השטיח המנוילן

פני חצי שנה הודעתי לבעלי בן שהגיע הזמן לקנות חליפה מפונפנת כי אני מועמדת לפרס השחקנית הטובה של השנה בטקס פרסי האקדמיה הישראלית לטלוויזיה. מוקדם בבוקר עברתי לאסוף שמלה שעוצבה במיוחד לאירוע, משם המשכתי למספרה של רפי חובב כדי להתאים תסרוקת מפוארת, ואז, ביחד עם בעלי וכמה חברות טובות, הדרמנו לבאר שבע, שם התקיים הטקס.

כשהתקרבנו בן חיפש בעיניים את זה שפותח את הדלת ולוקח את האוטו. "זה לא הוליווד פה", אמרתי לו אחרי שהחנינו את הסובארו במרחק עשר דקות הליכה מהאולם. ביום רגיל זה בסדר, אבל כשאת בהריון מתקדם, נועלת נעלי עקב בגובה 12 ס"מ והרוח והחול הורסים לך את האיפור והשיער, זה לא כיף גדול.

פסלי ענק מוזהבים. האוסקרים שלכם

למרות שאני חייבת להודות שהמראה החדש, הלא מוקפד משהו, כבר התאים לגמרי לשמלה שהתקמטה במהלך הנסיעה. לא ניכנס עכשיו לפרטים, אבל כששכחו להשאיר לי כרטיסים, מסביבי רוב האנשים התלבשו כאילו הם הולכים לחדר אוכל בקיבוץ, האולם היה חצי ריק והמטר וחצי שטיח אדום שהיה אמור לזהור מפלאשים, אכלס צלם אחד בלבד (תקציב, אתם יודעים) - זה כבר הפך לפיאסקו אחד גדול.

עכשיו אני בלוס אנג'לס. ממש כמה ימים לפני האירוע הנוצץ ביותר בעולם - טקס האוסקר ה־82. כישראלית מצויה, עומדות בפנייך שתי אופציות. להיות צינית ולהסתלבט על הקרנבל, על כמויות הכסף שנשפך, על החיים בלה לה לנד, או לעמוד נפעמת מול המכונה המשומנת הזו, שאין בה אפילו פסיק שלא חשבו עליו, פרט שאולי מישהו פספס בטעות,

או רגע שלא ינוצל היטב כדי לעשות ממנו עוד כסף.

אל תתבלבלו, טקס האוסקר האמריקאי ברובו בדרך כלל די משעמם. השנה סטיב מרטין ואלק בולדווין הצליחו להעלות על פניי כמה חיוכים ואפילו היו כמה בדיחות מעולות (כשסטיב מרטין הגיש את האוסקר לכריסטוף וולץ, שחקן המשנה האוסטרי שגילם לוכד יהודים נאצי, הוא הצביע על הקהל ואמר לו שכזאת כמות מרוכזת הוא לא ימצא בשום מקום), אבל זה לא העניין.

הטירוף הוא כל מה שקורה מסביב, ההבנה השיווקית הגאונית של האמריקאים שמדובר כאן במשחק עם כללים מאוד ברורים. הם יודעים שצריך לשדר לעולם שהטקס הזה יותר חשוב מהשגת שלום בין ישראל לסוריה, הטלת סנקציות על איראן או הצלת יוון מקריסה כלכלית. כי רייטינג שווה כסף, המון כסף, כי חשוב שנמשיך להעריץ את הכוכבים הגדולים כדי שנמשיך ללכת לקולנוע ("אליס בארץ הפלאות" הכניס רק בסוף השבוע האחרון 116 מיליון דולר, ובכלל 2009 היתה אחת השנים הרווחיות ביותר בתעשיית הקולנוע האמריקאי), כי בסוף היום הוליווד היא זו שמספקת עבודה לתעשיית הייצוא מהגדולות של אמריקה.

טקס האוסקר הוא רק תירוץ לשבועיים של חגיגות "הלפני" (וכנראה שלזוכים גם "האחרי"). המועמדים עסוקים מבוקר עד ערב במה ילבשו; הסטייליסטים שלהם מנהלים את המשאים והמתנים מול מעצבי העל ומגיעים עם כמה אופציות כמובן; המאפרים ומעצבי השיער הטובים בעיר לא מטפלים ביותר מבן אדם אחד בבוקר שלפני הטקס ומזמינים אותם המון זמן מראש; בתיאטרון קודאק פורשים מטרים ארוכים של שטיח אדום, ימים לפני, והוא ועשרות הפסלים הזהובים מכוסים בניילונים עד הרגע האחרון ממש. אני פוסעת על הניילונים ביום שלפני. לצוותים הזרים - כן, גם לנו הישראלים - לא תינתן דריסת רגל על השטיח הזה ברגע האמת. איזה באסה. אבל יש גם רגעים מגניבים בשבילי.

במסגרת כמה כתבות שהכנתי לערוץ הבידור הישראלי השנה לרגל טקס האוסקר (ביחד עם יונתן ריגר), נשלחתי למסיבת עיתונאים של ערוץ E!. כל החגיגה נערכה בחסות עונת הטקסים, אבל בעיקר כדי לקדם עונה חדשה של קנדרה ווילקנסון וסדרה חדשה בשם Preaty wild"". ג'וליאנה רנסיק וראיין סיקרסט היו קלילים ומשעשעים (למה לא בעצם אם אתה מרוויח 75 מיליון דולר על כל שנה ב־!E, 100 מיליון על תוכנית רדיו, ו־45 מיליון דולר על כל עונה של "אמריקן איידול").

ג'וליאנה סיפרה שהסטייליסט שלה ארגן לה השנה לא פחות מ־30 שמלות מ־30 מעצבים שונים, שכולם התחננו שתלבש אותן לשטיח האדום. בסוף היא בחרה את השמלה (הסתמית לחלוטין אגב) של המעצב הארגנטינאי גוסטבו קאדול. מה שאומר מבחינתו כבוד והדר, והזמנות בלתי פוסקות של שמלות כאלה, שזה כאמור, אומר כמובן, עוד כסף.

כן, הרבה נשמה אין פה, בעיקר הרבה אנשים שרעבים להצליח ולעשות עוד כסף כדי לשדרג את הבית שלהם בבוורלי הילס לבית במאליבו, ממרצדס לפורש, וממחלקה ראשונה למטוס פרטי, כדי שיהיה נוח לטוס לסקי באספן או לסושי סמבה בלאס וגאס בלי להצטופף עם ההמונים. וכן, הקנאה נוטפת ממני בכמויות.

מגלגלים את השטיח האדום

החדר עבר לדום כשהדיווה ג'יי מנואל (שוטר האופנה הזכור גם מ"אמריקן נקסט טופ מודל", מאסטר השיק או שוק של לוס אנג'לס) מגיע ונותן לי שיק על השמלה. "טרנדי", הוא אומר לי בחיוך שהרגע עבר הלבנה. "בוהמייני ושיקי, אני אוהב". "תודה", אני מסמיקה כמו ילדה בת ארבע. כולם שואלים אותו על המתלבשת הכי טובה לדעתו (קייט בלאנשט) ועל הכי גרועה (טינה פיי). אותי כמובן יותר מעניין לדעת אם הוא פעם לכלך על מישהי בשידור חי ואחר כך התבאס מוות. הוא סיפר שזה קרה לו והוא בעיקר התבאס כי איש יחסי הציבור שלה ניגש אליו והסביר לו בעדינות שחבל שהיא לא תעבוד איתו בעתיד.

אחר כך אני פוגשת את כוכבת הריאליטי הטראשית של הערוץ, קנדרה, ואין לי מושג איך לאכול אותה. מעבר לזה שהציצים שלה גדולים יותר מהתינוקת שלי, אני מנסה להבין מיהי אחרי שהספיקה להתמכר לסמים קשים, להיגמל, להיות שפנפנה של יו הפנר, להתחתן וללדת. כל זה, אגב, לפני גיל 24.

אני מראה לה את התמונות של אלכס ושואלת אם היא לא קרועה מעייפות בלילות, אז היא מסבירה לי בנימוס שיש לה אומנת לילה וחוץ מזה, היא מוסיפה בחיוך ממזרי, "מזל שאני אוהבת לחגוג. כי ככה אני במילא רגילה להיות ערה עד 4:00 בבוקר ולבלות במסיבות, אז עכשיו אני לפעמים ערה בגלל התינוק וזה לא מפריע לי". אני מנסה להבין אם עכשיו, כשהיא אמא, היא הולכת לשנות את סגנון החיים שלה, והיא עונה לי בנחרצות שברור שהיא לא תצטלם יותר בעירום ושבאופן עקרוני היא תהיה צנועה.

אני מחייכת ומפנה את המבט לחזה העצום שלה, שדי יוצא החוצה מהדבר הקטן שהיא לובשת. היא קצת מתעצבנת עליי: "אני לא יכולה להעלים את הציצים שלי, את יודעת. וחוץ מזה אין סיבה שאשתנה אם יש לי ילד. אני רוצה להמשיך לחיות ולחגוג. החברה מצפה ממני שאם אני אמא, אני אשתנה, אבל אני ממש לא מתכוונת להפסיק לחיות". האמת, צודקת. אבל כשהיא התחילה לספר בהתרגשות על ספר שהיא כותבת על היותה מודל לחיקוי, הרגשתי שזה גדול עליי וחתכתי.

במעלית מישהו אמר בחשיבות שאת שון פן, ראסל קרואו, ודניאל דה לואיס ממש קשה לראיין. מתברר שהם כל כך עסוקים באמנות שלהם שהראיונות הקלילים על השטיח האדום מהם והלאה. משם המשכתי לקפה ב־Urth Caffe האיני. ג'רמי פיבן (ארי גולד בשבילכם) האליל יושב מאחוריי (לפני ארבע שנים היה לי איתו בליינד דייט. בואו נגיד שהוא ימשיך ללכת לטקסים עם אמא שלו), ג'יימי לי קרטיס חוצה את הכביש ממול ודייוויד ספייד ("תהרוג אותי וזהו") עוצר עם האוטו ברמזור.

אצל הספר שלי אני פוגשת את ברברה בראס. כמו שאמר סטיב מרטין, כולם כאן יהודים וכל השיחות בלוס אנג'לס הולכות בערך ככה: "את מישראל? איזה יופי. בבת מצווה שלי לפני 50 שנה הייתי בישראל. אנחנו בטוח נבוא עם הילדים בשנה הבאה, אפשר לעזור לך במשהו?". מפה לשם מתברר שברברה היא האחראית על כל ארגון הקייטרינג לטקס האוסקר והיא מזמינה את בן ואותי לארוחת טעימות. כמובן שמתוקף היותי ישראלית מצויה מיד התחלתי לתחקר אותה במרץ. אז אומנם היא סירבה לתת לי את האינפורמציה החשובה באמת (כמה עולה מנה?), אבל בכל זאת שאבתי ממנה קצת סודות.

בארוחה שאחרי האוסקר יקבלו 1,500 האורחים שירות מ־900 אנשי צוות, 250 אנשים יעמלו על המזון במטבח, האורחים יאכלו 10,000 נתחי בקר משובח, 500 קילו סלמון, 500 קילו עוף ו־7,200 שרימפסים. את כל זה הם ישטפו עם 1,200 בקבוקי שמפניה ויין ולקינוח - 4,000 פסלוני אוסקר קטנטנים עשויים משוקולד.

כך יצא שביום שבת, ב־18:30 בדיוק, בחדר ענק שעוצב באווירת שנות ה־30 וממוקם מעל אולם האוסקר (לשם יגיעו כל המוזמנים בסיום הטקס), התייצבנו בן ואני כדי לתת משוב לארוחת המלכים שתוכננה על ידי השף וולפגנג פאק, שף אוסטרי שפתח בארצות הברית כמות לא מבוטלת של מסעדות יוקרה (בלוס אנג'לס, לאס וגאס ובוסטון) והפך לאחד השפים הכי גדולים כאן. מדובר בגורו של מזון שבאמתחתו ליין ספרים משלו, תוכניות טלוויזיה, מרצ'נדייז, וכדי שיהיה אפשר לעשות עוד קצת כסף, הוא פתח גם חברת קייטרינג.

אז טעמנו סושי מכל המינים והצבעים (אני טעמתי, בן צמחוני), עוף אורגני, סלמון מעושן, ציז'בורגר מבשר קובי היוקרתי (100 דולר לקילו!), שרימפס טמפורה, מאפה סרטנים ברוטב וואסאבי ומנגו, ספייסי טונה, ארנציני במילוי בורטה ולקינוח, קרם ברולה בצורת מקלות, סופלה וולקנו אישי משוקולד, בננה מקורמלת ומרנג וניל מקורמל.

האוכל היה סביר (מספרים על אנג'לינה ג'ולי שלפני כמה שנים חתכה מארוחה כזו ל־ IN & OUT, שזה המקדונלד המקומי, ובינינו, השווה יותר), האירוע היה די משמים, ובדיוק כשהתכוונו לזוז הודיעו שיש הפתעה ושמכניסים אותנו לראות את החזרה הגנרלית.

כמה דקות לאחר מכן מצאנו את עצמנו ישובים באולם קודאק. אין לי דרך לתאר את ההתרגשות. פתאום אתה מבין לאן נעלם כל הכסף, והמקצועיות שניתנת בתמורה, שווה בעיניי כל פרוטה. אלק בולדווין וסטיב מרטין בודקים עלינו את הבדיחות, התפאורה מהממת, הארגון מופתי והכל מתקתק כמו שעון. במקום הקהל הנוצץ מוצבים על הכיסאות תמונות של הנוכחים כדי שהצלמים יתאמנו על זוויות הצילום. ובכלל, אין פדיחות, אין עצירות, אין על יד ואין בערך. הכל בטיימינג מרשים, מדויק ובשקט מעורר הערצה.

מה שהכי הרס אותי היה שלסטטיסטים ששכרו כדי למלא את מקומם של המועמדים בחזרה, כתבו טקסטים, נאומי זכייה של ממש. כדי שבחזרה, אם מכריזים עליהם, הם יעלו ויתנו נאום שיעזור לבמאי, לתזמורת, לצלמים ולכל הצוות הטכני לתכנן את מה הם יצלמו/יביימו/יעשו תוך כדי. דמיינו לעצמכם את הסטטיסטים עולים לבמה ונותנים נאום מרגש, ממררים בבכי או כמעט מתעלפים - אין לתאר.

בשנייה שהבנתי שאני מעבירה אייטמים מהאוסקר לערוץ הבידור הישראלי, למרות שעשיתי כמה טלפונים לחברים בארצות הברית, ידעתי שאין מה לעשות, יהיה לי הרבה יותר קל להתקמבן על דברים מהארץ. קארין, הסטייליסטית שלי בארץ, אספה לי שמלה מהממת מלילמיסט, תכשיטים הורסים מלילך קלמסון, והעמיסה את הכל על יונתן ריגר המסכן.

נוכחות ישראלית. עזר מראיין את ג'יי מנואל

מ"גיא פינס", אגב, שלחו את לירון וייצמן, yes שלחו את אסי עזר ויעל גולדמן וביחד עם הצלמים, המקליטים והמפיקים הישראלים, נדמה היה שישראל שלחה לאוסקר נציגות כה נרחבת עד שניתן היה להתבלבל ולחשוב שאנחנו מדינה של לפחות 60 מיליון בתי אב. האווירה בין הצוותים היתה חמה וידידותית ולא נרשמו קרבות שותתי דם על סקופים.

הכל הגיע בשלום, ומבחינתי הייתי ממש מסודרת. אני חייבת להודות שלא לגמרי הבנתי את האימייל שהגיע מחברת ליידי הארט קולקשן, שבו נכתב: "בשמחה נשלח לך תכשיטים. נודה לך אם תוכלי לשלוח אותם בחזרה לאחר השימוש. ערך החבילה 95 אלף דולר". רק למחרת בבוקר, כשליד השער של הבית חיכתה לי קופסה מפדקס, נחנקתי. הם באמת שלחו לי עגילים, צמיד, ושרשרת עם המון (!) יהלומים אמיתיים. איפה אני אמורה לשמור את זה? אני מתארחת אצל חברים בלי כספת ואין לי שומרי ראש. בעיה.

ערב האוסקר הגיע. את היהלומים החבאתי באיזה חור ואת השמלה לא לבשתי, והלכתי להקרנה שהשגרירות הישראלית ארגנה לכוכבי "עג'מי" בבר נחמד שצמוד לשדרת הכוכבים, והיה יותר בשיק של באר שבע מאשר הוליווד. היו שם ספות ומסכים אבל אף אחד לא ממש צפה וכולם בעיקר היו עסוקים בלאכול ולדבר זה עם זה. נכחו כמובן כוכבי הסרט, בהם שהיר כבהא, פואד חבש, הילאל כבוב ואחרים, הקונסול, כתריאל שחורי, וכל מיני ישראלים שגרים פה.

שני במאי הסרט סכנדר קובטי וירון שני, והמפיקים מוש דנון וטליה קלינהנדלר היו היחידים שקיבלו הזמנות לאולם. רגע לא נעים נרשם כשכל השחקנים איימו לעזוב את הבר וללכת לצפות בטקס מהמלון כי באמריקה אסור להכניס לבר קטינים, ולאחד השחקנים בסרט לא מלאו 21. אבל האמריקאים, בניגוד חמור לאופיים, בחרו בסוף להעלים עין. 

זאת הוליווד, זאת עג'מי. יעל גולדמן עם החברה מהשכונה

אני חייבת להודות שהשיחה עם נסרין ריחאן סיקסיק אולהאם, היתה שווה את כל הביקור שלי פה (למרות שהיה הרבה יותר פשוט לקפוץ ליפו, בן ממש מתגעגע לעלי קרוואן). כולם היו עסוקים בתקרית הדיפלומטית של הבמאי, שטען שהסרט שלו לא מייצג מבחינתו את ישראל, ורק אני ישבתי עם נסרין הרחק מכולם מנסה להבין איך היא עבדה על סצנות המשחק ומה היתה שיטת העבודה של הבמאי.

אחרי הטקס (ולא, אתם יודעים שלא זכינו) כולם יצאו לחגוג, כפי שרק בהוליווד אפשר, כי כמו שהבנתם, הטקס הוא החלק הכי פחות מעניין. אנחנו הוזמנו למסיבה של אלטון ג'ון ואפילו למסיבה השווה של E!, אבל, השנה, החלטתי את האפטר פארטי לעשות במיטה עם בעלי והיהלומים.

צילומים: מיכל ינאי, לירית רוזנצווייג טופז ועידו עזרא