למה נשים צריכות להרכיב ציצי על המצח?

תסתכלו לנו בעיניים! או: למה נשים צריכות להרכיב ציצי על המצח

הנה בדיחה די מוצלחת על יחסים בין המינים. מריון קוטיאר, שחקנית הקולנוע, כלת פרס האוסקר, משתתפת בסרטון פרסומת-קומי המציג מוצר צריכה חדש וחיוני: Forhead Tittaes - ובעברית: ציצי-מצח - מתוצרת Janea.
כפי שקוטיאר מסבירה היטב בסרטון שלפניכם נשים (באמריקה) הופכות דרך שגרה לאובייקטים מיניים בעיני גברים – במיוחד במקום העבודה. קוטיאר מדגישה, בסיוע אמירה צרפתית ידועה: "אם את מבקשת לרכוש את כבודו של גבר, עלייך לגרום לו להביט לך בעיניים".

הפרסומת האירונית, שעשויה לעילא בסגנון פרסומות למוצרי קוסמטיקה צרפתיים, מציגה ברצינות תהומית את המוצר החדש, שמספק פתרון גאוני לבעיה חמורה ורווחת. בדיקות מעבדה הוכיחו, אומרת קוטיארד, ש"ציצי-מצח" מצליח באופן מובהק להסיט את מבטם של גברים מהחזה של האשה אל האזור הכללי של המוח שלה. שימו נא לב לקטע המשעשע במיוחד שבו השחקניות לסלי אן וורן וטרג'י פי הנסון מצטרפות עם ציצי-מצח שמותאם לכל אשה באשר היא. אכן בדיחה מצוינת על סקסיזם, תרבות הצריכה, דימויים של שדיים נחשקים, תעשיית הניתוחים הפלסטיים, וכל מה שנכלל בתופעה החברתית המרשימה, שאותה כינתה זה כבר העיתונאית והסופרת נעמי וולף בשם "מיתוס היופי". 

צפייה במערכון הקומי הזה, שעלה לרשת באחרונה, וקריאה בלא מעט בלוגים שהגיבו אליו בימים האחרונים בהתלהבות ובעניין, גרמו לי לעצור לרגע ולחשוב על יתרון אחד מובהק (מני רבים!) שמעניקה לי הלסביות שלי. איכשהו, כך נדמה לי, הצלחתי בזכות הלסביות במשך השנים לנטרל את ההיבט המיני המציק, האגרסיבי, שעולה פעמים רבות ביחסי העבודה בין גברים ונשים. בעשרים ומשהו שנות עבודה בעיתונות, הרגשתי בדרך כלל שגברים – עורכים, קולגות, מרואיינים – מדברים איתי בגובה העיניים, באופן ענייני, בכבוד בסיסי. המרכיב המיני נוטרל. אפשר לדבר על העניינים עצמם.

אני יודעת שבשונה ממני, נשים סטרייטיות רבות באמת מתקשות לפעמים להשיג ענייניות שכזאת ביחסי עבודה. ואני יודעת שהרבה פעמים, בשביל נשים סטרייטיות, התמהיל של מיניות, יחסי עבודה, כבוד ורצינות אינטלקטואלית ביחסים עם גברים הוא משחק מורכב, שלא תמיד קל לשחק, והוא תמיד מאתגר – לכל הפחות. שמעתי לא מעט נשים סטרייטיות שמרגישות אי-נחת מהמבטים החושקים של גברים; מרגישות שהמבט החושק של הגבר הוא כלי בידיו להחליש את המעמד של האשה בעיניו, להמעיט מכוחה האינטלקטואלי.

מעניין להתעכב עוד רגע על המבט הגברי הזה שנודד מעיני האשה אל שדיה. למה גברים חושקים דווקא בשדיים? האם יש כאן עניין פשוט ומהותי של געגוע לימי הינקות? האם קנאת שד היא תצורה נפשית חזקה ומשפיעה לא פחות מקנאת פין? האם גברים מקנאים באופן עמוק ויסודי – ולא מודע – ביכולת של נשים להביא לעולם חיים ולקיים אותם? האם האירוטיזציה של השדיים היא אכן כלי בידי גברים להשגת עליונות מחלישה, מזלזלת, על פני נשים? האם זו דרך לפגוע בעוצמה מהותית של נשים? האם לגברים רבים קשה להביט לנשים בעיניים, והם מוצאים את עצמם משפילים מבט אל השדיים, כי הם חוששים לחשוף את החרדות הקיומיות שלהם מפני נשים?

מעניין גם לחשוב על דרכים שבהן נשים סטרייטיות יכולות לגרום לגברים להביט להן בעיניים, להתייחס אליהן באופן ענייני, כאשר הן חפצות בכך, בלי לאבד את ההיבט המשחקי והמהנה של המיניות, האירוטיקה, המשיכה. כלומר, האתגר, כך נדמה לי, הוא לא כיצד לנטרל בהכרח את המיניות, או להסתיר אותה, בדומה לפתרון שנוקטים בו דתיים רבים. האתגר הוא כיצד להיות אשה סטרייטית, מינית, משחקת, וגם חזקה ובטוחה, שמצליחה לרתק בגובה העיניים את המבט הגברי, המבקש לנדוד מרוב בהלה מטה מטה.

לעוד פוסטים של ארנה קזין בפוסט פמיניסטי.