"מה איכפת לך? מקסימום תזרמי איתו"

בעודי עומדת ליד ידיד שלי וקוראת בין השורות, לרגע קצת נבהלתי מהסקסיזם, אבל התעשתתי מיד והחלטתי להשיב לו ממקור ראשון. "ההורים שלנו חברים המון שנים. היא אחלה בחורה!".

עברו ארבעה ימים וא' אפילו לא התקשר. בהתחלה חשבתי לשאול את ידיד שלי לפשר העניין ולהגיד לו שחברים שלו סתם לא רציניים, אבל במחשבה נוספת, זה לא ממש הזיז לי. כן יתקשר, לא יתקשר, למי איכפת בכלל? חשבתי לעצמי, גם ככה בטח לא ייצא מזה כלום. ואז נכנסתי למייל ומצאתי הצעת חברות חדשה.

החלטתי להעביר הילוך ולגרום לעניינים קצת לזוז

א' נראה בחור שאוהב את החיים, אוהב לבלות, אחד כזה שהחברים שלו נורא חשובים לו. היה לנו נחמד לקשקש וקבענו שניפגש מתישהו לבירה בשכונה. לא ממש ציפיתי למשהו, וגם לא ממש היה ברור לי הכיוון, אבל החלטתי שזה יכול להיות דווקא מעניין.

קשה לי להסביר את זה, אבל עברו כמעט שלושה חודשים מאז שנפגשנו בראשונה, א' ואני. אנחנו לא זוג, אנחנו לא יוצאים, אנחנו לא ידידים וגם לא חברים הכי טובים. אנחנו סוג של משהו באמצע, לא מוגדר ולא ברור, "ידיזים" הייתי קוראת לזה, אבל אני לא בטוחה שכל אחד יבין, אז אני אסביר:

א' ואני יכולים לצאת לשתות או סתם ללכת לסרט, אבל גם לשבת בבית, לשמוע מוזיקה, לאכול ביחד, לדבר על הכל ולצחוק על אנשים מוזרים. אנחנו נהנים זה בחברת זה, נהנים גם מסקס, אבל אנחנו לא זוג. מוזר, שונה ולא ממש לפי הספר. עירבבתי הכל וחשבתי שיהיה מעניין.

יחסים לא קונבנציונליים - אז מה?

אני יודעת שזה נשמע קצת מוזר. אני בטוחה שהרבה גבות מורמות עכשיו, ואולי יהיו כאלה שיגידו שזה בזבוז של זמן, שאין שום תועלת מקשר כזה, ו"מדוע בכלל שבחורה תרצה כזה קשר לעצמה? היא בטח מיואשת, משועממת, מתוסכלת, לא מעריכה את עצמה מספיק, מחפשת הרפתקאות, חולמת בהקיץ ובת כמה היא בכלל שהיא מתנהגת כך?"

אני כלום מהנ"ל (וגם לא מתכוונת לענות לשאלת הגיל). סתם נמאס לי מהתבניות החברתיות. הרי יש כמה סטטוסים אפשריים, וכל סטטוס ביניים או משהו אחר לא קונבנציונלי נתפש כבעייתי וצפוי לקלון חברתי:

אם את רווקה ואין לך אף אחד - רע מאוד. רווקה, אבל יוצאת עם מישהו - טוב, אבל אם זה לא הולך לכיוון רציני את אמורה להעיף אותו. נשואה - מצוין! עם ילדים - מעולה. פרודה/ גרושה/ אלמנה רחמנא ליצלן - מסכנה. מותר לך הכל, אבל רק לתקופה זמנית וכדאי שתתחילי לחשוב על פרק ב'.

בקיצור, כל קומבינציה שבסופה את נשארת בגפך מביאה אותך למקום בעייתי וביקורתי. להיות לבד בימינו נתפש כקללה. לא שהבנתי ממש למה.

רק החלטתי לזרום, כי הבנתי שמא' כבר לא ייצא לי כלום. אני לא מרגישה אליו שום דבר, לא בונה עליו שום דבר, לא מצפה ממנו ולא מתאכזבת. סתם נהנית בחברתו, צוחקת מהבדיחות שלו, מספרת לו על דייטים גרועים, עושה איתו סקס כי לפעמים זה בא לי טוב וכשאין לי חשק אליו אני לא חייבת לו שום דבר וגם הוא לא לי.

"אנחנו יותר מדי דומים, זה לא יעבוד"

ערב אחד שאלתי את א', "תגיד, למה אנחנו לא יוצאים בעצם?" וא', שהיה קצת שיכור וגם קצת מבולבל מהשאלה שלי, ענה לי בהומור הרגיל שלו, "למה? אנחנו דווקא יוצאים!". אבל כשהפניתי אליו את המבט המוכר שלי, זה שאומר "ועכשיו ברצינות", הוא השיב "אנחנו יותר מדי דומים, זה לא יעבוד".

כך או כך, יש לי אחלה סידור והוא מתאים לי וגם לא'. אני לא יודעת לכמה זמן בדיוק. אולי זה סתם פיתרון זמני ולא באמת משהו שיחזיק מעמד. אבל בינתיים זה נחמד, עונה גם על כמה צרכים. אז אולי זה לא הכי מקובל, אבל אחרי הכל אף אחד לא באמת רוצה להיות לבד...