"לך תבלה, חמודי. אני אחכה לך באוטו"
נהיגה בשכרות, התמכרות לסמים, עישון, אונס קבוצתי, סם האונס - כל כך הרבה סכנות אורבות לילדינו כשהם יוצאים לבלות במועדונים. איך אפשר לשחרר אותם וללכת לישון? יש הורים שהחליטו פשוט לא לשחרר והקימו סיירות הורים ליליות. חדירה לפרטיות? לדעתם, האופציות האחרות נוראיות יותר
באחד מערבי שישי, באותם רגעים קסומים בהם השבת נכנסת מבעד לדלת ביתי, ירדה בתי בכורתי במורד המדרגות וליבי החסיר שתי פעימות. האחת בשל יופייה שבגר והשנייה, בגלל החרדה המתלווה לכל יציאה שלה לבילוי בשעת לילה מאוחרת. בייחוד לאותן מסיבות רבות משתתפים שהמארגנים שלהן אנונימיים והחללים המכילים אותן מנוכרים וזרים.
כל הורה למתבגר מכיר את התחושה המפלחת את הלב, התרגשות מלווה בדוק של עצב, כאשר הוא נוכח לתדהמתו שהתינוק שלפני רגע קט ערסל בזרועותיו ויכל היה לגונן עליו מפני כל רע, אותו עולל בגר והנה הוא יוצא מתחום החיבוק המגונן למקום שעלול לסכן את שלומו ואפילו את חייו.
לאחר ניסיונות סרק למנוע את היציאה ל'מסיבה הפתוחה' ואפילו ניסיונות נכלוליים לארגן במחתרת קואליציה הורית בניסיון ליצור חזית סירוב שתמנע את הבילוי המפוקפק הזה, נאלצנו לוותר ולהסכים. קמפיין השכנוע של המתבגרת כלל משפטים "רוכבי מָצְפּוּן" כמו: "מה, אתם לא סומכים עלי?", "לכולם מרשים", "אני משקיעה בלימודים ומגיע לי גם לבלות" ועוד כהנה טיעונים. כולם ראויים.
לאחר הסברים מפורטים על סם האונס ואזהרות בנאליות שזכו להנהוני ראש נואשים, יצאנו לדרך. כאשר הגענו ליעד אזור מועדונים עירוני סטנדרטי חשכו עיני. מאות בני נוער, חלקם כבר אוחזים בקבוקי בירה או סיגריה, מתהלכים בעצלתיים בינות להנגרים אפורים, ניידות משטרה ומחסומי-ברזל. לאחר שבתי נעלמה אל תוך הסצנה המבהילה הזו איתרתי בעיני אב לאחד מתלמידי השכבה של בתי, יושב באוטו דומם. בירור קצר העלה כי הוא החליט להישאר במקום כדי להיות מסוגל להגיב אם משהו רע יקרה חלילה. האמת, חשבתי, עדיף לי לשבת פה ולהרגיש שאני עושה משהו, מאשר לשבת בבית ולהשתגע מדאגה.
"מגיע לי לבלות". צילום אילוסטרציה: Index open
"החלטנו להיות מעורבים"
מתברר שאנחנו לא ההורים הראשונים או היחידים שחשבו על הרעיון של נוכחות הורית באזור הבילוי של הילדים. 28 סיירות של "הורים ערים" כבר פועלות ברחבי הארץ במטרה להקטין בנוכחותם ומעורבותם את הסיכוי להתרחשות אלימה, לצמצם את הסיכוי לשתייה מוגברת של אלכוהול, לעישון סמים ונהיגה בשיכרות.
"לאחר ששניים מבוגרי התיכון בו לומדים הילדים שלנו נהרגו בתאונת-דרכים שנגרמה בשל שיכרות, החלטנו להיות יותר מעורבים ממש בשטח", מספרת עירית פרומן, חברה ב"הורים ערים" צפון תל אביב. "מדובר בהתארגנות של מספר גורמים, בינהם עיריית תל אביב, המשרד לביטחון פנים והצופים, שכולם חברו למטרה ממוקדת אחת: להיות שם בשביל בני הנוער, לדבר, לחלוק ואם צריך אז גם להתערב, אפילו אם מדובר בתקרית אלימה. ההורים ילבשו חולצות עם הלוגו של הקבוצה ויסתובבו כשניים-שלושה הורים יחד, במקומות ההתגודדות של בני הנוער. הם יעסקו ביצירת תקשורת, חלוקת עלוני הסברה ומתן עצות וכלים. כל ההורים יקבלו הכשרה מתאימה, כך שיהיו להם הכלים להגיב לכל סיטואציה".
אתם חושבים שמישהו מבני הנוער יסכים לדבר איתכם בתוך הסיטואציה החברתית הזו?
"אנחנו באים ממקום של אכפתיות ודאגה, לכן זה יתקבל טוב ולכן זה גם יותר אפקטיבי מהמשטרה". מסבירה פורמן.
מנסים לגרום להם לחדול
"הורים לא עושים את העבודה שלהם", מבקר דרור לוין, מתנדב פעיל מזה 8 שנים בסיירת הורים הקרויה "מושבה בטוחה" ופועלת ברמה"ש. "עצם ההסתובבות שלי בקרב בני הנוער, לימדה אותי את עולם המושגים שלהם וזה מאפשר לי לתקשר איתם טוב יותר בזמן הסיור".
מה אתם עושים בעצם? מדברים איתם, כועסים עליהם, מצילים אותם?
"אנחנו מסתובבים, לרוב באופן רגלי, כדי להיות ממש בשטח. ניגשים לקבוצת בני נוער שעסוקים בלהעביר נרגילה, או בערבוב וודקה עם רד בול, מתחילים לדבר איתם ותמיד יהיה את הגיבור שינסה קצת להתגרות בנו. אנחנו מסבירים על הנזקים שעלולים להיגרם להם, שואלים אם ההורים יודעים מה הם עושים, מעודדים את האחד בחבורה שיושב מאחור ונמנע מלעשן או לשתות ומנסים לגרום להם לחדול.
"זו פעילות של מניעה. יש גם מקרים בהם מדובר בחירום. קורה שאנחנו מזמינים אמבולנס לנער שהשתכר ויש חשש שיאבד את ההכרה. גם קרה כבר לא פעם שדפקנו על דלת ביתו של אחד הילדים בחצות הלילה והנחנו בקבוק של וודקה על השולחן, בניסיון לעורר את ההורים".
מחקרים שערכה "הרשות הלאומית למלחמה בסמים ובאלכוהול" מראים כי כאשר ביקשו מבני נוער לדרג את גורם ההרתעה האפקטיבי ביותר למניעת שימוש בסמים, הם ענו כי במקום הראשון נמצאת הבושה מפני ההורים, במקום השני החשש לבריאותם ורק במקום השלישי המשטרה. מכאן עולה כי נוכחות הורית שמגיעה ממקום של דאגה, רלוונטית יותר מרשות שתפקידה לאכוף את החוק היבש, קרי המשטרה. נתון רלוונטי נוסף מראה בבירור כי ברמה"ש, בה פועלת סיירת הורים בשם "מושבה בטוחה", ירד שיעור האלימות בקרב בני הנוער באופן משמעותי.
אילו סכנות אורבות להם בחוץ? צילום אילוסטרציה: index open
לסמוך על הילדים
לא כל ההורים מסכימים כי מעורבות כזו תסייע להפחית את רף האלימות וחוששים שנוכחות כזו עלולה להיות בעייתית. "יש לי קושי עם סיירות ההורים", אומרת ד', אמא לבן 13 וחצי, הלומד בחטיבת ביניים תל אביבית. "הדבר האחרון שילד רוצה לראות במקום הבילוי שלו זה את ההורים שלו. אני חושבת שסיירות ההורים יגרמו לנו לאבד את המעט בו הם משתפים אותנו. אם אני אכנס בכוח אאבד את המעט שיש ולא אדע יותר שום דבר. היציאות האלה, גם אם הן לא לטעמי, הן המרחב שלו. אני יכולה להנחות אותו, אבל גם חשוב לי להעביר לו מסר שאני סומכת עליו ולא רודפת אחריו.
"וזה לא שאני יושבת בבית שאננה. כל הנושא של מקומות הבילוי הפתוחים חושפים את הבן שלי לילדים בכל מיני גילאים, עם הרגלי בילוי שונים. גם כאלה שכבר מעשנים, שותים ומעורבים בתקריות אלימות. הוא בגיל שבו הסקרנות גדולה והרצון להתנסות קיים וזה קטע מלחיץ נורא. מחוץ למועדון יש אנשים שיכורים, יש סכינים, יש אלימות. אני יושבת בבית אכולת דאגה ורצים לי בראש כל מיני תסריטים בהם הבן שלי נקלע לתקרית מחוץ למועדון ושוכב שותת דם מבלי שאני יכולה לעזור לו".
ומה חושבים על כך בני הנוער שעלולים לגלות בבילוי הבא שלהם את אבא ואמא מגיעים לאזור הבילוי, לטריטוריה שלהם, אולי אפילו ברגע אינטימי עם החברה? פ', תלמיד חטיבה בן 14 נעתר לדבר איתנו רק לאחר שהבטחנו לו ששמו יטושטש לבלי היכר. "אם ההורים שלי יופיעו לי פתאום ליד המועדון או בגינה ליד הבית, אני אתבעס נורא. זה לא מקום שהם צריכים להיות בו. מבחינתי זה כאילו לא יצאתי, כאילו אני בבית או אפילו בבית הספר, עם פיקוח של מבוגרים. כל הרעיון של לצאת זה שאנחנו מרגישים שזה רק אנחנו כאן, בלי מבוגר שיגיד לנו מה לעשות. אחרת בשביל מה יצאנו? אני אפילו לא אוכל לדבר חופשי".
אבל אתה יודע מה קורה במסיבות ובגינות ציבוריות, אתה שומע או אפילו רואה חבר'ה שעושים סמים, שותים, הולכים מכות, נפצעים...
"כן, אבל אני לא רוצה את ההורים שלי שם. יש לי מבוגרים על הראש כל השבוע. כשאני יוצא, אני רוצה שיסמכו עלי שאני אדע לא לעשות שטויות. אני רוצה שיהיה לי מקום שהוא רק שלי עם החברים שלי. אני לא מוכן שירדפו אחרי גם לשם".
ערך חיי הילדים - גבוה מהפרטיות שלהם
איפה עובר באמת הגבול העדין שבין להיות הורים מגוננים, אכפתיים ומעורבים, לבין להיות הורים מאוסים, שלא רק שלא ישיגו סביבה בטוחה עבור ילדיהם, אלא עלולים לייצר ריחוק והתנגדות? האם סיירות ההורים ייצרו התנגדות כזו? "סיירות ההורים הן הכרח", אומרת רות גנאל, מנחת קבוצות הורים, מדריכת הורים ומומחית בתחום של סמים ואלכוהול בקרב בני-נוער. "אנחנו במצב של אין ברירה. ערך החיים של הילדים עומד במקום גבוה יותר מערך הפרטיות שלהם.
"אנחנו בתקופה שבה ילדים חשופים לאלכוהול זמין, מיניות, סמים - גם כאלה שנחשבים קלים ונמכרים בפיצוציות. בגילם הם עדיין לא יודעים לזהות מצבי סיכון שעלולים להיות מצבי אל-חזור. הם מונעים על ידי כאן, עכשיו וכיף. חלק מההגדרה העצמית שלהם היא לסנן את ההורים ולנו אין את הלוקסוס לאפשר את זה".
ואיך עושים זאת?
"הורים צריכים להיות ערניים וזה אומר לבדוק אם הילד נמצא במקום שהוא אמור להיות בו. אם אמר שהוא אצל חבר אז מדי פעם להתקשר לביתו של החבר ולא לטלפון הנייד, כדי לוודא שהוא באמת שם. כדאי להיות בקשר טוב עם ההורים של החברים הקרובים של הילד כדי להצליב מידע וכדי לתאם עמדות במידת הצורך ובפירוש לדרוש מהילד שלא יסנן אותנו, לדרוש קשר. אין קשר אין טלפון".
הסברת מה צריך לעשות כדי לשמור על שלומם של הילדים שלנו, אבל איך זה מסתדר עם הצורך לשמור על ערוץ תקשורת פתוח איתם?
"הכי חשוב זה להקשיב להם ופחות לנאום. למתבגר יש טווח קשב קצר משהו, בין חמישה לשבעה משפטים. תחשבו קצר, כמו שמדברים בשיחה לחו"ל. לא להתיש אותם עם פאתוס והטפות מוסר צדקניות, לשקול מילים. לא להפריח משפטים כמו 'אין לי כוח אליך יותר', 'תמיד אתה עושה את זה'. לא להתווכח עם התחושות שלהם. אם הוא אומר שהוא שונא בית ספר, לא לבטל אותו. להיות שם. וחשוב להסתכל על שפת הגוף, על המבט בעיניים, לתת תחושה שממש אכפת לך ממנו ולהגיד אלף פעם: 'אני נמצא כאן בשבילך'. 'אל תפחד', 'גם אם הסתבכת, השתכרת או גנבת, אני קודם אבוא להציל אותך'".
"כל בן נוער רביעי משתכר לפחות פעם בשנה", מציגה בפני גנאל את הנתונים המבהילים ואני מסכמת לעצמי בראש: חשש להתמכרות לסמים, נסיעה עם נהג שיכור, אונס קבוצתי מחריד – אולי באמת אשאר לשבת באוטו, מחוץ למסיבה?
