כשיהיו לנו ילדים, האם גם להם לא ניתן לנצח?

אינני יודע אם אנחנו אלה ההופכים להיות ילדים כשאנחנו מתחרים, או שמא בי וברעות טבוע יצר התחרותיות בצורה כה עמוקה, עד שאיננו מסוגלים במקרים מסוימים לתת לילדים לנצח

מינו מלכהפורסם: 28.02.10 , 10:28

אתמול בערב שיחקתי כדורגל במחשב מול בני הדודים של רעות, רועי בן עשר ואיתי בן שש. ילדים מקסימים שאוהבים כדורגל, ובמיוחד אוהבים לנצח בכדורגל. גם אני ילד (מנטאלית לפחות) מקסים, שאוהב כדורגל, ובמיוחד אוהב לנצח בכדורגל, ככה שנוצרה בעיה.

אני לא ראיתי שום סיבה לתת לילדים לנצח, מכיוון שאני דוגל בחופש התחרותיות ומאמין גדול בכך שהטוב ביותר מנצח. זאת בניגוד לדעתה של רעות, שסברה שהילדים יספגו פגיעה קשה במערכת הנפשית העדינה שלהם, פגיעה שעשויה להוביל לכך שהם לא יצליחו במתמטיקה בבית הספר, יתקשו לתקשר עם אחרים ויסבלו מחרדת הפסד קשה לכל חייהם.

את המשחק הראשון שיחקתי נגד איתי. פתחתי בבליץ מטורף והובלתי שתיים אפס. בשלב הזה נרגעתי והמשכתי רק להקניט את הילד, שכן הבנתי שגול נוסף עלול להוביל לחרדת הפסד קשה יותר, קושי במתמטיקה וכו'. בזמן שחשבתי על הקנטה מוצלחת במיוחד, הצליח החמוד הקטן לצמק את התוצאה לשתיים-אחת. מכיוון שהיתרון עדיין היה בידי, החמאתי לו באומרי "כל הכבוד" על הגול היפה. אחרי שאיתי השווה את התוצאה התחלתי להזיע קצת, כי לא הבנתי איך זב החוטם הקטן מצליח להכניס לי שני שערים. השופט שרק למחצית כשאנחנו בשוויון שתיים-שתיים. בהפסקת המחצית הילד שאל אותי אם אני מפחד. שיקרתי ואמרתי שלא, אז הוא אמר שכדאי לי...

ראיתי שחור בעיניים, ויש גם סיכוי שברחה לי קללה

המחצית השנייה נפתחה כשרעות כל הזמן דואגת לתת לי את מבטי ה"תן לו לנצח" שלה, ואני מנגד מהנהן לעברה בהבנה ובמקביל שם טורבו עם השחקן כדי לנסות להבקיע את הגול מהר יותר, שכן אי אפשר לדעת איזה תרגיל יעשה לי הילד ברגע האחרון. בדקה ה-88 הוא הכניס לי את השתיים-שלוש. ראיתי שחור בעיניים, ויש גם סיכוי שברחה לי קללה, אבל זו לא באמת קללה אם אמא שלו לא שמעה... תראו מה זה, הילד משחק כל היום כדורגל במחשב, ואחרי זה עוד מאשימים אותי שאני עלול להיות אחראי לתוצאות המבחנים שלו במתמטיקה.

בכל מקרה, הילד מבסוט עד השמיים כשלי נשארה התקפה אחרונה להציל את כבודי האבוד. עשיתי רוזנטל (למי שלא מבין זה לקחת את הכדורגל וללכת איתו את כל הדרך עד לשער). זה הצליח, ובשנייה האחרונה השוויתי את התוצאה. איזה אושר! הפרחח הקטן חשב שינצח, אני אראה לו מה זה. בהארכה הצלחתי להכניס לו את השלוש-ארבע ועברתי לבונקר מטורף כמו שרק הפועל תל אביב יודעת לעשות. זה עבד וניצחתי. אין ספק שהיה מדובר בניצחון מתוק, כי אין כמו לנצח בהארכה.

רעות אמרה שאני "חכם גדול" לנצח ילד בן שש, ושזה לא היה יפה מצידי. בשלב זה נזכרתי ברעות משחקת עם הילדים קלפים לפני כחודש. רעות נלחמה שם על קלף הזהב כאילו היה טבעת יהלום. הייתם צריכים לראות את הוויכוחים שהיו לה איתם כשהם ביקשו להכות עוד פעם כי היתה רוח, בעוד רעות אומרת להם שהתירוצים שלהם לא מעניינים אותה ושיזוזו ויעשו לה מקום.

במצבים כאלה רעות ואני שואלים את עצמנו מה יהיה כשיהיו לנו ילדים, האם גם להם לא ניתן לנצח?

אני מניח שהתשובה לכך תהיה שלפעמים כן ולפעמים לא, מפני שכמו כל דבר בחיים, הדבר תלוי במידתיות. כששיחקתי עם איתי, ראיתי בו יריב שקול המשחק לא פחות טוב ממני (ואף יותר טוב), ובהתאם לזאת התייחסתי למשחק ברצינות הראויה. לדעתי הוא העריך זאת והיה שמח מהמשחק הצמוד ומהעובדה שהיה קרוב לנצח אותי. אותו דבר גם במשחק הקלפים בו שיחקה רעות עם הילדים.

בסופו של דבר, אינני יודע אם אנחנו אלה ההופכים להיות ילדים כשאנחנו מתחרים, או שמא בי וברעות טבוע יצר התחרותיות בצורה כה עמוקה, עד שאיננו מסוגלים במקרים מסוימים לתת לילדים לנצח. מה שאני כן יודע הוא שכשיהיו לנו ילדים בטוח נצטרך לקחת מורה פרטי למתמטיקה...