מה, ללכת לשתות לבד? רק אני עם עצמי?
אני כבר לא בגיל של לצאת לבד. אני עייף. כדאי שאלך למיטה, מחר מחכה לי עוד יום לחוץ בעבודה. אין טעם. מצד שני, להישאר בבית, להגיב על כמה סטטוסים בפייסבוק וללכת לישון בידיעה שיומך נראה בדיוק כמו אתמול זה אפילו פתטי עוד יותר
רוב חבריי האמיתיים, הבאמת טובים, שאיתם הזמנתי זונה בפעם הראשונה בחיי, הם סטרייטים. איתם גדלתי ואיתם התבגרתי. עד היום, כבר יותר מ-20 שנה, אנחנו עדיין אותו גרעין חברים, עם תוספות חדשות, כמובן. רובם כבר נשואים, והחבורה תפחה במספר. חלקם אפילו מצפים כבר להפוך למשפחה. אף לא אחד מכל הזוגות האלו הוא תל אביבי. הסיכוי שמישהו מחבריי הסטרייטים ייצא איתי לכוס בירה הערב, או בכל ערב אחר, שואף לאפס.
חברים הומואים אף פעם לא היו לי הרבה. אמנם אני מכיר רבים מחברי הקהילה, אבל מעט מאוד מהם באמת חברים. ודווקא הערב, לאף אחד מהקומץ הזה לא מתחשק לצאת. גם לי לא בא לצאת, בעצם. בא לי בסך הכל לשתות דרינק אחד ארוך, להסתכל על בחורים יפים וללכת הביתה לישון. במקרה הטוב, יצאתי עם מספר טלפון. במקרה הפחות טוב זה לא קרה. ואני תמיד אומר - לא קרה, לא נורא.
אבל מה, ללכת לשתות לבד? רק אני עם עצמי? דילמה שתמיד עולה בראש, כמו שעון קוקייה בדיוק בטיימינג שהכי בא לך לצאת לשתות אבל לאף אחד אחר לא מתחשק. ואז אתה שולל את זה כעבור דקה. מה אני אצא לבד? אין מצב. פעם אחרת. אני לא יוצא לבד. מה אני אעשה שם לבד? אני כבר לא בגיל של לצאת לבד. אני עייף. כדאי שאלך למיטה, מחר מחכה לי עוד יום לחוץ בעבודה. אין טעם. אני אצא עם החבר'ה בסופשבוע. אחסוך גם את הכסף. היום לצאת לשתות זה יותר מללכת לאכול במסעדה טובה, והמוניות בתל אביב גובות תוספת יוקר על עמידה באור אדום. אם אני יכול להתאפק קצת זה יעשה רק חסד ביני לבין הבנקאי שלי. חוץ מזה, אני לא באמת במצב רוח לפגוש הערב את אביר חלומותיי. אני מרגיש שהערב לא מזמן לי פגישה הרת גורל. אני נשאר בבית. סופית. החלטתי.
בשביל זה אני גר בתל אביב, לא?
מצד שני, להישאר בבית, להגיב על כמה סטטוסים בפייסבוק וללכת לישון בידיעה שיומך נראה בדיוק כמו אתמול זה אפילו פתטי עוד יותר. אז אני אקום עייף לעבודה, אז מה. אחרי הקפה והאדרנלין של העבודה זה יחלוף. יעשה לי טוב לצאת לשתות באיזה בר נחמד, בשביל זה אני גר בתל אביב, לא? ובכלל, תמיד יוצא לי לנהל שיחה מעניינת עם איזה בחור או שניים ותמיד אני חוזר מחויך הביתה. לפעמים כי פשוט נהניתי מהשיחות והאווירה הטובה, לפעמים כי חזרתי הביתה עם בחור שאני יודע מראש שמצפה לי איתו לילה סוער במיטה. מזמן שלא היה לי זיון משחרר או רומנטיקה פלסטית חד פעמית כזאת, שמעבירה את הלילה בסבבה.
אני קם, מתלבש כמו שאני אוהב, נועל את המגפיים השחורים ותופס מונית לרוטשילד. הרי אין מחיר לזמן איכות עם עצמך, ואם אתה יודע להפיק מהלבד שלך ממתקים לנפש, אתה שלם עם עצמך. זה הסימן הראשון שטוב לך בדיוק כמו שאתה, וזאת תמיד סיבה מספיק טובה כדי לשתות לכבודה "לחיים".
הכי קל זה לוותר לעצמך. בכל דבר בחיים
צריך להבין שהכי קל זה לוותר לעצמך. בכל דבר בחיים. וכמו כל דבר בחיים, דווקא הבחירה הקלה יותר לא תוביל לתוצאה הנכונה. הדרך הקשה היא בדרך כלל הבטוחה והמבטיחה. אנחנו אלופים בלשכנע את עצמנו שכל מה שאנחנו עושים טוב לנו ונכון עבורנו. כמו שזה שעדיין לא מצאנו את מיסטר רייט זה כי אנחנו בררנים. כמו ש"מחר אני מפסיק לעשן", אבל בבוקר, תוך כדי מזיגת החלב לקפה, אני כבר מדליק סיגריה. וגם כמו שחלקכם, אלו שלא יוצאים מהארון, בוחרים להישאר בחושך כי פשוט התרגלתם לעובדה שרע לכם. שלא תשכנעו את עצמכם אחרת, אתם חבורת ותרנים. אני לא שופט אתכם, אבל אני חושב שלוותר לעצמך זו לא חוכמה.
חלק מהחוכמה היא להודות שאתם כאלה. אני ידוע שאני הייתי. תקופה ארוכה.
מאותו שינוי בחיי והיציאה מהחושך אל האור, אני לא מוותר לעצמי. בסופו של דבר אף פעם לא ויתרתי. ואם קרה שכן ויתרתי - הצטערתי. אני לא מתכוון לוותר יותר על שום דבר. לא על האמת הפנימית שלי ולא על כוס בירה.
אל תוותרו גם אתם.
לפנייה לכתב/ת 
