ללכת שבי אחריהם

"מבחינה רגשית זה סיוט, זה קשה מאוד. זה נדבק לך לעור וקשה לך לקלף את זה. אנחנו מדינה שכל הזמן בהישרדות, יש לנו ילדים בשבי - זה כל הזמן שם, זה קיים. לשחק את זה היה מוזר, כי זו לא רומנטיקה, זו מציאות", כך מתארת יעל אבקסיס את התחושה שליוותה אותה כששיחקה את אשת אחד השבויים ב"חטופים". לא, לא היה קל על הסט המצטלם של הסדרה, כשביקרנו עליו לפני כמה חודשים. תחשבו על הנשימה העמוקה שאתם לוקחים כשמישהו רק מתחיל דיון בשאלת גלעד שליט, ותחשבו בכנות איך הייתם מתמודדים עם התחושות שזה מעלה בכם במשך שלושת החודשים שלקחו לצלם את הסדרה.

שבויים ישראלים שחוזרים סוף סוף הביתה - זהו כנראה הפצע המדמם ביותר בחברה הישראלית, אין על כך ויכוח. והקאסט של סדרת הדגל החדשה של קשת מנסה להתמודד. הנושא (וגם הבמאי והיוצר גידי רף, אליו נגיע בהמשך) הכתיב אווירה מיוחדת, מודים השחקנים פה אחד, כשכל אחד בחר להתמודד אחרת. אבקסיס רגישה בצורה קיצונית, מתקשה להירגע בסוף יום הצילום וממעטת לחייך. יורם טולדנו ("תמרות עשן") הנהדר המשחק את נמרוד, אחד השבויים, מעט מחוספס יותר, אבל גם הוא מלא יראת כבוד ורצינות תהומית. 

בר ורף. נושא נפיץ (רועי חביב)

"זו לא סתם סדרה", הוא אומר. "אנחנו נוגעים בחומר שהוא די בתול מבחינת דרמה מקורית, ויש תחושה של עבודה עם חשיבות נורא גבוהה. באת עכשיו בימים האחרונים של הצילומים. אלה היו צילומים די אינטנסיביים. רצים פה מעט מאוד צחוקים על הסט, בגלל הנושא של הסדרה. עכשיו לקראת הסוף משהו קצת משתחרר, כי קשה להכיל ולהחזיק את זה כל כך הרבה זמן, אבל עדיין מחזיקים נורא ברצינות, כי זה חומר שצריך לתת לו את המקום והכבוד".

ישי גולן ("חסד מופלא", "טירונות"), שמשחק באופן מופלא ומטלטל את השבוי החוזר אורי, מספר על התמודדות לגמרי אחרת. "יש אווירה אחרת, לא בגלל הנושא שאנחנו מתעסקים בו, אלא בגלל מי שעומד בראש הסט. כמו בכל מסגרת, הכל מתחיל בראש וגידי משרה אווירה יוצאת מן הכלל בהפקה הזאת. יש פה אווירה נפלאה על הסט, לא אווירת נכאים בכלל. אפילו מריצים צחוקים. יש כל מיני דרכים להתמודד עם קושי וידוע שהומור היא אחת מהן, והימים הכי קשים, כשצילמנו את השבי עצמו, היו גם הימים הכי מצחיקים.

אבל מה שבעיקר מכתיב את האווירה פה זה שיש תחושה שכולם, מהשחקנים ועד לנערת המים, מתענגים בגלל שהחומר כל כך מרגש ונוגע וכולנו נמצאים בפונקציה שלנו במלואה. כשחקן, הרבה פעמים אתה עושה דברים ומבין שיש איזו פשרה, ברמת התוכן, בכל מיני רמות. פה אין את התחושה הזו, כולנו מרגישים שהסדרה הזו מוציאה מאיתנו את המיטב".

הדמות שלך מאוד חזקה.

"כן, מאוד. זו דמות שבעיניי היא מאוד מורכבת ומגלמת בתוכה המון ניגודים מאוד מעניינים. כי מצד אחד הוא חוזר שבר כלי מהשבי, הוא לא חוזר להיות בנאדם כפי שהיה או כאחד האדם. מצד שני הוא שרד 17 שנה, זאת אומרת שיש שם עוצמה חזקה מאוד, והשילוב הזה בין החולשה לכוח מדהים, אבל הוא כן כל הזמן על שני הקצוות האלה. זו דמות שאין בה שום דבר יומיומי וזה בעיניי מרתק. המצבים מאוד דרמטיים והתסריט פה כל כך טוב, שזה תענוג להתערטל בו כשחקן".

"חטופים" היא הניסיון הטלוויזיוני הדרמטי הישראלי הראשון לעסוק בנושא השבויים, למרות שהיא מטפלת במה שקורה אחרי שובם ולא בדיון הבוער בשאלת המחיר שיש לשלם תמורת החזרתם הביתה. רק הפרומואים שליוו את עליית הסדרה בשבועות האחרונים הבהירו לנו עד כמה הולך להיטשטש הגבול בין הדרמה המושקעת הזו למציאות הכאובה של חיינו.

עוד בטרם שודר הפרק הראשון, ביום שבת האחרון, כבר עלו קולות של מחאה על מה שחלק יגדירו כשימוש ציני לצרכי רייטינג בנושא שיכול לגרום לכל ישראלי לפרוץ בבכי. אבל על הסט תחושת האחריות ברורה. האנשים שעומדים מאחוריה לרגע לא מתייחסים אליה כעוד ניסיון להדביק צופים למסך, לא "הכל למען הרייטינג". אחרי כמה שעות על הסט, תחושת האחריות והרגישות שעוטפת את הכל כאן, נדבקת גם אליך.

מתוך "חטופים", יעל אבקסיס ויורם טולדנו (ורד אדיר)

מעבר לנושא הבעייתי שבו עוסקת הסדרה, מדובר כאן באחד הקאסטים המרשימים ביותר שנתקלנו בהם בשנים האחרונות: אסי כהן, מילי אביטל, יעל אבקסיס, יורם טולדנו, ישי גולן, סנדי בר, גל זייד, מיקי לאון, עדי עזרוני ונבו קמחי, הם רק חלק מהשמות, לצד כמה פרצופים לא מוכרים של שחקנים חדשים כמו יעל איתן, אדם קנת וגיא סלניק.

כהן, טולדנו וגולן מגלמים את שלושת החטופים שחוזרים מהשבי אחרי 17 שנה, עמיאל, נמרוד ואורי. אבקסיס היא טליה, אשתו של נמרוד, ואביטל היא מי שהיתה אמורה להיות אשתו של אורי. עזרוני מגלמת את אחותו של עמיאל (אסי כהן), שלא שרד את השבי וחוזר בארון. מי שאחראי לתסריט ולבימוי, כמו גם למחמאות הגורפות על הסט, הוא גידי רף, בן 37, שרק לפני שנה חזר לישראל אחרי שמונה שנים בהוליווד.

הייתם מצפים אולי שליוצר שמחליט ליצור סדרה על שבויי מלחמה תהיה איזושהי זיקה אישית לנושא, אבל האמת היא שרף מגיע בכלל מרקע אחר לגמרי. הוא בוגר לימודי קולנוע באוניברסיטת תל אביב, ב־2001 פרסם ספר הומוריסטי בשם "יומנו של סטרטאפיסט בדרך למכה", שהפך לרב מכר. אחר כך נסע לתואר שני בלוס אנג'לס, ומהר מאוד מצא את עצמו על אותו הסט עם בראד פיט ואנג'לינה ג'ולי, כששימש כיד ימינו של דאג לימן, במאי "מר וגברת סמית'" (2005).

שנה לאחר מכן לימן הפיק עבורו את הסרט הראשון שלו, מותחן פסיכולוגי בשם "טיוטה לרצח" ("The Killing Floor"). אחריו הוא ביים סרט נוסף בשם "Train", סרט אימה נוטף אלימות ודם, שזכה אפילו בטייטל המאוד מרשים "הסרט המטריד ביותר של כל הזמנים" של האתר Bloody Disgusting. דקה לפני הפריצה בהוליווד, הוא החל להתגעגע לישראל והתחיל לעבוד על הסדרה "חטופים", שעליה עבד במשך שנה שלמה, עוד בהוליווד.

מאיפה בעצם נולד הרעיון לכתוב סדרה בנושא הזה?

"אני תמיד חושב לא מאיפה בא הרעיון, אלא איך זה שלא חשבו על זה קודם, בגלל שזה נושא כל כך טעון ורגיש ודורש טיפול, ותמיד סקרן אותי איך אנחנו בתור חברה מתעסקים כל הזמן בלהחזיר את הבנים הביתה בכל מחיר. זה דיון שנמצא כל הזמן בחדשות ובדוקומנטרי ובכותרות, אבל אף אחד אף פעם לא מדבר על היום שאחרי שהם חוזרים והלאה.

הסדרה בעצם עוסקת בחודש וחצי הראשונים שלהם בארץ, ההשתלבות שלהם חזרה בחברה הישראלית, ההתמודדות שלהם ברמה האישית עם המשפחות שלהם, וברמה לאומית - הם אייקונים כאלה עם שלטי חוצות, סטיקרים. עד עכשיו הם היו אנשים שצריכים להתמודד עם הישרדות ביומיום ופתאום הם צריכים להתמודד עם כל החשיפה הציבורית הזו".

ואיך ידעת מה עובר על שבויים כשהם חוזרים הביתה?

"הרבה דברים מומצאים, אבל עשיתי הרבה שיחות עם פדויי שבי, עם פסיכולוגים שמטפלים בהם, שדיברו על החוויה, אבל הרוב באמת מומצא, אף אחד לא שרד 17 שנה בשבי, זה לא משהו שיכול להישען על המציאות כי אין לנו דוגמה כזו".

אתה לא חושש שיגידו שנעשה כאן שימוש ציני בפצע הכי כואב של החברה הישראלית בשם רדיפת הרייטינג?

"אני מודע לזה שזה נושא מאוד כאוב ושבטח יהיו ביקורות שיגידו את זה, אבל אני חושב שאחרי שראו את הפרק הראשון, מבינים שאנחנו מתייחסים בהרבה כבוד ורגישות לנושא הזה ולאנשים ולמשפחות שעוברים ועברו את הדבר הזה. לאורך כל הדרך דיברתי עם הרבה משפחות של פדויי שבי והם ליוו את התהליך וחלק מהם היו בהקרנת הבכורה".

"חטופים". שימוש ציני לשם הרייטינג?

איך זה לעבוד עם קאסט כל כך גדול ומפוצץ?

"מהרגע שאנשים קראו את התסריטים, גם הצוות וגם הקאסט, היתה מין התגייסות מצד הקאסט, בגלל הנושא הטעון של הסדרה, שמדבר לכל ישראלי וצובט לו בבטן. היתה עבודה מאוד מעמיקה על הפרויקט והתהליך עצמו, לא היה שום אגו ושום משחקים כאלה שבדרך כלל יש על סט. אצלנו היתה אווירה מאוד מיוחדת. הרבה פעמים ישבנו מאחורי המוניטור והתייפחנו.

ראיתי את הפרק הראשון כבר 1,500 פעם ואני עדיין בוכה בחלקים מסוימים. אחת החוויות הכי מרגשות שעברנו היתה כשצילמנו את הסצנה בשדה התעופה כשהחטופים חוזרים: התלווה אלינו חזי שי (שבוי ממלחמת לבנון ששב הביתה אחרי שלוש שנים בשבי, ח.ג) וגם הוא מאוד התרגש, וגם מהעשייה וגם מהסיטואציה עצמה. כולנו התרגשנו ובכינו הרבה על הסט הזה. היתה אווירה מיוחדת מאוד".

כל האמוציות האלו מקבלות קונטרה רצינית אם רק מרימים את העיניים, מתנתקים מהדרמה קורעת הלב ומבינים שהצילומים מתרחשים בבניין משרדים אפור ומכוער בפתח תקווה. הדבר האחרון שאת מצפה לו כששולחים אותך לביקור על סט של סדרת דגל חדשה מבית קשת, הוא למצוא את עצמך מכתתת רגליים באיזה בניין משרדים מאפיר באזור התעשייה של פתח תקווה.

את בכלל בטוחה שתגיעי לאולפן טלוויזיה סופר מגניב, עם צי קטן של מצלמות ועוזרי הפקה, או לפחות עם איזה חדר הלבשה מושקע שבו סנדי בר, משחררת קיטור בג'קוזי, בסיומו של עוד טייק רגשני. אבל הנה את ניצבת בליבו של חדר כושר קטן, במעמקי קומת המרתף המצחינה של הבניין, בתוך המולה של מכשירי כושר חורקים ואנשי הפקה טרוטי עיניים - והפנטזיה שלך על תעשיית הטלוויזיה המקומית מתפוררת לאיטה.

השעה כבר כמעט 12:00 בצהריים, אבל בר נמצאת שם מ־6:00 בבוקר, חנוטה בטייץ וגופייה ומנצלת את השניות שבין הטייקים כדי להשתלט בחזרה על הנשימה שלה. "זה ממש לא זוהר, אבל גם לא מוזר בכלל", היא אומרת לי אחרי שעה, כשאנחנו עולות יחד לחדר ההלבשה של הקאסט - רצועת משרדים נטושה בקומה ה־15 של הבניין, עם שולחן איפור מאולתר וערימות בגדים שמונחות בכל מקום. אין זכר לג'קוזי.

"אני מאוד אוהבת את הפשטות של זה. אני לא מחפשת לספר סיפור זוהר. להפך, הסיפור ממש לא זוהר. הוא על כמה שהחיים מורכבים ופשוטים והלכלוך שלהם, השכבות והאנשים ואיך אנחנו מסתירים ואיך אנחנו מגלים, וכמה שיותר לחשוף. הסיפור פה הוא הפוך לגמרי מזוהר".

סנדי, שחוזרת כאן לתפקיד דרמטי ראשון מאז שעזבה את הארץ לטובת הוליווד, אלא אם כן אתם מחשיבים את הפרסומת למילקי.

לא מוזר לנחות מהוליווד לבניין משרדים בפתח תקווה? ועוד לנושא כל כך רציני?

"נכון שבשנים האחרונות עבדתי באל.איי, אבל אני חושבת שהתהליך הוא זהה. כמובן שיש הבדל מבחינת השפה, כי מן הסתם אנגלית היא לא השפה שלי ויש שם אלמנטים של התמודדות עם השפה, קודם כל. הדרך שבה אפשר לפעול עם טקסטים בעברית היא שונה לגמרי. מבחינת הסט עצמו, אני רואה בכל דבר כזה תהליך ספציפי ממוקד. אני לא משווה. זה כיף לעבוד בשפה שלי ועם צוות שהרבה יותר קל להתחבר אליו".

השחקנים ממהרים להפריך את החששות לגבי הנושא של הסדרה והעיסוק בו. מבחינתם רף, הקפטן שלהם, יודע טוב מאוד מה הוא עושה. "לדעתי הוא פשוט גאון, כישרון אמיתי", אומרת בר. "כשקראתי את התסריטים בפעם הראשונה לא יכולתי להפסיק. זה היה לקרוא משהו ולהגיד 'וואו'. הדרמה עם השילובים הקטנים, האנקדוטות הקטנות של ההומור, הכל במינון הנכון. יש לו את זה, והדרך גם שבה הוא עובד, איך שהוא מנהל את הסט - הוא יודע בדיוק מה הוא רוצה, שזה מאוד מקל ותמיד בחיוך ובשלווה, וזה בכלל אדיר".

"קראתי המון המון חומר על הנושא, בעיקר באינטרנט", מספר טולדנו, שנייה לפני שהוא נכנס לצלם סצנה בחלק אחר של בניין המשרדים, יחד עם גולן. "קראתי על שבי, כל מיני סוגים של בתי כלא, ראיונות עם שבויים ישראלים שחזרו, המון רשימות ועדויות שלהם. עם שבוי אחד דיברנו ממש בשיחה אישית ואינטימית".

אבל איך מתכוננים לתפקיד כזה מבחינה רגשית?

"קודם כל, באיזשהו שלב כבר הייתי מחובר רגשית בזכות החומרים הקשים שקראתי. אתה קורא מה אנשים עוברים ואתה לא צריך לעבוד על זה בכלל. זה חותך לך את הנשמה בלי להתאמץ. אחרי שלמדתי את החומר, החיבור היה טבעי ומיידי, למרות החששות המוקדמים שלי".

השעה כבר 16:00. סנדי בר וישי גולן כבר הלכו הביתה, תכף יורם טולדנו ונבו קמחי יסיימו את הסצנה שלהם ובינתיים משייטת אל תוך הבניין אבקסיס, שמגלמת את אחת הדמויות המורכבות ביותר בסדרה - אשה שחיכתה לבעלה השבוי במשך 17 שנה. "כולם חשבו שהיא תלך ללימודי רפואה, אבל היא ויתרה על החלום הזה", היא מספרת על טליה, הדמות שלה. "17 שנה היא נלחמה - זה הפך להיות המקצוע שלה, הייעוד שלה, שהסיפור של נמרוד ואורי ועמיאל לא יירד מסדר היום. היא היתה בארבעה קצוות עולם כדי לעשות את זה. זה קשה, אנחנו רואים את משפחת שליט עושה את זה במציאות".

איך ההרגשה לשחק מישהי שנפרדה מבעלה ל־17 שנה?

"פגשתי את חזי שי ואת אשתו. הוא היה שלוש שנים בשבי, ובמשך שנה וחצי הוא בכלל נחשב נעדר. פגשתי זוג גדול מהחיים - הם שרדו את זה. הרבה זוגות לא שורדים. חלקם חוזרים שבר כלי, אחרים פשוט ממשיכים בחיים אפילו בלי להתכוון לזה. אני מנסה להיות מדויקת, לשמור על מינוריות".

• "חטופים", שבת, 21:45, ערוץ 2