"אמריקן פסיכו" - אנמיות קולנועית

מן הידועות הוא שכמעט כל נסיון להפוך ספר מופת לסרט יסתיים בפיאסקו. לאורך כל ההיסטוריה הקולנועית עברו על המסך לנגד עינינו לוליטות, אנות קרנינות, אמות בובארי, ורבים ורבות אחרות שסורסו והושחתו במהלך המעבר ממדיום אחד לשני. במובן הזה גורלו של 'אמריקן פסיכו' לא שונה מקודמיו, אם כי אין ספק שאילו נפל לידי סטנלי קובריק או קאליבר הוליוודי אחר, היתה הנחיתה לתהום הכשלון רכה הרבה יותר.

סרט ללא סוף והתחלה

אמריקן פסיכו, הרומן המבריק של ברט איסטון אליס, לא תורגם לעברית מסיבות שאפשר רק לנחש. העניין מצער כפליים מכיוון שעכשיו, בעקבות הסרט, הסיכויים שהקורא העברי יטריח את עצמו לצלוח את הספר בעברית שואפים לאפס. זהו סיפורו של פטריק בייטמן, יאפי ניו-יורקי אינטליגנטי, עשיר ויפה תואר, שבזמנו הפנוי עוסק בביתור בחורות והומלסים, התעללויות סאדיסטיות מדהימות ביצירתיותן, קאניבליזם ושאר סוגי פעילות אנטי חברתית תוססת.
זוהי הערת שוליים קרה ומשועשעת על אמריקה תחת רייגן בפרט, ועל כוחו הנורא של הכסף בכלל. אין ספק שמארקס נרעד בעונג בקברו כשספרו של איסטון אליס ראה אור. לא נותר אלא להצטער על כך שמכל זיקוקי הדינור הקרחוניים של אליס לא נותר בסרט דבר, והתוצאה שהתקבלה היא סרט רע במיוחד, איטי, עם עלילה מסורבלת וחסרת פשר ללא סוף והתחלה. אפילו אנדריי סקולה, הצלם של טרנטינו, לא מציל את הסרט מאנמיות קולנועית. גם מעט מהמתח הדרמטי שנותר מתפוגג בין הנסיונות להציג מה שנקרא סאטירה חברתית נוקבת, והגיבור נודד מרציחה לרציחה בעודו משאיר את הצופה תוהה מדוע רציחה א' באה דוקא לפני רציחה ב', ולא, נאמר, אחרי רציחה ט'.

געגועים לדה-קאפריו

בתפקיד פטריק בייטמן לוהק כריסטיאן בייל חסר הכאריזמה, המעורר געגועים נוגים לדה-קאפריו שהיה מועמד לתפקיד. אין בו דבר ממצוקתו האפילה של רוצח סדרתי, והוא מרבה לזעום, לכעוס ולהתעוות באופן שהולם יותר פרק גנוז של מונטי פייטון.
גם הפטישיזם הצרכני שהוא ציר הוויתו של בייטמן, לא מקבל כאן שום ביטוי קולנועי, מלבד העובדה שהגיבור מתנהל בחללים המעוצבים בשקדנות בנוסח האייטיז. מכיוון ששנות השמונים עדיין אינן רחוקות מספיק על מנת להיראות באמת מגוחכות, ההקפדה הטרחנית על האופנה, התספורות ולהיטי התקופה, רק עולה על העצבים וגורעת מן הנסיון האומלל ממילא, לאמירה אוניברסלית יותר. חסרה אותה רגישות כפייתית לחפצים, שזכורה, לדוגמא, מ''ג'יגולו אמריקאי'' של פול שריידר. תכולתן האינסופית של מגרותיו וארונותיו של ריצ'ארד גיר הצעיר תישאר לעד בזכרוננו הקולקטיבי.

נשים משני סוגים

סירובו העיקש של אליס ליצור סיפור מוסרני נדחק אל הפינה – המסר המקורי לא מספיק לבמאית (מרי הארון), והיא חשה שעליה להוסיף אמירה חברתית נוקבת משל עצמה. כיוון שאיסטון אליס הוא גבר, היא הולכת על הטאץ' הנשי, וכך נוסף לעיסה המשמימה של הסצינות נופך פמיניסטי המתבטא בעיקר בחלוקת הנשים שבסרט לשני סוגים: האחד – נשים טפשות, שטחיות וקלות דעת, שבאמת לא היה מזיק לאיש שהגיבור ישתעשע בהן קצת בעזרת מסור חשמלי, וסוג אחר – בחורות מדוכדכות (ככל הנראה בגלל הכלכלה הדורסנית של רייגן והניכור החברתי) שמן הראוי היה לוותר להן, ובייטמן אכן מתאפק בג'נטלמניות, וכך נשארות מזכירתו הרגישה ועוד ידידה יאפית על כדורים פסיכיאטריים, בריאות ובעיקר שלמות. לא נותר אלא לסיים בהמלצה שבה נהגו לפתור אצלנו בבית תלונות על שעמום – אין לכם מה לעשות? אז לכו תקראו ספר.

("אמריקן פסיכו". תסריט ובימוי: מרי הרון; הפקה: כריס הנלי, אדוארד ר. פרסמן, כריסטיאן הלזי סלומון; צילום: אנדריי סקולה; משתתפים: כריסטיאן ביילי, וילם דפו, ג'ארד לטו, ריס וית'רספון. 97 דקות, ארה"ב 2000.)