אל תנטשו את הממלכתי-דתי

הרב יששכר שלמה טייכטל היה מגדולי התורה בסלובקיה בדור השואה. רדיפות הנאצים גרמו למהפך בדעותיו, ומחרדי קיצוני הוא הפך לפרו-ציוני. בשבתו במחבוא, כתב את הספר "אם הבנים שמחה", בו הגיע למסקנה שהשואה באה על עם ישראל משום שסירב לצאת מן הגלות ולבנות את הארץ. הרב טייכטל נספה, ודעותיו הביאו לכך שהוא מוחרם במגזר החרדי – למרות גדלותו בתורה.

אחד הטיעונים המרכזיים בספרו ב"אם הבנים שמחה" מתייחס להסתייגות החרדים מעלייה לארץ. הללו טענו, כי לא ייתכן שהגאולה תבוא על ידי חילונים ופורקי עול כדוגמת הציונים והחלוצים, המטמאים את הארץ במעשיהם. על כך השיב הרב טייכטל בפשטות: במקום לבוא בטענות, תעלו לארץ, תהפכו לרוב ותבנו אותה בדרך התורה!

נזכרתי בטיעון כה פשוט ונכון זה בימים אלו, ימי ההרשמה לבתי הספר לקראת שנת הלימודים תשע"א, ונוכח הכרסום המתמשך במעמדו של החינוך המלכתי-דתי. אל מול הבריחה של רבים ממערכת החינוך הדתית-ציבורית אל מערכת החינוך הדתית-הפרטית מבחינת אני את נפשי הצלתי. מה שאפיין לפני שני דורות את הציבור החרדי, הולך ונעשה גם חלקו של הציבור הדתי-לאומי.

ההסתגרות הגיאוגרפית והתרבותית

תהליך ההתבדלות של הציבור הדתי לאומי ממערכות החינוך הממלכתי מאופיין בשני ראשים מרכזיים.

הראש הראשון - ההסתגרות הגיאוגרפית. ישובים ושכונות המאופיינים בהומוגניות תרבותית-חברתית, ומורכבים הלכה למעשה אך ורק מחובשי כיפה סרוגה לסוגיה השונים. מגמה זו שתחילתה בהתיישבות האידיאולוגית בשטחי יש"ע, חצתה זה מכבר את הקו הירוק מערבה לכיוון גוש דן ותוצאותיה פזורות ברחבי הארץ.

הראש השני - ההסתגרות התרבותית-חברתית. בערים ותיקות ומעורבות הוקמו כפטריות אחר הגשם, בתי ספר ייחודיים הנושאים מגוון שמות קוד שונים. המכנה המשותף של בתי ספר אלו, בסופו של דבר, הוא מוסד חינוכי שתלמידיו ומשפחותיהם דומים (מי דומה ומי לא הוא עניין למאמר נפרד). הצד השווה של שני הראשים שתוארו הוא התבדלות חינוכית כמעט מלאה. והרי זוהי אירוניה: בניהם ונכדיהם של מי שנטלו חלק בבניין הארץ במעורבות מלאה שכם אחד עם הציבור החילוני, מסתגרים כעת בשכונותיהם וביישוביהם, ומשם מבכים את ירידת הדורות.

אין המדובר בנושא שפתרונו פשוט. קיים קושי רב לשכנע הורים לשלוח את ילדיהם לחינוך הכולל מגוון אוכלוסיות ושאינו החינוך המיטבי שניתן, לדעתם, להעניק לו. גם מי שאמון על הנתינה לחברה, יעדיף תמיד לוותר מעצמו ולא לוותר על חשבון ילדיו. קל וחומר אמורים הדברים כאשר מדובר על חינוך הילדים שהינו בבת עינו של כל הורה.

אין לזלזל בחשש הריאלי שהילד עלול להיות מושפע לרעה אם בשלבים רגישים של עיצוב דמותו, יתחבר עם סוגי אוכלוסיה שאורח חייהם שונה מזה של משפחתו. כנגד חששות חשובים אלה עומדות טענות כבדות משקל המבוססות על עצם תפיסות היסוד של הציונות הדתית. כך המחויבות כלפי החברה הישראלית כולה ומשמעותה בהקשר זה, וכך גם הידיעה כי בהמשך דרכם יפגשו אותם נער או נערה עם המציאות הישראלית המורכבת ועם ההיבט החינוכי של ידיעה זו.

אך יש לתת את הדעת לנקודה נוספת והיא התוכן החינוכי שמעניקים אותם מוסדות חינוך ייחודיים. הרוח החינוכית המנחה, ברובם של מוסדות חינוך אלה היא רוח חרדלי"ת. כלומר, למעט אולי בכל הנוגע לארץ ישראל, המדובר בחינוך בעל מגמה חרדית. מגמה זו באה לביטויה במספר תחומים וביניהם היחס אל המציאות המשתנה ואל מעמד האישה.

שתי תפיסות עולם

הציבור הדתי לאומי התאפיין באימוץ החיים המודרניים, בהשתלבות מלאה בזרם החיים הכללי ובאורחות המדינה ובתפיסה של שוויון מהותי בין גברים לנשים. החינוך החרדל"י לעומת זאת מבטא תפיסת עולם שונה לחלוטין. הסתגרות מחשבתית בפני העולם המודרני על שלל חידושיו, הפרדה ככל שניתן בין בנים לבנות, ראיית מי שאינו דתי כאחר. אחר - שלא ניתן להשתלב עימו באופן אמיתי ולכל היותר ניתן לקיים עימו שיתופי פעולה הכרחיים אד-הוק. מרוץ חסר תקדים אחרי "דעת תורה", אפילו בסוגיות שאין בינן לבין דעת תורה ולא כלום, ועוד מאפיינים דומים.

השאלה שאמור לשאול כל הורה, כל אם ואב השולחים את ילדיהם לחינוך זה צריכה להיות – מהו התוצר החינוכי של בתי ספר אלו?

האם הם מעוניינים בילדים שיתנתקו מזרם החיים המודרני? האם הם מוכנים שבנותיהן תמצאנה עצמן מאחור כשהן מודרות מהמרחב הציבורי? האם הם חפצים כי הדור הבא יתנתק מנטאלית מהמדינה שכן אינה מדינת הלכה? האם הם מעוניינים שילדיהם יראו עצמם כשבט הדואג לענייניו שלו ויזנחו את אחריותם לחברה כולה? אחריות הבאה לביטוי רק במצב של שילוב מלא ובלתי מסויג. קיימת סכנה רבה שאכן כך יקרה.

מה שלא מלמדים בגיל הרך – קשה מאוד ללמד בגיל הבוגר. ואם כבר מגיל שש הילד נמצא בחממה או בתוך הסגר חברתי תרבותי ומגדרי, הוא יעדיף, ולו רק מתוך הרגל, לחיות כך גם כאשר יהיה בן 18 וגם כאשר יהיה בן 30.

רק לפני זמן קצר הסתבר לנו שוב, בדו"ח של ה-OECD, עד כמה החינוך הלקוי במגזר החרדי פוגע במדינה כולה. עד כמה העדר מקצועות הליבה מותיר מאחור חלק משמעותי מהחברה הישראלית. אם הציבור הדתי-לאומי יאמץ את המודל החרדי-לאומי, הוא עלול למצוא את עצמו מהר מאוד באותו מקום.

ד"ר עליזה לביא מרצה במחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטת בר-אילן