שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    גרמנים טובים

    "אנשים טובים", הרומן החדש של ניר ברעם, מספר את סיפורו של פירסומאי ברלינאי בתקופת מלחמת העולם השנייה, המפלס את דרכו במעלה הבירוקרטיה הנאצית. הנה קטע מתוכו

    ניר ברעם, סופר, עורך, מנחה סדנאות כתיבה. בין ספריו: "מחזיר החלומות", "ילדי נשף התחפושות", "ספרי לי סיפור אהבה סגול".

     

    "אנשים טובים" הוא רומן רחב-יריעה המתרחש בתקופת מלחמת העולם השנייה. גיבוריו הם בני המעמד הבורגני והמשכיל, היושבים מאחורי שולחן במשרד, ובמרכזם תומס הייזלברג, פירסומאי ברלינאי, שנחוש להיעשות אדם גדול, לפיכך הוא משתחל לבירוקרטיה הנאצית וכובש לו מעמד במסדרונותיה

     

    חלק ראשון - הכנות למעשה גדול

    ברלין, סתיו 1938

     

    אנשים פוגשים אנשים. רוב הסיפורים הם כאלה. ועד שלא פלטת את נשימתך האחרונה, גזר דינה של הבדידות אינו סופי. אתה רואה את העולם מתפקע מבני אדם, ומתפתה להאמין שבקלות תפיג את בדידותך. כמה זה קשה? אדם ניגש אל אדם אחר, שניהם התפעלו מ"דמדומי האלים" ומההצגה האחרונה של האוּפּטמן, שניהם קנו את המניה של"Thompson Broken-Heart Solutions" ("הלב הוא המגפה של המאה העשרים"), וכבר נכרתה ברית. הנה אשליה שמועילה למדינה, לחברה, לשוּק. בזכותה גם הגלמודים קונים בגדים, מניות, מכוניות, מתהדרים לקראת נשף ריקודים.


    ברעם. גזר דינה של הבדידות אינו סופי (צילום: נתן דביר)

     

    מבעד לחלון ראה אותה מחותלת במעיל הפרווה שלבשה כשיצאה מן הבית הזה בפעם האחרונה. לא מרצונה עזבה, הרי העולם שבחוץ לא הציע לה דבר. אבל להם כבר לא היה כסף להעסיק אותה. שחררו אותה, ונתנו לה במתנה מעיל פרווה לבן, שבינתיים האפיר מאוד. פרידה היא הזדמנות ללידה מחדש: אולי יקרה משהו טוב, אולי תהיה עבודה אחרת, אולי ייסדק מעטה הבדידות.

     

    היא התקרבה בצעדיה הקטנים – עלתה קצת במשקל, הגברת שטיין – צעדים שכמו אמרו תמיד, "אל תסתכלו, אין שום דבר לראות כאן". הרי לך עורמת ההיסטוריה: האירועים האחרונים בברלין נתנו ליהודים כמוה סיבות טובות לחפש מסתור בין הצללים.

     

    עיניו סקרו את החלקים החשופים בגופה: הפנים הפחוסים שמשבי האוויר הקר האדימו, הצוואר העדין שהדרו עמד תמיד בניגוד אכזרי לגוף הקצר, כמין גרעין של יופי שבנסיבות חיים אחרות היה יכול ללבלב. בדידותה מוחלטת, זה ברור. לא היה לו ספק שמלבד בענייני מסחר, מיעטה לדבר עם אנשים בשנים האחרונות.

     

    מכונית נעצרה לידה. שני גברים ישבו במושב הקדמי. היא לא הביטה אליהם, אבל מכל ניע של גופה זלגה המוּדעוּת לקיומם. בתנועה חפוזה הסיטה תלתל אפור ממצחה, ופסעה בלאט אל מאחורי גדר אבן. תוֹמַס עקב אחרי המכונית עד שנעלמה בין מכוניות אחרות שברחוב. כעבור רגע שבה הגברת שטיין והגיחה וכבר נדמה לו שהבחינה בפניו שבחלון.

     

    כמה התאבלה אמו על עזיבתה; הגברת שטיין היתה אחת מהם, מילאה את החללים ביניהם – האחות שלא היתה לאמו, למשל – עד שהשלימו עם העובדה שלאמו אין אחות, ופיטרו אותה. בסופו של דבר, כשהקִצבה השנתית שירשה אמו הידלדלה בשל מהלומת האינפלציה, והקיום הועמד בסכנה, דם היה דם ובזה תם העניין ונשלם.

     

    נקישה על הדלת. "שלום לך, פראוּ שטיין", אמר תומס. היא הנידה בראשה ומבטה החמוּר הדף אותו הצדה. להרף עין נפגשו עיניהם: השנים לא דיללו את האיבה ביניהם.

     

    לרגע התענג על חרפתה, זו שכתובה בעיתונים, ובספר החוקים, ועל שלטי חוצות. מקרוב גם הבחין בעקבותיה: בפניה של הגברת שטיין סערה דחיפות מעוּנה. הנפש, בדיוק כמו הגוף הנכפף, ציפתה לעוד מכה. כמי שמכירה את הבית על כל נפתוליו, נחפזה במסדרון האפלולי ונבלעה בחדר השינה של אדוניתה. זמן מה הוא עמד קפוא ליד הדלת ואחר כך מיהר בעקבותיה. היא זוממת משהו, זה ברור.

     

    עד שהדביק אותה, כבר הספיקה לתלות את מעילה בארון ולהתיישב ליד מיטת אמו. עיניה של זו לא הביעו כל פליאה כשהאישה שלא ראתה יותר משמונה שנים רכנה אליה ושאלה אם היא זקוקה למשהו. אמו השיבה בשלילה. הגברת שטיין שאלה אם מטפלים בה היטב, ואמו לחשה "כן" שבעצם היה "לא". הגברת שטיין תפסה בידה ומלמלה שוב ושוב את שמה: מַרְלֶנֶה, מַרְלֶנֶה.

     

    תומס דמיין איך חצתה את ברלין כולה כדי לראות את אדוניתה בשקיעתה. בקול מתנשף היא סיפרה לאמו, "הבוקר פגשתי במקרה את הֶר שטוּקַרט. הוא הסב את פניו כאילו לא ראה אותי. אמרתי, בסדר גמור, הרי אני כבר רגילה לראות מכרים ותיקים מהנהנים לשלום ומתרחקים, ולפעמים מתנהגים כאילו לא ראו אותי.

     

    בלבי אני תמיד מברכת אותם לשלום. אבל בהתנהגות של הֶר שטוּקַרט היה משהו מוזר. עצרתי לידו ושאלתי: 'אדוני, יש משהו שאתה רוצה לומר לי?' את שמו לא אמרתי, תמיד יוכל לטעון שהוא לא מכיר אותי. הוא השפיל את העיניים ולחש: 'פראוּ הַייזֶלבֶּרג חולה מאוד'".

     

    אמו לחשה לה משהו שלא הגיע לאוזניו של תומס העומד ליד דלת, והגברת שטיין הנהנה בהבנה. תומס נתקף שאט נפש: כל זה מוּכר מדי. כל מאות הבקרים שישבו בהם השתיים דבוקות זו לזו בחדר השינה, ממתיקות סוד, ועוד אחד. וכל אדם שהתקרב אליהן דימה שהוא פולש לממלכה שאין בה מקום לאיש מלבדן. הגברת שטיין סידרה את הכרים למראשותיה של אמו, ליטפה את שׂערה ואחר רכנה וטמנה את פניה בחזה של אמו. "מַרלֶנֶה, איך זה קרה..." לחשה, "איך זה קרה?.."

     

    באיזו קלילות העלימו השתיים את החלל שנפער ביניהן בשמונה השנים האחרונות. כאילו הוסט וילון ונגלה נוף קדום: הנה הן שוב, אדונית חולמנית היורדת לעתים אל העולם רק כדי להיזכר בנוקשותו, ושבה וממריאה, וסוכנת הבית שנעשתה חברתה הטובה ולאט-לאט קיבלה עליה את חובותיה, ובמעשיה הגביהה את החומה שחצצה בין האדונית לבין העולם. דומה היה שעכשיו הן מתקוממות על רסיסי הזמן שנותרו להן, מתאבלות על השנים שחלפו ועל השעות האוזלות.

     

    את רוצה לגונן עליה כמו פעם, הגברת שטיין? הרהר תומס בזעף ופנה מהן. את רוצה להגן עליה מפני השנים שהקריבה, מהעוולות שהכתימו את שמלת החתונה שלה, מהמִשגים? כדי לגונן יש לשרטט את דמותו של התליין. בבקשה, הנה לך תליין אחד: מחלה נוראה שמרוששת את גופה של אדוניתך והודפת אותה בעקשנות אל המוות. ועדיין את מאמינה שתוכלי לעשות משהו למענה?

     

    תומס נעמד בטרקלין רחב-הידיים. בהוראת אמו, היו וילונות הקטיפה העבים מוּרדים תמיד. הוא העלה אור במנורה שספּה, ועליה כריות ממולאות נוצות, עמדה לצדה, והשיט את מבטו על העתקי הפסלים – אוגוסט רוֹדן אחד, "שער הניצחון" עשוי חרסינה, בודהה מוזהב קטן שקיבלה במתנה מאיזה מלומד שפגשה בצעירותה ובהשפעתו התעניינה בדתות המזרח הרחוק. מעל לפסלון הבודהה עמדה על מדף תמונה של ארנסט יוּנגֶר בלוויית הקדשה, "למַרלֶנֶה, שסקרנותה כה נפלאה".

     

    צמחים מלאכותיים הקיפו את האח הקמורה המעוטרת באריחי דֶלפְט של ציורי אגמים וטחנות-רוח מטופשות. תמיד חש סחרחורת למראה הטרקלין הזה, מאותו ערב-רב שנועד להדגיש את רוחב אופקיה של בעלת הבית.

     

    הוא החליט להתעלם מן המתרחש בחדר השינה, התיישב ליד שולחן העבודה וערך תיקונים אחרונים בנאום שיישא הערב בפגישה עם מנהלי "דַיימלֶר-בֶּנץ". שאיפתו היתה שבסוף הערב הם יבינו שחברת מילטוֹן היא התשובה לכל מאווייהם. כמה חבל שהגברת שטיין הקטנה לא נתקלה בכמה ידיעות בעיתונים ששמו הוזכר בהן (מסיבה עלומה כלשהי, לא קראו מכריו מעולם את העמוד הנכון בעיתון הנכון ביום הנכון) ולא יודעת על הצלחותיו.

     

    בזמן שאביו וחבריו המפוטרים צעדו ברחובות ברלין מחופשים לצמיגים, לסנדוויצ'ים או לחפיסות שוקולד, הוא כבר הגה תוכנית מקורית ורבת השראה. יום אחד, כשנתיים לאחר תום לימודיו באוניברסיטה, קרא בעיתון שחברת מילטוֹן לחקר שווקים מתעתדת להקים סניף בגרמניה.

     

    החברה האמריקנית הזאת, שהיו לה סניפים בכל העולם ורק סניף אחד באירופה – ודווקא באנגליה – הציתה את דמיונו עוד כשלמד באוניברסיטה. הוא התיידד אז עם סטודנט אמריקני שלמד כלכלה, והלה סיפר לו על "מילטון" ועל מחקרי השווקים המתקדמים שלה שמקדימים את האירופים בעשור לפחות.

     

    זו היתה אחת מנקודות האור היחידות בלימודיו באוניברסיטת ברלין: בתחילת שנות העשרים הוא התעניין כמובן במדעי החברה, גם שקל ללמוד בלשנות, אך לבסוף, בהשראת אמו, שהאמינה ב"תמורה שתתחולל ברוחו" אם יצטרף לאוניברסיטה שהתהדרה באנשי רוח מן המעלה הראשונה, למד פילוסופיה. לרוב הלימודים נראו לו בזבוז זמן, וברגע שקיבל תואר מגיסטר הסתלק משם לבלי שוב.

     

    בחורף 1926, והוא בן עשרים ושלוש, נסע ללונדון ונפגש עם אמריקני ששמו ג'ק פִיסְק, מנהל מחלקת אירופה של "מילטון לחקר שווקים". חודשים הוא הקדיש – יחד עם מורה אמריקני ששכר לו – לצחצוח האנגלית של הנאום שיישא שם. התיישב על כורסת העור המרופדת במשרדו המרווח של המנהל, שפניו חרושי הקמטים ושפמו העבות נראו מרשימים למדי, ובחן בסקרנות מפה ענקית של העולם בצבעי כחול-אדום-לבן ועליה דגלונים המסמנים את סניפי "מילטון" הרבים.

     

    למראה מפת הרהב הזאת הבין שצדק: בהשראת איזו הערה של שופנהאואר (הנה תועלת קטנה שהפיק מלימודיו) – "אמריקנים יכולים לומר על הוולגריות שלהם את אשר אמר קיקרו על המדע: הצטרפו אלינו" – החליט לנקוט גישה בוטה ופשטנית משהו, שלרוב תעורר דחייה במנהלים גרמנים, והנה נוכח לדעת שההחלטה היתה נכונה.

     

    המנהל בחן אותו בחשד, כאילו לא הבין מנין צץ הברלינאי הצעיר הזה בחליפה המצועצעת, שמטפחת תכלת בסגנון צרפתי לצווארו וציפורן בדש מקטורנו. תומס שׂיכל את רגליו הארוכות, הציע לאמריקני טבק הולנדי משובח, הצית מקטרת, שאל בחביבות מנין ההשראה לשולחן עבודה דמוי ספינת פיראטים, ופצח בנאום: "מר פִיסְק היקר, קראתי על תוכניתו של האדון לחנוך בקרוב סניף חדש של 'מילטון' ביבשת, ודווקא בביתנו, ברלין. ראשית, הרשה לי לברך אותך בשם הברלינאים.

     

    כחוקר שווקים מיומן היית אמור ללמוד ביסודיות את סיכוייך בשוק האירופי. אבל ודאי למדת בינתיים לקח מן ההישגים המוגבלים של הסניף שלך באנגליה. הבה נודה: צעדיה של 'מילטון' באירופה מקרטעים, אפשר לומר בצער שעדיין לא הגעתם ליבשת. הנה בשׂורה קטנה: בברלין יהיה קשה יותר. איך אני יודע? זה הרי פשוט כל כך.

     

    לכל קהילה מערך הנחות המיוחד לה, והפרמטרים לחקר שווקים שהופעלו על האמריקנים לא ייטיבו לאפיין אותנו, הגרמנים. ממקורותי אני למד שבפגישותיך עם חברות גרמניות אתה מתהדר בשיטות המחקר של 'מילטון', מספר לכולם שהן מדע. אך זכור שהאצטלה המדעית הזאת היא למעשה סיפור בדים שאתה יכול אולי למכור לפתאים גרמנים שאוהבים 'למַדֵע' כל דבר, אבל שנינו יודעים שבעוד שנתיים אפילו גדולי הפתאים ייווכחו ששיטותיך לא יעילות בגרמניה ויבעטו אותך מהשוק.

     

    המדע היחיד שפועל כאן הוא מדע הנפש הלאומית של הגרמנים, ואילו אתה, אדוני הנכבד, מופיע פתאום עם חבילת הדולרים שלך ורוצה ללמד אותם איך לבזבז את כספם? אדוני הנכבד, אתה לא מבין את הגרמניוּת. ובכן, אינך הראשון ולא האחרון. הגרמניוּת קשה להבנה. יש הסבורים כי המסורת, המחקר, האמנות והפילוסופיה שלנו יצרו כאן פסיפס מרתק של טיפוסים.

     

    אך לדאבון הלב הנפש הגרמנית פשוטה הרבה יותר. אדוני יופתע לגלות עד כמה היא קלה לפענוח ולהפעלה. ואולם זו אינה פשטות מהסוג שאתם האמריקנים מכירים, זו פשטות שכדי להבינה יש ללמוד לעומק את הגרעין היסודי שלה. יש להבין, למשל, מהי בורגנות משכילה בגרמניה; היא לא דומה כלל לילידים הצעקנים שלכם מן החוף המזרחי".

     

    "דווקא בתקופה האחרונה 'מילטון' השקיעה מאמצים רבים בלימוד השוק הגרמני", אמר פִיסְק והתרווח על כיסאו בקימוט מצח. תומס התרשם שהפגישה דווקא מסבה לו הנאה וכי הוא מתגרה בו כדי להעמידו במבחן.

     

    "בכל הכבוד, אדוני, אמא שלי תרדוף אחרי אריות בקולוסיאום לפני שהאמריקנים יבינו את האדם הגרמני. קראת את ארנסט יוּנגֶר? ודאי שלא. הוא חבר קרוב. את פַּאוּלי אתה מכיר? הכמיהה לאור גדול נטועה עמוק בנשמתנו. אם לא ראית את ההמון בווינטֶרפֶלדפּלאץ עומד בשעת ערב מאוחרת ובוהה בלפידים הבוהקים של 'ניוֵאָה', לא ראית את גרמניה. אתה מכיר את התואר völkisch? זו בעצם הגדרה למהות גרמנית שאין לה מקבילה בשפות אחרות. ואת התיאוריה של נַאוּמַן על המדינה כ'עסק גדול' לתועלת העם אתה מכיר? ובכן, אדוני, לפחות תסכים אתי שרק בדוחק אפשר להגדירך מומחה לאדם הגרמני...

     

    "אמנם עכשיו המטבע הגרמני התייצב ומצב הכלכלה השתפר, אבל אם היית מסתובב בברלין לפני כמה שנים, היית לומד את המהות האמיתית של גרמניה! היית רואה אנשים רציונלים לכאורה ממציאים שיטת ייצוב מופרכת ופשוט מדפיסים כסף ושוחקים את המטבע עד שאינו שווה אפילו צדף על חוף הים. זה ההיגיון הגרמני: לדהור, אגב הדחקה, אל הקטסטרופה. אין זה ממנהגנו לעצור אפילו רגע אחד קודם.

     

    "האדם הגרמני מורכב מהמוני רכיבים שונים. תאמר שכולם כאלה, וזה נכון, אבל תרכובת התכונות הגרמנית, למשל המינון של הסנטימנטליות בתוכה, היא ייחודית וחד-פעמית. אני חותר לנוסחה מנצחת שבעזרתה נכבוש את השוק הגרמני. אתה תוהה אם היא כבר בידי? אני מודיע לך שכן, את רוב חיי הקדשתי ללימוד האדם הגרמני. ולכן, אדוני, אם אתה רוצה לעשות עסקים בגרמניה, אני מציע שנשתף פעולה".

     

    ג'ק פיסק נרעש. "בחור, אתה עוד לא לגמרי מבין את התחום, אבל כישרון יש לך, והרהיטות שלך מבהילה ממש". כשפיסק עקר לברלין, הוא מינה את תומס לעוזרו, וכעבור שנה למנהל מחלקה חדשה של עובד אחד ושמה "פסיכולוגיית הקנייה הגרמנית". האמת ניתנת להיאמר: תומס האמין שהוא נולד לתפקיד הזה. עוד בנערותו הבין שמיומנותו המשוכללת ביותר היא לפתות אנשים לקנות את המוצר שלו, לפרוט על המיתרים הנכונים בנפש הקונה.

     

    מכאן ניווט את העניינים בתבונה. לאחר שהציג נימוקים משכנעים, טבלאות ובהן רעיונותיו החדשים, ובכלל הפעיל את קסמיו – קיבל ממנהל החברה את האישור ללוות כיועץ את תקציב המחקר של רשת ווּלווֹרְת, מהלקוחות הראשונים של "מילטון ברלין". בחברה נשמעו טענות כאילו הגרמנים לא יִתנו אמון ברשת העממית שמקורה במדינה שעדיין מצטיירת בעיניהם כמסתורית ולא מובנת.

     

    "מִסקרים שערכה חברת מילטון בערים הגדולות עולה שהגרמנים לא יאמינו שהמוצרים האלה אכן ראויים", הודיעה הגברת גינתֶר, שהתהדרה בתואר סגנית מנהל מחלקת המחקר, ואולם תפקידה האמיתי היה לצוד לקוחות בשביל המילטונים. היא היתה אישה בלונדינית קטנת קומה שאיבדה את בעלה במלחמה הגדולה, גידלה שני ילדים בגפהּ, והעריכה תמיד הערכת יתר את שיקול דעתו של הצרכן הגרמני.

     

    בעיני תומס היא היתה בת-קול רפה וצדקנית של העולם הישן. הגברת גינתר הפריעה לו, והוא תכנן את עריפת ראשה – המקצועי כמובן – עד סוף השנה; לא נדרשה כאן תחבולה של רב-אמן. בינתיים, למרבה הזעזוע, היא המליצה להעלות את המחירים כדי למכור יותר.

     

    ואז קם תומס ואמר, "ראשית, אני חייב לחלוק על פראו גינתר: אמריקה דווקא מסקרנת את הגרמנים. ושנית, אני מציע ש'ווּלווֹרת' תפרוץ לשוק מהשמים. אני זוכר איך כולם כאן התלהבו כשהמטוס השפריץ 'פֶּרסיל' בשמים, וזו רק אבקת כביסה. רשת ענקית כמו 'ווּלווֹרת' צריכה לקנות את השמים של ברלין לחודש אחד.

     

    "נסלק כל חברה אחרת", הכריז. "אסור שאדם שיישא את עיניו לשמים יראה משהו שאינו כתובות מעופפות, זרקורי פרסומת וסילוני מטוסים של 'ווּלווֹרת', ואם אין בררה, גם ציפורים. נשכור את כל הצֶפֶּלינים, המטוסים, כל דבר שמרחף בשמים. ואם המתחרים ישיגו איזה כלי טיס, מצדי ניירט אותו".

     

    האמריקנים אהבו את זה. מהספרים שקרא ומהסרטים שראה הסיק שהם אוהבים משפטים נועזים שמבטאים רעיון הרפתקני ומכה ניצחת לאויב: נעשה א' ונַראה להם, נעשה ב' וזה יחסל אותם, נעשה ג' והם יתרוששו וימכרו מיני סדקית ברחוב. ככל שהרעיון נטול עכבות יותר, כך הם משתכנעים ש"האיש הזה הוא איש כלבבנו". הם צריכים להאמין שהאיש שלהם מוכן לשרוף את דרזדן כדי למכור קומקום.

     

    "מכל משאית עם זרקור, מכל בניין, חלון ראווה וחלון קדמי של מכונית ישתקפו האורות שלנו. מוצר ומחיר.

    מוצר ומחיר שמתחלפים כל הזמן".

    "נשמע כביר", התלהב אחד ממנהלי "ווּלווֹרת אירופה".

    "במקרה אני מכיר את החברים מ'פָּאוּל וֶנצֶל'", אמר תומס.

    "אלה שרשמו את הפטנט של המטוס שמחליף פרסומות?" שאלה הגברת גינתר.

     

    "בדיוק", אישר, "בחורים מופלאים באמת, ויש להם עוד הרבה פטנטים בשרוול. אני מציע ש'ווּלווֹרת' תרכוש מהם את הפטנט הזה".

    "האם אנחנו באמת צריכים מטוס שמחליף עשרים פרסומת בכל טיסה? אנחנו רק רשת אחת," הקשה נציג אחר של "ווּלווֹרת".

    "כבר הסברתי..." אמר תומס, וחביבות אבהית קורנת מעיניו הירוקות, "אנחנו לא נתפרע בלי היגיון, כמו שנהוג כאן בעיר הזאת, אנחנו נפרסם בשלב הראשון מוצר ומחיר, ורק בשלב השני את הרשת".

    "זה נשמע מעניין, תוכל לקבוע לנו פגישה עם 'פָּאוּל וֶנצֶל'?" שאלו הווּלווֹרתים.

    "בוודאי," עלז תומס, "הם חברים קרובים".

     

    "אנשים טובים", מאת ניר ברעם, הוצאת עם עובד

     

    לכל כתבות המדור לחצו כאן

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אנשים טובים. גרמניה האחרת?
    עטיפת ספר
    לאתר ההטבות
    מומלצים