שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    הלך בדרכו. עד הסוף

    אלבומו החדש והאחרון של ג'וני קאש, המקבץ שירים שהקליט לפני מותו ב-2003, מזכיר שהמדובר בדמות אמריקנית סמכותית והומנית, מהסוג שכבר קשה למצוא. שרון מולדאבי מתגעגע

    לכאורה, יש משהו כפייתי באלבום שעטיפתו מציגה את יוצרו המנוח בתמונת ילדות, ושמילותיו הראשונות הן "שום קבר לא יחסום את גופי". ישיר ובוטה מדי? מחניף לסיפוקים רגשיים מהירים? לא כשמדובר בבית היוצר של ג'וני קאש זצ"ל וריק רובין יבדל"א.

     

    "American VI: Aint No Grave" הוא חוליה מופתית אחרונה בשרשרת עבודותיהם המשותפות, שהחלו לפני 16 שנים ונסתיימו עם מות קאש ב-2003. בסוף השבוע קאש היה חוגג יומולדת 78, וזה כבר אלבום פוסט-מוות שני בסדרה.


    קאש בעת ההקלטות. מורשתו מעולם לא היתה חסרה יותר (צילום: רויטרס)

     

    מוזר לומר את זה על אמן שידע חיים כה פעילים ומהוללים, אבל נדמה כי נוכחותו של קאש בתרבות האמריקנית מעולם לא היתה חיה ונחוצה יותר. אלבומו החדש, שמעט פחות קודר ונורא מהקודם בסדרה, "מאה דרכים" מלפני ארבע שנים, אומר הרבה לא רק על קאש, ולא רק על רובין. הוא מעיד על היש אצלם, אבל גם על האין מסביב.

     

    ההקלטות, כבאלבומי הסדרה הקודמים, הן בעיקר קריאות חדשות של קאש בשירים של אחרים, מהן בולטת פרשנותו ל-"Redemption Day" של שריל קרואו. שום שיר שלה לא קיבל מעולם משקל סגולי כה מוצק ועמוק. קאש הופך את המילים והמנגינה שלה לתפילה כל-אמריקנית וכלל- אנושית, עם עוצמות מוסריות שלא נשמעו מזה שנים.

    קאש שר, בין השאר, גם קלאסיקה ותיקה של חברו כריס כריסטופרסון, ושיר פרידה מהוואי שמספק לאלבום גם סיום של הקלה, נחמה והומור יחסיים. וישנו שיר מקורי משלו, שמילותיו נכתבו בהשראת "איגרת לקורינתיים" מהברית החדשה. כבקודמיו, גם באלבום הזה רובין ציוות לקאש את מייק קמבל ובנמונט טנץ' מה-"Heartbreakers" של טום פטי, סמוקי הורמל מלהקתו של בק וכן נגני עילית אחרים. ההפקה אקוסטית ברובה ונזירית, והעיקר - והיקר - גם הפעם נובט מהגישה המאלפת בה רובין טווה סביב קאש שירים וצלילים שאפשרו לנוכחות הקולית, לאישיות ולסמכות החד פעמיים של האמן הגוסס להפוך לכמה מהקלטות השירה הכי מלאות חיוניות בתולדות הפופ.


    קאש בשנות השבעים. מגדלור של חדות (צילום: Gettyimages)

     

    כאמור, "אמריקן 6" כולל מעט פחות צל ומעט יותר קרני אור מקודמו. כאילו שרובין, כאוצר של קאש, ביקש לחתום את הסדרה גם בלוויית קצת רוך ותקווה, ולא רק כתיעוד מלא הוד לקראת המוות, כפי שנשמע הפרק החמישי.

     

    רובין מספר שהשירים הוקלטו בארבעת חודשי חייו האחרונים של קאש, שחלפו בין מות אשתו, ג'וּן קארטר, למותו שלו. רובין מוסיף ש"ג'וני אמר שההקלטות היו הדבר המרכזי שהחזיק אותו בחיים. אני חושב שהן היו הדבר היחיד שגרם לו להמשיך". למרות שלדברי רובין זה המוצר האחרון מעבודתם המשותפת, ספק אם חברות התקליטים ויורשיו של קאש יחדלו מהוצאות אחרות של הקלטותיו. זו, כמובן, זכותם, ומורשת קאש תפרנס אותם, כלכלית, עוד שנים ארוכות. אבל שבע שנים לאחר הסתלקותו אינן זמן מוקדם מדי לקבוע שמורשתו האמנותית והתרבותית של קאש מעולם לא היתה צלולה וחסרה יותר.

     

    טריבונים של תרבות עממית

    קאש, וחבריו החיים כריסטופרסון ובוב דילן ווילי נלסון, וקומץ אמנים כמו קווינסי ג'ונס וניל יאנג וסטיבי וונדר וקלינט איסטווד וסם שפארד וברוס ספרינגסטין, מהווים שרידים אחרונים לדמות אמריקנית סמכותית והומנית, ובעיקרה גברית (אם כי יש יוצאות דופן, כמו פטי סמית'), שפסה מן העולם. איני בטוח כי ברשותי כל ההסברים לכך, אבל אני משוכנע שבשני העשורים האחרונים לא צמחה בתרבות האמריקנית הפופולרית אף דמות בעלת נוכחות ומטענים תרבותיים ומוסריים עמוקים ומשפיעים כשלהם.

    אם להיצמד רק לעולם המוזיקה, החל משנות התשעים היה נדמה שאולי קורט קוביין או טופאק שאקור ז"ל, או בק או לורין היל, קונור אוברסט, אריקה באדו, נאז או מוס דף יכולים להפוך לטריבונים עממיים שכאלו, של תרבות עממית נשגבת. אבל זה לא קרה. כולם מוכשרים להפליא, נבונים, עצמאיים ומבורכים, אבל מתכתבים רק עם הפלח הקהילתי שלהם. איש כבר לא הופך לענק רוח ותרבות כל-אמריקני בעל עמדה והשפעה כמו השמות הנ"ל.

     

    מפתה לומר שאלו הרדידות וההיטפשות ושקיעתה של האימפריה האמריקנית, שהופכים גם את תפקידי בדרניה המובילים לזולים ולחלולים יותר. ואפשר גם לטעון שיהיה נכון לבחון את השמות הנ"ל ואחרים רק בעוד כמה עשורים, כשיגיעו לשנות השיבה שלהם. אבל האמת היא שאחרי מתקפת הטרור של 11 בספטמבר לפני כמעט עשור, ואחרי המשבר הכלכלי שטרם הסתיים, ואחרי שהפופ האמריקני נפתח לדוברים מבריקים של העולם השלישי כמו מאנו צ'או ומ.י.ה., הריק המנהיגותי והערכי בחזית הפופ, הרוק וההיפ-הופ בולט מתמיד.

     

    אם לשאול פתגם אנגלי עתיק, הרי שעם כל הכבוד לג'יי זי ולג'סטין

    טימברלייק, לאמינם ולליל ווין, ויש הרבה כבוד, הם בכל זאת "אינם עשויים מאותו הבד". אלו לא אותן דמויות מופת. גם בחודשי חייו האחרונים, כשהוא מותש ונכנס ויוצא מאשפוזים, ג'וני קאש ניצב ופעל כמגדלור של חדות כוונות, בהירות ואמנות מחויבת. מחויבת ליושרה, לרצינות, למהות, לערכיות. התרבות הפופולרית האמריקנית מעולם לא חסרה את התכונות הללו ולא שיוועה אליהן כמו היום.

     

    • לכל הטורים הקודמים של "שרון טורס"

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    תמונת הילדות. ישיר ובוטה?
    עטיפת האלבום
    עם אשתו ג'וּן. ההקלטות החזיקו אותו
    צילום: Gettyimages Imagebank
    לאתר ההטבות
    מומלצים