"עזבו את הילד שלי. המורה אשמה"
"הוא קצת שובב, אוהב להשתולל ולעשות שטויות". איך יודעים איפה עובר הגבול בין ילד שובב וטמפרמנטי לילד בעייתי שעושה צרות בבית הספר? היועצת, ד"ר רותי בן-זאב, פגשה את יאיר מיד אחרי שהמורה "העיפה" אותו מהכיתה. יום אחר כך היא פגשה גם את הוריו הכועסים - על המורה, לא על הילד
המקרה אירע בחורף, סוף ינואר ליתר דיוק, ובכל זאת היה זה יום לוהט. יאיר (כל השמות בכתבה בדויים) הגיע לבית הספר לבוש בבגדים ארוכים, שתאמו את העונה. בשיעור ניסה לקפל את השרוולים אך חולצת הפוטר הציקה לו מאוד. בהפסקה הגדולה, אחרי שיעור כפול של שעה וחצי, שעט עם החברים לעבר המגרש. שם "התפרק" מעצבנותו בטורניר כדורגל מול היריבה – כיתה ו' המקבילה.
בסיום המשחק (ואחרי שהבקיע גול ו"בישל" שלושה לקול תרועת חבריו) החליט שמגיעה לו "טבילה של מנצחים". הוא נעמד ליד הברזייה, מילא בבקבוק מים ושפך על עצמו, על חבריו ועל כל מי שניסה לשתות לפני הכניסה לכיתה. הוא הגיע רטוב כולו והתיישב על הכיסא. משערו נטפו מים שנקוו לשלולית קטנה ובגדיו היו תערובת של מים וזיעה. חבריו הגיעו באיחור אחריו, ולקול צהלות ושכשוך רגליים - המשייטות בנעליים ספוגות במים - הסבירו למורה מה קרה.
המורה כעסה מאוד. היה מתוכנן לשעה זו מבחן וברור שבמצב זה לא ניתן היה לקיים אותו. בקול עצבני היא הוכיחה את יאיר, תלתה בו את האשמה למהומה וראתה בו מנהיג שלילי לדבר עבירה. אחרי הנזיפה והתוכחה היא שלחה אותו למנהלת עם פתק. בפתק היא ביקשה טיפול הולם - הכולל יידוע ההורים ועונש כנדרש. יאיר קם מהכיסא מחויך ורגוע ושאל: "מה עשיתי? מה הקטע שלך? קצת מים ואת מתנפלת". לפני הדלת עוד הספיק לנער את בגדיו ולהשאיר עקבות בוץ על הרצפה.
"הבן שלנו לא פושע"
מכיוון שהמנהלת הייתה בישיבה באותה עת, יאיר נשלח אלי. כשהופיע בפתח חדרי - ריח רע נדף ממנו. בגדיו המרושלים, הרטובים והמלוכלכים שידרו "לא שם עליכם". הוא היה בטוח בצדקתו. "אני שונא את המורה הזו. מה היא רוצה? לא עשיתי שום דבר רע. סך הכול קצת מים. כולם שיחקו במים ורק אותי היא מאשימה. אפשר לחשוב לפי הצעקות שלה שרצחתי מישהו".
למחרת הגיעו ההורים לפגישה עם המנהלת. הם שמעו מיאיר על ה"אירוע" והם כועסים מאוד על המורה שלא השכילה לראות שמדובר בשובבות ולא במעשה חמור המצריך התערבות ועונשים קשים מצד המערכת החינוכית. "הבן שלנו שובב, אבל הוא לא פושע ולא מקובל עלינו שיתייחסו אליו ככזה. האב הוסיף: "גם אני הייתי ילד שובב וחסר מנוחה. לאורך כל הילדות שלי בבית הספר סבלתי מהתייחסות המורות אלי. ותראי אותי היום - מצליח מאוד! רכשתי ידע ומומחיות ואני מוביל בתחום המקצוע שלי, אבל אני נושא צלקות ורגשי נחיתות ממה שעברתי בילדותי. אני לא מוכן שהילד שלי יעבור את הסבל שאני עברתי בגילו".
חשבתי לעצמי, הרי מדובר בילדים וילדים עושים מעשי קונדס. למשל, "עובדים" על מישהו, מחביאים משהו, מתיזים מים ועוד. אבל מה הגבול בין משחק ושובבות לבין פגיעה בנורמות? הרי אין במעשים אלו כוונה לפגוע ולהכאיב. לעיתים תוצאת מעשי השובבות אינה ניתנת לחיזוי. המעשה יכול אמנם להסתיים בצחוק (כפי שציפינו), אך הוא עלול לעיתים לפגוע בצורה קשה בסביבה.
בתנועה מתמדת: שובב או היפראקטיבי?
מה הגבול בין משחק ושובבות לבין אלימות? האם השובבות בשליטה ומתי היא לא בשליטה? מתי נוכל לראות בהתנהגות הילד "שובבות חביבה וחמודה" ומתי הוא יהפוך לילד שובב שקשה לשאת אותו כי התנהגותו פוגעת, תוקפנית ומפריעה לנורמות המקובלות?
ד"ר עדנה כצנלסון, פסיכולוגית קלינית וחינוכית, מגדירה את פרופיל הילד השובב: "ילד שובב הוא ילד שנמצא בתנועה מתמדת, משתולל ונותן דרור לסקרנותו. ילד עם התנהגות 'סוערת', שאין לו בעיה קלינית.
"ההתנהגות הזו נובעת ממספר גורמים. הראשון: טמפרמנט מולד. יש תינוקות שכבר בגיל צעיר נמצאים בתנועה וכבר כשהם לומדים לזחול הם פעילים כל הזמן. הגורם השני: סביבה לא מאורגנת, לא עקבית ונטולת גבולות, שלא עוזרת לילד ללמוד להתרכז ולרסן את פעילותו. הגורם השלישי: מודל הורי שמתאפיין בתגובת יתר והילד מתאים עצמו אליו. אם ההורה חסר שקט, תזזיתי וכל הזמן בעשייה ובתזוזה, הילד יתנהג בהתאם".
ילדים היפראקטיביים, לעומת זאת, סובלים מליקוי נוירולוגי, מה שמכונה "היפראקטיביות ביולוגית". הליקוי הנוירולוגי יכול להיות מתון, כך מסבירה ד"ר כצנלסון ואז בסביבה חינוכית ששמה גבולות, משקפת עקביות ומחזקת את כוחות השליטה של הילד, זה לא יהווה גורם מפריע ואף יתמתן עם הזמן. אך כשהסביבה לא יודעת להתמודד עם זה, המצב יכול להחריף. הורים ומערכת החינוך עלולים לבלבל בין גילויים של אופי פעיל ונמרץ של ילד אנרגטי, לבין בעיות קשב וריכוז שמוגדרות: היפראקטיביות.
הורים רבים נוטים להשוות את התנהגות הילד לילדים אחרים, לאחים הגדולים או לילדים של חברים ומיד לאבחן שהילד שלהם הוא היפראקטיבי, אך זה לא תמיד נכון. תכונות של שובבות וחוסר מנוחה הן נורמליות וזה לא בהכרח מעיד על בעיה.
"צריך לזכור שלמערכת החינוכית יש השפעה מאוד גדולה", אומרת כצנלסון. "גננת או מורה המתייחסת בסובלנות לחוסר שקט של ילדים ולא מענישה ולא דוחה, אלא עוזרת להם להירגע, שמה גבולות ומעודדת תהליכי שליטה עצמית - עוזרת מאוד לילד. גננת או מורה שאינה סובלנית, שמאשימה את הילד שהוא עושה לה דווקא, שחושבת שהילד מנסה להכשיל אותה, שמענישה או דוחה אותו ומעניקה לו סטיגמה של ילד בעייתי, עלולה לגרום נזק גדול. כמובן שבמקרים שבהם מדובר בליקוי נוירולוגי, ההורים חייבים לדאוג להתערבות מקצועית שתאבחן את מצבו, תטפל בילד ותתבסס גם על הדרכת ההורים".
האם מדובר, אם כן, באופי אנרגטי שהוא מולד (כלומר בתופעה גנטית) או בסביבה המעודדת ומגבה התנהגות זו? לדעת החוקרים כיום, כשמדברים על שובבות, מדברים על נטייה מולדת המשולבת עם חיזוקים מהסביבה. התנהגות שובבית קיימת באופן בולט בגילאי ארבע-חמש אצל רוב הילדים. כאשר השובבות הופכת לסטטית וקיימת גם באופן בולט בהמשך הילדות - הסיבה לכך היא בדרך כלל חוסר הצבת גבולות או קבלת חיזוקים ישירים מהסביבה. למשל, דמויות מסוימות במשפחה שהתלהבו מההתנהגות הזו ועודדו אותה. לא פעם ניתן לשמוע אותם אומרים: "איזה יופי, הילד עושה סלטות על הספה. הוא מצחיק אותנו עד דמעות", או "איזה חמוד הילד כשהוא מתווכח – הוא כל כך דעתן".
מהי אם כן הדרך להתמודד עם שובבות?
לדברי ד"ר כצנלסון, הדרך להתמודדות עם ילדים שובבים היא בכמה רמות. ברמה של טמפרמנט בסיסי סוער, צריך לעזור למתן את זה, אבל חשוב לקבל את המאפיינים המולדים של הילד ולא לנסות לבטל אותם לחלוטין, גם כי זה פשוט לא אפשרי. לגבי ילד שובב שנוהג כך כי לא ברור לו מהם הגבולות, צריך לחדד את נושא הגבולות ולשים דגש על עקביות וסדר יום קבוע. אם ההורים אינם מצליחים לעשות זאת, הם צריכים לקבל הדרכה ולהיות מודעים לדרכים שבהן ניתן להתמודד עם הבעיה.
ההורים של יאיר יצאו מהישיבה כעוסים. הם לא מוכנים ליחס המפלה של המערכת לבנם. "הבעיה היא לא בבן שלנו", הם חזרו ואמרו. הבעיה היא בבתי הספר ובמשרד החינוך שלא עושים דבר כדי להתמודד בצורה מקצועית וגמישה עם "ילדים טמפרמנטים" שלא "מתיישרים" לפי המרובעות של המערכת.
