סלט יקרות
ב"טאפאס 1 העם", התל אביבית החדשה של יונתן רושפלד, תמצאו שלל מנות מצוינות. לפני זה תצטרכו רק למצוא שלל שטרות גדולים
"מה אני, מדפסת?", עיוות האוכל־חינם את פניו והדף בשאט נפש את הפאייה־פירות־ים השחורה שנצבעה בדיו של דיונונים.
האוכל־חינם, מובטל מבחירה ומתקן עולם כפייתי, נהנה עד לפני שנתיים ממעמד של קפיטליסט זעיר. הוא עשק את שמונת עובדיו, הערים על מס הכנסה ולא ספר את החיים. המשבר הכלכלי גמר לו על העסק, והבנאדם שלח את העובדים הביתה ואת עצמו לתאילנד. כשחזר ריחרח קצת את השוק, ליטף את הר המזומנים בכספת והחליט שהוא לא עובד יותר. בשביל להעביר את הזמן הוא נרשם לקורס באוניברסיטה, נלכד בקורי המניפסט הקומוניסטי, לקח חסות על ילד רחוב, ועכשיו הוא משפריץ את הלהט הסוציאליסטי שלו כמו כלב שמסמן טריטוריה על כל בלטה פנויה. התערבות מטופשת על כמה נמוך יצלול שער הדולר עלתה לי בארוחה משותפת איתו, וכך נפגשנו ב"טאפאס 1 העם" התל אביבית, לא לפני שהוא ניסח הצהרה פרולטרית: "מתאים לי לראות מה אוכלים היום החזירים הקפיטליסטים".
כמו בקופת חולים, גם במסעדה מחוזרת חובה לקבוע תור מראש; ההבדל הוא שכשאתה מבקש לראות אורתופד, אין סיכוי שהמזכירה הרפואית תגיד לך בטלפון "יש לכם שני מקומות לתשע על הבר". עוד הבדל הוא שכל החולים ב"טאפאס 1 העם" של יונתן רושפלד נראים מטופחים, יפים, מדושנים, וסובלים בעיקר מעודף בריאות.

במרכז: יש מה לעשות בלילה (צילום: מתן רזין)
אווירת הזחיחות הנהנתנית הזניקה כמובן את לחץ הדם של הסוציאליסט האדוק, שמיד סירב בתוקף לסנגרייה קרה ודרש בהפגנתיות כוס מים. עד שהברמן חזר אלינו הוא הסביר לי בידענות שטאפאסיות בספרד הן דווקא מקומות עממיים לנשנש בהם משהו בעמידה, לשתות יין זול, להעביר שיחה חברית ולחתוך לטאפאסייה הבאה. "רק אצלנו", הוא קבל, "זה נגמר בכמה מאות שקלים על כמה פלטות מחורבנות ואלכוהול יקר".
מולנו רחש כמו כוורת המטבח השקוף, הבון־טון העיצובי העכשווי שעוקר את גדר ההפרדה בין האורח למארח. גם על זה היה למטיף הזועף מה להעיר: "עוד המצאה שיווקית קצרת טווח. אתה תראה שהדבר הבא יהיה שירותים שקופים".
צלצול פעמון וקריאות "אולה" בישרו על עוד מנת ספיישל שיצאה מהמטבח. מוזיקת הסלסה התחלפה בפלמנקו קצבי, בשולחן האבירים מולנו הרים אביר כוס ברנדי ספרדי לכבוד האישה או הסוסה שאיתו, ואחרי הסנגרייה המדממת (24 שקל) שלי התחיל גם החרז־סאואר (32 שקל) הקפוא לטפטף לדם. שיגיד מה שיגיד הסוציאליסט הדפוק, שמח כאן. המלמול הקולני של מאה ומשהו גברים ונשים שמקיפים אותך מכל הצדדים מתלכד לג'יבריש מתקתק, ולרגע נדמה שכל אחד ואחת כאן מכירים את כל אחד ואחת ואחותם.
אווירת הפיאסטה המשפחתית נגזרת גם מהחלל המחבק, מרצפת המוזאיקה הכפרית ומהקרבה האינטימית אל המזנון הדחוס בצבעוניות מגרה: פיילה של זיתים נוצצים, צנצנות פלפלים מוחמצים, שרשראות שום, עגבניות מחוצפות ונתחי חמון שחומים שנראים כמו נבל בלי מיתרים.
"יש מרכיבים שאתם לא מסתדרים איתם?", חקר הברמן כשהרמנו ראש מהתפריט. האמת שלא ממש ירדנו לפרטיו של הקרטון המנוילן, הגדוש בטקסטים זעירים בספרדית עם תרגום דבילי לעברית. בקבוצת הטאפאס המסורתי מופיעה למשל מנה שנקראת בספרדית "חמון איבריקו", ותורגמה לשפתו של אליעזר בן יהודה כ"חמון איבריקו מוגש על פאן קון טומאט".
בקיצור, מי צריך טקסטים מעורפלים כשיש לך תפריט אנושי בצורת ברמן עם חמון סבלנות. חבל רק שההמלצה הראשונה שלו, "לחם שלנו וקטנות" (18 שקל), היתה על הפנים. הלחם היה סתם לחם, והקטנות עוד פחות מזה: עגבנייה מרוסקת (הלו, איפה הג'חנון?), יוגורט ששתה יותר מדי שום, ועוד משהו שהברמן הכתיר
כ"חצילים פיקנטיים". לפני הרבה שנים שמעתי בעל אולם שמחות מתדרך את צבא המלצרים שלו: "אם ישאלו אתכם יותר מדי שאלות על סוג הרוטב שבא עם הדג או הבשר, תענו להם 'רוטב פיקנטי'. כולם יהיו מבסוטים ויסתמו את הפה".
שידוך מוצלח בין פרוסות ז'מבון ואבוקדו שחטף עקיצה מרוטב חריף (32 שקל) תיקן את הרושם ואת הרקורד של המלצר. אחר כך הגיעה מנה נהדרת של ביצת עין בכתום עז שמתחתיה ביצבצו חתיכות צוואר בקר שספגו את טעמי היין וציר ירקות השורש שבהם בושלו (38 שקל). סקלופ ברוטב שמנת־חרדל (42) וטונה מהפלנצ'ה (55) שימשו תזכורת לעיקרון הטופוגרפי שאחרי כל עלייה מגיעה ירידה, אבל מצד שני סללו לנו את העלייה הבאה - פאייה פירות ים (48). או יותר נכון סללו לי, כי בדיוק אז התעוותו פניו של שותפי לארוחה ומפיו התמלטה התהייה בדבר היותו מדפסת. לריזוטו המושחר בדיו של דיונונים, שבושל עם חוטי זעפרן ועוטר בכתר שרימפס־קלמארי־מולים, היה טעם ימי עדין. כזה שיהיה נורא נעים להתרפק עליו במסעדה מחורבנת, מול תפריט נדוש, כשהפה ישחר למשהו טוב באמת.
לפני הקינוח חטפנו גם שני קרוקטס לוהטים (19) בגודל של כדורי גלידה, ממולאים בקרם תפוחי אדמה ובגבינת פרובלונה. גלידת וניל נהדרת ברוטב שוקולד סמיך (32) וכוסית אספרסו משובח סגרו לנו את הערב ואת הפה. החשבון נסק ל־437 שקלים מחוררי כיס, שהעלו חיוך של ניצחון על פניו של האוכל־חינם שאיתי. "אמרתי לך", הוא העיר בבוז. "בכסף הזה היית קונה 20 ארוחות לאנשים שגוועים עכשיו ברעב".
![]()
- טאפאס 1 העם, אחד העם 27 תל אביב, 5666966־03
בגדד אלך
ב"פונדק משה" שבאור יהודה יש אוכל עיראקי כל כך אותנטי שאפשר ממש לעצום עיניים ולהרגיש בפיג'מה
אור יהודה, צהריים. כוסאומו, איזה תור: 27 גברים עומדים לפני בטור עורפי, והסיר הראשון עוד לא באופק. לא שאין לי סבלנות לעמוד בשקט כמו כולם, אבל שמועה שמפיץ מספר 23 אומרת שמספר 7 הזמין טייק־אוויי לכל המשרד וגמר על הקובה סלק. קצב ההתקדמות של התור הוא חצי מטר לדקה, מה שמאפשר הצצות של קנאה באלה שכבר התיישבו עם המנות המפוצצות שלהם והרוטב מנצנץ להם מהשפתיים.
זהו, עכשיו אני. טוב, אבל מה מלקטים מתוך שדרת הסירים האינסופית הזאת, שנגמרת אי שם באזור הקופה הרושמת? יש סלונה (דג ברוטב עגבניות חמצמץ), יש קובה במיה, יש קובה סלק, יש חמוסטה, ותבית (חמין עיראקי) שהתמזמז כל הלילה עם תערובת בהרת וקיבל כווייה חומה ונוקשה שהעיראקים קוראים לה חקקה, ומעיים ממולאים באורז ובבשר ברוטב עגבניות, וקציצות שיפטה, ותבשיל ריאות, ואורז אדום, וחתיכות בקר ברוטב שעועית, ועוד כל מיני אוצרות בגדדיים ובצראווים שרק מי שינק אשלונק ובדאלק עם חלב אימו יודע לזהות אותם.
מילא שמרוב יער לא רואים את העצים, אבל גם אם תתחננו שלא יעמיסו לכם יותר מדי מכל מנה - כי אתם רוצים לטעום קצת מהרבה ולא הרבה מקצת - לא יעזור לכם כלום. ככה זה ב"פונדק משה": הידיים של מגישי המנות מתוכנתות כבר שנים למנות ג'מבו במחירים גמדיים. עם 30 שקל, כולל שתייה, אפשר לצאת מכאן שבעים עד מחר בבוקר.
הגיע הזמן לאכול, לא? המעיים טעימים ומתפצפצים, התבית מפיץ ניחוחות של ורדים, הקובה סלק שוחה ברוטב עדין ומתקתק, החמוסטה הצהבהבה מסתערת בחמיצות נהדרת, ומספר 19 בתור מסתכל עלי כאילו שגנבתי לו את האוכל מהפה. רקיק בעבע־תמרים לפרידה, ואפשר לזוז.
![]()
- פונדק משה, יוסף חיים 27 אור יהודה, 5331653־03
