הצלחה זה כואב

הדמות שהדר לוי הכי אהבה ב"שבוע סוף החדש" היא כתבת החדשות שלא טורחת לצאת מהבית, כי הכל הרי נשמע אותו דבר, ואפשר לדווח על רצח גם בלי להוציא את הרולים מהשיער. כעת, כשהיא יושבת מולי, לוי תוהה אם הדבר תקף גם באשר לראיונות עם קומיקאיות. "עכשיו אולי הולך לך בראש משהו כזה - סיפור של ילדות עשוקה, הגעה לתל אביב, בדיחה מצחיקה לסיום, שנינות של הכתבת".

די, לא יפה.

"נו, ככה זה בכל מקצוע".

כן, אבל צריך לתת לאנשים להפתיע אותך.

"והצלחתי?".

כן, את לא בדיוק מה שחשבתי. את יותר רגועה.

"באמת? טוב, זה כי אני לא מרגישה צורך להצחיק אותך סתם. אני יודעת על מה את מדברת, זו נטייה של קומיקאים להצחיק כל הזמן וזה מעייף, אין בזה אמת. אני אוהבת להצחיק, אבל זה לא מהות הכל. למרות שלפעמים אני נוטה לבדוק פאנצ'ים על החבר שלי בבית".

עוד נחזור לבן זוגה המוזיקאי של לוי, בינתיים נסתפק בהנחה שבחצי השנה האחרונה היה לו עומס יוצא דופן במלאכת בדיקת הפאנצ'ים. אחרי ארבע שנים רגועות כמנחה בערוץ הילדים, המקום שבו התמקמה כשנפלטה מריאליטי המצחיקנים "האקדמיה לצחוק", פתאום לוי בת ה־32 היתה בכל מקום.

כלומר, בכל מקום שבו רשת מכניסה אנשים מצחיקים לפריים טיים בקול תרועה ואז סוגרת עליהם את המסך בקול ענות חלושה - בהתחלה בניסיון לפאנל טלוויזיוני עם "הספסל האחורי" ("עשינו עשר תוכניות במקום 13, מבחינתי זאת הצלחה, גם אם לא עולמית"), אחר כך החליפה את שחר חסון בפינת הפאנצ'ים של אברי גלעד ("פחדתי מהקטע של 'קבלו את זו שתצחיק אתכם אחרי שבכיתם', אבל זה זרם טוב בסוף"), ובחודש האחרון היא כיהנה כחלק מהמשולש הנשי של "שבוע סוף החדש", שהלכה לעולמה, לצד שירי גדני ומיה דגן.

סוף שבוע סוף. הדר לוי הולכת הלאה (דניאל כהן)

בזמן הראיון, שנערך ימים ספורים לפני ההודעה הדרמטית על הביטול הצפוי, לוי משדרת הנאה כל כך רבה ממקום העבודה שלה, שכואב הלב לחשוב כי הוא עלול להסתיים כמעט לפני שהתחיל, אבל לא נוציא ממנה תלונות. "אני לא מבינה ברגולציה ודברים כאלה, אני עסוקה בלחשוב אם הפאה יושבת עליי טוב. כל הנושא של הרייטינג חדש לי, אבל בכל זאת אני מתחילה להתמכר למידע. אין לי שליטה אם אנשים רואים את התוכנית או לא, אני רק יודעת שיש לה פוטנציאל ענק".

יש לנו תחושה כי הבית שלוי מצאה ברשת לא נגמר כאן, בפרידה הלא צפויה ממה שהיתה אמורה להיות תוכנית הדגל של הזכיינית, מה שמסביר את הימנעותה בדיון "הקומדיה הישראלית לאן". תלונות ברנז'איות הן בכל מקרה לא בדיוק מנת חלקה של לוי, שמבחינתה עצם העובדה שיש לה עכשיו קהל בגילה ומעלה היא כבר הישג לא קטן. "רק זמן קצר לפני שעזבתי את ערוץ הילדים התחלתי להרגיש את הפירות. זה מוזר, אתה עושה טלוויזיה שנים ובקושי מקבל פידבק, כי אין ילדים בתל אביב, איפה הם? אחרי ארבע שנים הרגשתי תגובות ברחוב, הורים וילדים התחילו לשים לב אליי, אבל כבר החלטתי לעזוב. היום אני מבינה שהיתה לי שם התבשלות איטית. הייתי בת 31, עובדת עם בני 20 ומרגישה יותר משוגעת מהם, משהו היה לא נכון בזה".

ובמשך כל הזמן הזה, לא קראו לך לאודישנים?

"אוי, נו, את מכירה את התעשייה, קוראים לך כשאתה בעניינים וכשאתה לא, אז לא. לא היה עלבון, אבל היה לי חבל שאני לא עושה עוד דברים. את צריכה לזכור שלא גדלתי על חלום של להיות מפורסמת, כל הכוכב נולדיות הזו, היא רק מחמש השנים האחרונות, זה לא מזמן. לא גדלתי בסביבה הזו. הטופ שלי היה 'תופסים ראש', זה כל מה שידעתי. לכן מאוד התאים לי שבערוץ הילדים לא הייתי כוכבת".

הדר לוי ובר נתן. שומרים על חיוך (צילום: כפיר חרבי)

הערוגה שבה גדלה לוי, בת למשפחת כיפות סרוגות בבית שאן, מהווה חלק לא מבוטל ממי שהיא היום. מחד, מדובר בחיים שלמים של כמיהה - רצון לצאת, לחוות, להיראות, להכיר בנים, ללבוש מכנסיים ולגלות מה מראים בטלוויזיה ביום שישי בערב. מאידך, לוי מגלה לי כי בחברה הדתית יש לא מעט חומרים שפשוט הופכים בחורה למצחיקה.

"למדתי באולפנה כי זה נחשב חינוך טוב, היינו עושות הצגות בפורים, וזה תמיד היה מי תצחיק ומי תשחק. חשבתי על זה הרבה, הרי זה לא טבעי לגדול רק עם בנות מגיל 12 עד 18, וזה משהו שנתן לנו את ההומור. לא היו לנו בנים להרשים אז יכולנו להיות מי שאנחנו, וכל הזמן חיקינו את המורות וצחקנו. מה עוד היה לנו? את הקולנוע סגרו, לא היו בילויים במקום שגדלתי".

לפי מה שאת אומרת, בנות דתיות אמורות להיות קורעות מצחוק, אבל את בטוח יוצאת דופן גם שם.

"כי אני חושבת שגם שם היתה לי את הראייה מבחוץ. הדיסוננס הזה עם הסביבה, שנותן גם להומור יותר עומק. הייתי שמה לב איך הבנות מתרגשות מזה שיש בן בשער, או רואה את התל אביבים בטלוויזיה ומבינה כמה אנחנו שונים מהם. ואז נכנסים להשוואות וחושבים על הדברים האלה כל הזמן ועולים דברים מצחיקים. היה חשוב לי גם שלהומור שלי תהיה אמירה. בתקופת רצח רבין היה קשה לקבל אותי בבית שאן, כי הם היו ימניים, ואני הייתי שבורה ברמה אישית. זה היה לראות איך משהו שגדלת עליו מגיע למדדי מפלצת וזה ביאס אותי".

הדר לוי. שרדה בתל אביב (צילום: כפיר חרבי)

אז טוב שעזבת.

"זה משהו שקרה בשלבים, לא באופן דרמטי. אני זוכרת את היום שהלכתי לאודישנים לתיאטרון צה"ל, מבחינתי הסיפור הגדול לא היה האודישן אלא שזו הפעם הראשונה שלבשתי מכנסיים. זה היה ג'ינס ליוויס שקניתי בשוק של עכו, בחברה שבה החצאית מסמלת המון, ואני ממש זוכרת שאמרתי לעצמי, 'אוקיי, אני משתנה'. לא משנה שעשיתי מונולוג של גבר בן 60, כי לא ידעתי שעושים מונולוג של בנות".

התקבלת?

"ברור שלא. הלכתי להדריך בבית ספר שדה במקום, ונשארתי עם החצאית עוד כמה שנים".

היא הורידה אותה לבסוף כשהחליטה להירשם ללימודי משחק באוניברסיטת חיפה ("כן, יש מקום כזה"), אחרי שהחליטה שהיא מצחיקה מכדי להירשם לאופציה השנייה ששקלה - לימודי משפטים. לתל אביב הגיעה לפני תשע שנים, בגיל 23, וכמו בשיר הנשכח ההוא של אורי פיינמן - גילתה שהיא לא יודעת שום דבר.

"אלה היו שנים מיתולוגיות. זאת קלישאה, אבל היה לי קשה, ובמבט לאחור אני מבינה שהן היו מלאות ציפייה לשנייה שזה סוף סוף יקרה, הטלפון יגיע והחיים יתחילו. אבל בינתיים נדדתי בין דירות, הסתובבתי בעיר בסובארו ג'סטי עם מזרן זוגי באוטו, כי לא ידעתי איפה אני גרה. העיר הזו טובה לך כשיש לך עבודה ומטרה, אבל כשאתה אבוד אתה אבוד. אתה בתחושה שאתה מסתובב עם משהו בבטן ואתה רוצה שהעולם יראה".

איך התפרנסת?

"הדרכתי ילדים בקייטנות, הוראה והדרכה זה קטע של דתל"שית, תמיד יהיה לנו את זה מבנות עקיבא. הייתי עושה להם סיורים מומחזים בעתיקות ועבדתי עם עמיר פרץ במטה הבחירות, פעם עבדתי בהוסטל של אנשים עם מוגבלות. עבודות של ילדה טובה בסך הכל, לא התפרעתי. ההתפרעות אצלי היא תמיד מול אנשים. וחוץ מזה, המון אודישנים והרבה כמעט והמון לא. זה היה מאוד מייאש".

בר נתן והדר לוי. קשורים ברשת (צילום: כפיר חרבי)

לא הכרת את האנשים הנכונים?

"איזה, לא הייתי מקושרת לכלום, תלושה. ממש הגעתי משום מקום".

איך ההורים לקחו את זה?

"קשה. זה לא ניתוק קל. גם לעזוב את הדת זה משהו שאתה כל הזמן מאוד קרוע מולו. העולם שממנו באתי הוא מאוד ערכי מצד אחד, מצד שני תמיד שמענו שירים וראינו סרטים, וניסינו למצוא את החיבור ולשים את הגבול במקום שמתאים לנו. זה עדיין מאוד דינמי אצלי, ופתאום מתחיל תהליך הפוך".

את מתחזקת?

"לא, אבל אני חושבת אחרת על בית שאן. סבא שלי נפטר לפני שבוע באמצע הצילומים, זה היה מאוד לא צפוי ונתן לי זריקה של המציאות של מה חשוב. הייתי בשבעה וראיתי שם המון דברים עם יופי ואמת, ושוב משפחה נראית כמו הדבר הכי חשוב בחיים. פעם הרגשתי שרק כאן אני נושמת, והיום זה תהליך הפוך, בבית שאן אני מרגישה שאנשים חיים באמת. זו הבנה שגם תל אביב היא בועה בדיוק כמו שם".

השנים הקשות ביותר של לוי הסתיימו כשנשלפה ממעגל השחקנים המובטלים אל הזדמנות הריאליטי של "האקדמיה לצחוק" - תוכנית תמימה בסטנדרטים של היום, שבה צולמו חבורת קומיקאים אנונימיים בווילה משותפת והתחרו על אהבת הקהל בקטע סטנד־אפ שבועי. לוי דהרה היישר למשבצת הרווקה המזדקנת מהפריפריה, ובאומץ חינני הביאה משהו מרענן ואחר, משהו שלא הרגשנו מאז שאורנה בנאי הגיעה העירה.

המונולוגים מלאי ההלקאה העצמית של לוי ("חבר'ה אתם לא מאמינים מה קרה לי, נולדתי בבית שאן!") הביאו אותה עד למקום השלישי, היא הפסידה ליוסי וטיראן שלקחו את המקום השני, ולמנצח הטרגי צחי איראני. אבי נוסבאום, אגב, הפליט הכי מצליח שיצא מהתוכנית, אפילו לא היה בשלישיית הגמר.

"כשהציעו לי את זה הייתי עייפה מלא לעבוד, לא יכולתי יותר. זה היה קשה, כי אני חרדה לפרטיות שלי, אבל זה היה גלגל הצלה אחרון. ראיתי את המסלול שאעשה, והסכמתי לשלם את המחיר. היינו באקווריום, עם פנסים למעלה, בלי תקרה, בלי חלונות, ומצלמות שמסתובבות אלינו כל הזמן".

את רואה "האח הגדול" בהזדהות?

"אצלנו זה לא היה סגור כמו שם, יכולנו לצאת לכתוב והיינו בקניון, אבל אני מבינה את המכבש שעובר עליהם, זה מכבש. כל הכבוד להם שהם מצליחים לשרוד, לנו היה הרבה יותר קל. ובסך הכל זו חוויה מאוד יעילה".

לא לצחי אירני.

"תשמעי, זה סיפור שמקפיץ אותך בשנייה ואז אתה חוזר לחיים האמיתיים, לא כל אחד יכול לעמוד בזה. גם לי היה קשה לחזור לקירות לבנים, אחרי שבמשך חודשים הכל צבעוני ובוהק ומדוגם וממותג. אבל הייתי מודעת ולא ילדה, בת 26, ומראש אמרתי לעצמי לקחת הכל בפרופורציה. אני לא בקשר עם כולם, אני מניחה שהם חיים ובסדר גם אם לא רואים אותם בטלוויזיה. היה ברור שמשהו יקרה עם נוסבאום, הוא מאוד חד וכותב בחסד. גם אסף פורמן עובד, הוא עורך טלוויזיה מוכשר מאוד".

מתברר היום שלוי רק שיחקה סטנדאפיסטית ב"אקדמיה לצחוק" - הנטייה שלה היתה ונשארה גילום דמויות קומיות ועבודה בתוך צוות, כמו ב"שבוע סוף החדש", אבל לעמוד על במה ולהצחיק זו אמנות שלמדה לאט לאט, והיא עדיין לא בטוחה לגביה. מה שבטוח, למצוא אותה יושבת בין הסטנדאפיסטים האכזריים בפאנל של "מהדורת מוגבלת" בביפ לא היה המקום הטבעי עבור מי שרק התחילה קריירה כמנחה קופצנית בערוץ הילדים. ובכל זאת, שם היא רק רצתה להיות. וזה לא היה קל. המיתוג שהיא קיבלה, בין דודו ארז, שחר חסון, אבי אטינגר, אבי נוסבאום וגיל קופטש, היה המעליב ביותר שבחורה יכולה לקבל: לוי היתה הלוזרית, המכוערת, זו שאין לה דייט אף פעם וששחר חסון יכול היה לנשק אותה בתוכנית האחרונה רק אחרי שנישק זקנה וטרנסקסואל.

"זו היתה מלחמה, סבל מהנה, הייתי חוזרת בוכה, אבל נהניתי. הם היו יורדים עליי שם ואני ירדתי על עצמי, וקשה לי לזייף, אז היו רואים עליי את העלבון. וכל הזמן אמרתי לעצמי שאם אני שורדת את זה, אז אני שורדת הכל. ושם זה אתה, לא עם פאה ולא כלום, אתה חשוף ופתוח ואפשר להגיד עליך הכל. אז אני הייתי הלוזרית, אבל זה לא שאחרים היו במצב יותר טוב ממני, אטינגר היה הפדופיל ושחר היה הקוקסינל, אז לוזרית זה בסדר בהשוואה אליהם, קיבלתי את זה באהבה".

ובכל זאת, גבר יכול לרדת על עצמו ועדיין לצאת גיבור, עם אשה זה יותר מורכב.

"אבל כנראה אני באמת קצת ככה, הלוזרית. הסיפור של התוכנית היה שדודו ארז הגאון קלט את החולשה של כל אחד ונכנס בה, רק ככה עושים קומדיה. זו היתה חוויה טובה והם כולם חברים טובים שלי עד היום, הרגשנו שקורה שם משהו חתרני. החומרים היו נמוכים בסוף, אבל העניין הזה שהכל מותר, אין לו תחליף".