שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: מאיה פרי

    שלושה ספרים לילדים שמפחדים

    "לכי מפה מפלצת ירוקה", "טרופותי" ו"איתמר ציד החלומות" - הסופרת חנה גולדברג עם שלושה ספרי ילדים שיעזרו לילדיכם להתמודד עם מפלצות

    שוב עשיתי את הטעות. זה קרה בחדר המתנה לרופא שיניים. התור התארך והתארך, סבלנותי הלכה ופקעה ובסוף, ברגע של חולשה, הרמתי את העיתון שהיה מונח שם והנחתי לעיני לשזוף את הכותרת הראשית: "תרחיש: עד סוף העשור ישראל תושמד".

     

    את כותרת המשנה, שתהתה מה יתרחש קודם, מחיקת ישראל בידי איראן או בידי קבוצות-גרילה-תוצרת-אל-קעידה-שיבצעו-סדרת-פיגועים-משולבים-כימיים-ביולוגיים-אטומיים, כבר קראתי תוך ערפול חושים. כמה דקות אחר כך, כשהגיע תורי, כבר הייתי כל כך מנותקת מכל תחושה, שהדר' יכול היה לעקור לי שן בלי הרדמה. כן, ככה אני מגיבה כנוגעים לי בחרדה ההיא.

     

    כמי שגדלה בצל אבא שראה בגיל 11 את הוריו נרצחים לנגד עיניו, ושנים אחר-כך עדיין צעק מתוך שינה "גסטאפו, גסטאפו!", ועם אימא שבמשך חורף-אירופי-שלם היא ומשפחתה נדדו וברחו מהגרמנים ביערות קפואים לאחר שביתם הופצץ, תמיד יש בי חלק שמוכן לגרוע מכל, ותמיד אני נזהרת מלקרוא סתם ככה את העמוד הראשי בעיתון.

     

    תמיד כשאני עוזבת את הבית (לא רק לחופשה ממושכת, אלא אפילו לקניית חלב חפוזה במכולת השכונתית), עיני מעיפות מבט לאחור, סוקרות את הבית שלי, מכינות עצמן לאפשרות, שכאשר אחזור, הוא כבר לא יהיה שם, ובמקומו אמצא חורבות מעלות עשן וגוויות מפוחמות.

     

    לפעמים פעולות פשוטות כמו להצליח להירדם בלילה למרות הידיעה שנגמר הלחם בבית, כאלה שאדם שאינו מתוצרת-דור-שני-לשואה מבצע על טיס אוטומטי בלי לבזבז עליהן אפילו בדל מחשבה, דורשות ממני מאמץ אדיר להתגבר על מי שאני ולמצוא בתוכי את הכוחות והאומץ להתגושש בצללים.

     

    הצורך המתמיד להתגבר על האימה ההיא ולמצוא בתוכי את האומץ לחיות למרות המשקולת הכרוכה על צווארי ומנסה להמית את תשוקותיי לימד אותי להילחם בצללים. לא אחת אני נכשלת, אבל לשמחתי, לפעמים אני מצליחה ומעזה. עובדה, למרות החרדות (ואולי בגללן?) התגברתי על עצמי והעזתי לתת לזמרים לשיר את השירים שלי ולהפכם לפסקול של מדינה שלמה. למרות האימה המנסה לשתקני, אני מעזה לפרסם רומנים וספרי ילדים, לעמוד מול קהל, להרצות, להתחתן, ללדת ואפילו להניח לילדי לעוף.

     

    אתם יודעים כמה אומץ וכוחות כל זה דורש מאישה סדוקה כמוני? בעיני, האומץ או חוסר-האומץ לנסות ולהתגבר על המפלצות שבתוכנו הוא שעושה את ההבדל בין מי שחי לבין מי שלא.

     

    הנה שלושה ספרים שיעוררו בילדיכם (ובכם) השראה להתגבר על הפחדים שלכם ולהיות אמיצים: הראשון חדש-חדש, והשניים האחרים ישנים וטובים.

     

    לכי מפה מפלצת ירוקה

    כתב ואייר אד אמברלי, תרגם: מיכאל אבוטבול, הוצאת כנרת (לבני שנה-שנתיים ומעלה).

     

    למה?

    בגלל הסוף: "לכי מפה מפלצת ירוקה ואל תחזרי! עד שאני אגיד לך". סיום אפקטיבי ומצחיק המזכיר לנו כמה כוחות יש לנו בפנים, וכמה אומץ. ספר העצמה תמציתי ומדויק, המזמין ילדים לברוא מפלצת מפחידה, ואז לסלק אותה בהינף יד.

     

    מה הסיפור?

    בדפי הספר יש חורים בגדלים ובצורות שונות וכל עמוד צבוע בצבע אחר (אדום, ירוק, צהוב, לבן, שחור – וככה, באותה הזדמנות לומד הילד את צבעי היסוד ויכול להתאמן עליהם תוך כדי גירוש מפלצות). דפדוף בתחילת הספר יוצר מפלצת ירוקה ודפדוף בהמשך מאפשר "להיפטר" ממנה.

     

    למה אד אמברלי?

    כי למרות שהוא בעיקר מעצב גרפי, בספר הזה הוא הצליח לשלב צורה ותוכן באופן מוצלח, בלי להפוך את הטקסט למשרתו הנחות והמאולץ של העיצוב (הרבה ספרים שנכתבו בידי מאיירים סובלים מה"מחלה" הזו). בספר הזה הצורה והתוכן מדויקים ומינימליסטיים ושניהם יחדיו משלימים זה את זה היטב.


     איור מתוך "טרופותי": אקסל שפלד

     

    טרופותי

    כתבה ג'וליה דונלדסון, אייר אקסל שפלד, תרגמה רימונה דינור, הוצאת שבא הד ארצי (לגיל 3 ומעלה).

     

    למה?

    "עכבר טייל ביער שמח וטוב לב. ראה אותו שועל ונהיה רעב. 'לאן אתה הולך?' פתח שועל בשאלה, 'אולי תבוא לארוחה אצלי במחילה?'" מזכיר את כיפה אדומה, נכון? ובכן, דונלדסון התכוונה להזכיר לכם בדיוק את זה, דווקא כדי לתת לסיטואצית השועל-זאב-האוהב-המפתה את קורבנו התמים פתרון הפוך לזה הנהוג בסיפורי אגדות. כאן לא תמצאו גיבור מבוהל וחסר ישע וגם לא סבתות נטרפות בידי זאבים, אלא עכברון קטן וחכם, שמצליח לגבור על גדולים וחזקים ממנו.

     

    מה הסיפור?

    עכבר מצליח להתחמק משועל, מינשוף, מנחש ומהטרופותי הנורא, שהחליטו כולם להפכו לארוחה טעימה. איך הוא עושה זאת ומה זה בכלל טרופותי?

     

    למה ג'וליה דונלדסון?

    כי היא סופרת שלא חוששת להפחיד וכשהיא מפחידה ילדים קטנים, הם מתענגים עד מאוד והופכים לכמעט-אמיצים בעצמם.

     

    איתמר ציד החלומות

    כתב דויד גרוסמן, איירה אורה איל, הוצאת עם עובד (לגיל שנתיים-שלוש ומעלה).

     

    למה? 

    בגלל העדינות, האמינות ודמותו ה"נשית", הרכה, המכילה והתומכת של אבא של איתמר (הספר יצא ב-1990 – הרבה לפני שנולד המושג "גבר נשי"). בגלל שזה סיפור שעשוי מאותו חומר ערפילי, ערטילאי, אסוציאטיבי, גמיש וחסר גבולות ממנו עשויים חלומות.

     

    וגם – בגלל שזה ספר שנותן לנו כוח להדוף שדים-עצובי-עיניים שעושים עלינו צל.

     

    מה הסיפור?

    איתמר חולם על שד מפחיד. אבא בונה מלכודת. איתמר מצליח ללכוד את השד. איתמר מגלה שהשד בכלל לא נורא.

     

    למה דויד גרוסמן? 

    בגלל הכתיבה ה"נשית", שאינה מנסה להרשים ולהדהים בבניית דמויות קיצוניות או במהלכי עלילה דרסטיים ובמקום זה פשוט נוגעת לנו בלב באצבע רגישה.

     

    • חנה גולדברג היא סופרת, משוררת ופזמונאית. מספרי הילדים של חנה גולדברג: "דמעות ורודות", "קישתא", "חברים בכל מיני צבעים", "קוף משקפוף", "מי חטף את נסיכת המחשב?" ובקרוב "שוקימוקי". מקיימת מפגשים עם ילדים והורים בבתי ספר וגני ילדים. לכל הטורים של חנה גולדברג .

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    טרופותי
    איור: אקסל שפלד
    איתמר צייד החלומות
    איור: אורה איל
    לכי מפה מפלצת ירוקה
    איור: אד אמברלי
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים