שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הפועל
    15 שנה הוא נאבק על הריבאונד עם שחקנים גבוהים ואתלטיים ממנו. 15 שנה הוא סופג מרפקים, שובר שיניים ומתבשם מבתי שחי של גברים. עידו קוז'יקרו כותב על קריירה של כדורסלן שאף ילד לא חולם להיות: זה שלא ממש הולך לסל, אבל גם ממש לא לוקח שבויים בדרך לכדור

    כשעלה הרעיון שאכתוב על חיי מתחת לסל, היה לי די ברור מה יחשבו הקוראים שמכירים את הספורט שלנו: "מה כבר יש למקרר הזה לכתוב", נכון? אז דבר ראשון, אני מאחל לכל אחד - כולל אלה שצועקים מהיציע "מקרר" או "שמן" - את אחוזי השומן שלי. ודבר שני, חשוב לי להסביר שבחרתי לכתוב כדי להאיר פינה במגרש שהפוקוס של המצלמה כמעט לא מגיע אליה: אזור הצבע. המקום שבו נפגשים בכל משחק קרוב לאלף קילו של שרירים מיוזעים, רק בשביל לקחת את הכדור שייפול פעם אחר פעם מהקרש או מהטבעת. מקום שכולם מכירים אותו בשמו ובהגדרתו, אבל מעטים מכירים אותו באמת.

     

    הצבע הזה הוא הבית שלי ומקום העבודה שלי, פינת החי שלי וזירת האיגרוף שלי, קרוב ל־15 שנה. במשך הזמן הזה שמעתי אלפי פרשנויות וניתוחים של משחקים עם מיליון סיבות להפסד או לניצחון. המפרשנים האלה - כולל עכברי הכדורסל המיומנים ביותר, שמדלקמים מתוך שינה כמה נקודות קלע מאיר טפירו בשמינית גמר אליפות אירופה וכמה אסיסטים מסר יותם הלפרין במשחק נגד ז'לגיריס - לא יודעים מה זה להעביר את רובם הגדול של חייך הבוגרים בין בתי שחי של שחקנים זרים, חלקם הגדול סרבני דיאודורנט מוצהרים יותר או פחות, רובם ככולם גבוהים ואתלטיים ממך בהרבה. הם לא יודעים איך זה לקבל פצצה בחזה, להרגיש את האוויר יוצא מהריאות, ובכל זאת להצליח להישאר על הרגליים ולקחת את הריבאונד. הם גם לא מכירים את התחושה העילאית הזאת, כשאתה עומד אחרי כל הדחיפות, המרפקים והשריטות מתחת לסל, והכדור בידיים שלך - ולא את ההרגשה ההפוכה, כשריבאונד הגנה שלך נופל לידיו של שחקן יריב שמטביע לך על הראש. אפשר לומר שזאת תחושה שוות ערך רק להפסד בפרו אבולושן, או לרגע שבו אתה עומד בפאב ומקבל בחזרה כוס מים מהבחורה שהזמנת לה צ'ייסר. ובגלל שזה המצב - בגלל שאין לי אפשרות לקחת את כל אותם פרשנים מלומדים ולהכניס אותם לתוך הג'ונגל שמתחולל בצבע לאיזה שלוש־ארבע התקפות -כל מה שנותר לי זה לקוות שהמילים שלי יפקחו להם את העיניים.


    "טוב, אני עולה הביתה, תיכף מתחיל זהו זה" (צילומים: אייל טואג)

     

    חפרן בלתי נלאה

    נראה לי שצריך להתחיל בהילוך איטי: הכדור שזרק אחד השחקנים נמצא באוויר, בדרך לטבעת, וזה הרגע שבו אני הופך לחלק מסיפור

    מסובך ומפותל שנמשך שניות. ברגע האחד הזה צריך לחשוב איך עושים את החצי־פעולה הנכונה, את שינוי ההתמקמות או הדחיפה הקטנה כדי לעקוף את הגלדיאטורים האחרים, להשיג את המיקום הטוב ביותר ולהצליח לקטוף את הכדור. לקחת ריבאונד, בהגנה או בהתקפה, זה קצת כמו לשחק פוקר: ברגע שאתה יודע לקרוא את השחקנים שמולך, אתה יודע גם לנצל את היתרונות היחסיים שלך ולהשיג את המטרה. כששחקן מהקבוצה שלי זורק, ההיכרות איתו עוזרת לי הרבה פעמים לדעת מה יקרה עם הזריקה שלו, ולהעריך בשעת אמת איפה הכי נכון לעמוד. ואז, כשהכדור פוגע בטבעת, מתחיל הדבר האמיתי.

     

    השחקנים מתחילים לנסות לתפוס עמדה. אני רואה את ארובות העין ומרגיש את המרפקים בצלעות. בשלב הזה אני מרגיש כמו טייס מסוק ששם את הצלב על משאית של קסאמים, ושנייה לפני שהוא לוחץ על ההדק לא חושב על כלום חוץ מהנקודה האדומה. זה מה שאני רואה: נקודה עגולה - כתומה במקרה הזה - שעליה אני מבוית, וחוץ ממנה לא מעניין אותי כלום. אפילו לא בתי השחי של השחקנים מולי, גם אם עולה משם ריח של שיפוצניק בתום יום עבודה. בראש רץ רק דבר אחד: "הכדור הזה שלי, ושום דבר לא ייקח אותו ממני".

     


     

    אני מכין את היסודות לבית הזה שנקרא ריבאונד, מתחפר כמו שצריך, מוריד את מרכז הכובד למטה כדי שליריב יהיה כמה שיותר קשה להזיז אותי, מתמקם בהתאם להערכה שלי לגבי הכיוון שאליו יקפוץ הכדור. שנייה לפני שהוא יורד מהסל אני מזנק ומרגיש שהוא כמעט אצלי, ויודע שמדובר בניצחון נוסף בעוד מאבק קטן - אחד מתוך 20־30 במשחק ומעשרות אלפים בקריירה, אבל כזה שבאותה שנייה הוא הדבר הכי חשוב בעולם. כשהכדור נוחת אצלי בידיים אפשר לשמוע "יש" קטן בתוך הראש, וכמו נרקומן, אני כבר מתחיל לחשוב על המנה הבאה. אבל רק עד חבטת המרפק של הסנטר היריב, שנוחת לי על הראש כמו משקולת ברזל תוך כדי הניסיון האחרון שלו לקחת ממני את הכדור. אז אני כבר לא חושב על הריבאונד הבא: אני חושב על כל הקללות הייחודיות שהשפה העברית המציאה, וגם כמה שלקחנו מהערבית. לא שתמיד הם עושים את זה בכוונה, הג'בארים האמריקאים, אבל קבלו אתם מרפק בראש משחקן בגובה 2.10 מטר ובמשקל 120 קילו. נראה כמה ישנה לכם שהוא לא התכוון.

     

    השניות האלה שבהן נאבקים על הכדור החוזר הן חלק גדול מאוד מחיי כספורטאי, ככדורסלן וכאדם בכלל. תעיד על כך אשתי היקרה, שפעם בכמה לילות מתעוררת ממרפק בצלעות כי חלמתי שאני סוגר לריבאונד.

     

    המאבק הזה הוא הלחם והחמאה שלי. מעולם לא ראו בי מועמד לאן.בי.איי, ושמי לא היה בראש רשימת הקלעים בכמעט שום הזדמנות. התבססתי מאז ומתמיד כפועל שחור שחוטב עצים ושואב מים. בהשאלה מהמונחים הצבאיים, אם דבון ג'פרסון או מייסיאו באסטון הם חיל האוויר של הכדורסל, אני שייך לשריון. וכמו שגם דן חלוץ כבר הספיק להבין, בלי שריון לא מנצחים מלחמה.

     

    העבודה שלי לא מאוד זוהרת, אבל כדי שחיל האוויר של הקבוצה יוכל לעשות את שלו - שזה לקפוץ גבוה, לשים את הכדור בתוך הסל, לדפוק לעצמו פעמיים על החזה בקריאות "יה מן" ואז לקחת הביתה את הדי.וי.די של השחקן המצטיין - צריך מישהו שירכך את האזור, שיוציא את החפים מפשע מהבתים ויוודא שהפגיעה תהיה מדויקת. זה מה שאני עושה. עוצר בגופי את טילי הנ"מ של היריבה, מנקה ל־F16 שלי את השטח. אם ההפצצה איכשהו לא פגעה בדיוק במקום הנכון, אני גם זה שירוץ לאזור האש ואחפה על הטעות שלו. האמת? אם הייתי מקבל את כל הדי.וי.די והפלזמות שסידרתי לחברי לקבוצה בדרכם לתואר השחקן המצטיין, היה לי מינימום דוכן אלקטרוניקה מכובד בתחנה המרכזית.


    "נראה לי שהגוונים היו מה זה טעות" 

     

    לבקש את הטראש

    2,723 נקודות קלעתי נכון לכתיבת השורות האלה, ובערך 40 אחוז מהן הגיעו דרך ריבאונד התקפה. ולא שאני כל כך מרוצה מהמצב הזה: אנשים עדיין טועים לחשוב שאני נגר, אבל אני יכול להבטיח לכם שאם רוב הנקודות שלי הגיעו מתחת לסל, זה לא קשור ליכולת או לאי־יכולת הקליעה שלי. למעשה, מי שיבדוק יגלה שאני גם השחקן היחיד בליגה כיום שיש לו 100 אחוז מהשלוש. אלא שלהבדיל מגארד, שהכדור יעבור דרכו כמעט בכל התקפה, העובדה שהגבוהים מחרפים את נפשם כדי לזכות בכדור בצד אחד של המגרש ממש לא מבטיחה להם ליהנות ממנו בצד השני.

     

    אם הבנתם בין השורות, אז כן, זה קרה לי איזה פעם או פעמיים במהלך הקריירה. אני לא אדם אלים, אבל לפעמים בא לי לירות באחד מהגארדים בקבוצה שלי שזורק שלשה במקום למסור לי בדיוק כשאני נועל את השחקן ששומר עלי. כשחושבים על זה, מדובר כאן במקרה הקלאסי של "סבתא בישלה דייסה". בסיפור הזה מגלמים את תפקיד הסבתא הטפירואים והחג'ג'ים למיניהם, והם אכן מבשלים דייסה לכולם: לג'פרסון, לריצ'ארד, למשה. רק שהרבה פעמים לעידו לא נשאר. ולכן עידו נאלץ לשים עליו סינר, ללכת לכיריים ולחצוב את הדייסה בעצמו. זאת דייסה של חצץ ומסמרים, אבל ברוך השם, בסוף אני יוצא שבע.

     

    כשדיברתי על זה פעם, דווקא עם אחד הגארדים היותר טובים ששיחקו איתי, הוא אמר לי: "תשמע, אתה מסתדר לבד. אתה לא צריך את הכדורים שלי". אבל זה מין משהו שאומרים בעיקר גארדים שלא מוסרים (הפחות מנומסים, אגב, גם מתלוננים על זה שלא פתחתי כמו שצריך וחסמתי להם את הצבע). בכל אופן, דווקא ריבוי של גארדים כאלה גורם לכך שהמאבק על הריבאונד יהיה הרבה יותר קשה וכל האמצעים יהיו כשרים, גם אם המחיר כבד. כמה כבד? בואו נגיד שאת התשלום הראשון שילמתי כבר בכיתה ה'.

     

    זה היה מאבק שגרתי על ריבאונד עם חבר מקבוצת הקט־סל של בית הלל. מצידי הוא הסתיים עם חצי שן ביד ולא מעט דם על הפרקט, ובהתוודעות ראשונה לזרמים המפתיעים בחוזקם של הכאב הנגרם מהקרבות בצבע. התחושה הזאת חזרה על עצמה בשינויי אדרת לא פחות מ־11 פעמים נוספות לאורך הקריירה שלי - מה שמעמיד אותי על ממוצע של 0.8 שיניים שבורות בעונה, מהטובים בליגה. והכי מדהים? בכל המקרים זאת היתה אותה שן קדמית ארורה, שהוכיחה פעם אחר פעם את אמונתה בגלגול נשמות.

     

    זה לא רק השיניים. אזור הצבע גבה ממני לא פחות משלושה תפרים במרפק ויותר מ־20 בפנים, שברי מאמץ, רגל שבורה ונקעים על שלל הסוגים והמינים. ברוב המקרים נגרמו הפציעות במאבקים לגיטימיים מתחת לסל, והיו פועל יוצא מנוכחותם של הרבה אנשים גדולים עם מקסימום כוח ומינימום שליטה במרחב התנועתי שלהם. קרבות עקובים מדם שכאלה היו לי בעיקר עם המכביסטים - באסטון ונייט האפמן למשל, שעם האחרון הסתיים אחד המאבקים בחמישה תפרים בפנים. שלו.

    רוב הקרבות האלה נותרים בתחומי הספורטיביות, מקסימום גולשים קצת לטראש־טוק. אצל האמריקאים זה סוג של תרבות, ומי שלא מודע לזה יכול להרגיש לפעמים שהוא מוקף חולים בתסמונת טורט. בזכותם שמעתי במהלך הקריירה את המילה "פאק" על הטיותיה השונות בכמות שלא היתה מביישת אף סרסור ברחובות ניו יורק. אני עצמי משתדל מאוד לא להיגרר לעימותים, וכששחקן אומר לי "איי'ל פאק יו אפ" - אני מסתפק בתשובה "איף יו וונט טו שוט, שוט. דונט טוק". הרי גם הגבוהים הבאמת דבילים ראו את "הטוב, הרע והמכוער".

     

    טראש־טוק מצחיק יותר יש לי עם הישראלים. המלך במגרש הזה הוא גיא פניני: האיש פשוט לא סותם את הפה. כשאתה בא לזרוק, אתה יודע שהוא תמיד יצעק לך משהו באמצע. לרוב הוא יסתפק ב"לא מאמין לך" או משהו בסגנון, ולא יותר. גם הוא יודע שאם יגיד מילה לא במקום, שעתיים אחרי זה אני תופס אותו בפאב ושובר לו את הראש.

     

    מקרה אחר, שגם הוא היה ברוח של צחוק אבל בסוף יצאתי בו לא בסדר, היה כששיחקתי עם נהריה נגד ירושלים. שתי דקות לסוף הובלנו עליהם במשהו כמו 20 הפרש, והיתה זריקת עונשין של שחקן מהקבוצה שלי. עמדתי בריבאונד ליד ארז מרקוביץ', שהוא חבר טוב שלי, ואמרתי לו: "אל תדאג, אני לא קופץ לריבאונד". כשהשחקן החטיא קפצתי, לקחתי את הכדור, ועשיתי פאול וסל על מרקוביץ'.

     

    אני לא חושב שאי פעם צחקתי במגרש כדורסל כמו במהלך הזה, אבל מרקוביץ' דווקא לא צחק. הוא אפילו די התעצבן. בגלל שאני יודע שהוא מנוי של "בלייזר", זאת יופי של הזדמנות להתנצל בפניו.


    "אמאל'ה, זה חומייני, תעיף אותו!"

     

    חשיבותה של מוגבלות

    ריטואל אחד חוזר כל קיץ מחדש, במיוחד בשנים האחרונות: אני מגיע לפתיחת האימונים של העונה, לרוב באיחור קל בגלל קמפיין של הנבחרת, ופוגש את המפלצות הגנטיות התורניות שאיתן אצטרך להתמודד השנה. ברוח הסרט "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן", מדהים אותי לגלות שוב ושוב איך אני מתבגר בשנים, והזרים נשארים ילדים שצריך ללמד אותם הכל מהתחלה. האתלטיות שלהם רק הולכת ומרקיעה שחקים עם הזמן, וגם הביטחון שלהם צומח בקצב דומה. הרבה מהם אומרים לי אחרי כמה אימונים, "אתה יודע, עידו, אתה נראה הרבה פחות חזק ממה שאתה באמת". זה ניסיון לא מאוד מוצלח לומר שהם היו בטוחים שאני כבד ואיטי, ושהם הולכים לתפור אותי מכל כיוון.

     

    האמת, אני לא ממש מאשים אותם. הנתונים הפיזיים אף פעם לא היו בעדי. גדול האתלטים אני לא, ובגובה אני מוביל רק בסנטימטר או שניים על הרכז של נבחרת יוון, אז תבינו בעצמכם את הפערים ביני לבין הגבוהים שם. בכלל, תדמית האנדרדוג - שהיום באה לידי ביטוי בהתמודדות עם שחקנים עם נתונים טבעיים גבוהים בהרבה - היא חלק בלתי נפרד מסיפור הקריירה שלי. עד סוף תקופת הנוער בכלל לא התלבשתי ברבים מהמשחקים, ומגיל 12 עד 17 רק שמעתי כל הזמן שאני לא מספיק טוב לרמות הגבוהות. היה לי מאמן נוער שהיה אומר לשחקנים ששמרו עלי: "תתבייש, תראה מי עשה עליך סל, קוז'יקרו". מאמן אחר אמר פעם למורה בבית ספר: "אל תשחרר אותו לאימונים, גם ככה הוא לא כזה שחקן". מאוחר יותר, כשהגעתי ללשכת הגיוס והחברים שלי מהגליל קיבלו מעמד של שחקנים מצטיינים, אמרתי שאני רוצה מטכ"ל או סיירת גולני. אלא שדווקא בשלב ההוא הגיעה הפריצה.

     

    זה פשוט קרה. התחלתי לעבוד יותר על עצמי, הפסקתי להתעצל, ובסוף הגשמתי את חלום הילדות ועליתי לבוגרים של גליל עליון. רק שגם אז נאלצתי להוכיח את עצמי מחדש שנה אחרי שנה, ועם פתיחת העונה להתחיל עוד פעם מאפס מול זרים חדשים שנאבקים איתי על אותה משבצת.

     

    במשך השנים למדתי לחפות על החסרונות שלי עם דברים אחרים, גופניים ומנטליים, ובעיקר עם הבנת המשחק שלי, שבעיני לא נופלת מזאת של הרבה מאוד רכזים. היתרון היחסי של היריבים נותר כשהיה ואפילו התעצם, ובכל זאת זכורים לי לא מעט רגעים שנאבקתי בשלושה שחקנים שונים על הריבאונד, ובסיום ההתקפה הכדור היה אצלי בידיים והשלושה שרועים על הרצפה אחרי שנתקעו אחד בשני. נכון שכדורגל משחקים 90 דקות ובסוף גרמניה מנצחת? אז אני רוצה להאמין שבכדורסל רבים המון שחקנים גדולים על הריבאונד, ובסוף הכדור אצל קוז'יקרו. זה לא תמיד ככה, אבל כשאני באמת מרוכז זה בדרך כלל מה שקורה. הרי בסופו של דבר, מי שרוצה יותר מנצח במשחק הזה. ודווקא המגבלות חייבו אותי תמיד לרצות יותר מכולם.

     

    אני שלם לחלוטין עם הדרך שעשיתי. אם הייתי רואה בראשית הקריירה את ההישגים שהגעתי אליהם - ובראשם כמובן הזכייה בגביע יול"ב עם ירושלים, והמקום השביעי באליפות אירופה עם הנבחרת - הייתי חותם על זה באושר רב. על תואר בארץ נותר לי אמנם לסמן וי, אבל יש לי עוד כמה שנים. אני מקווה שגם זה יגיע.

     

    אגב, ההצלחה שלי הפכה אותי רשמית גם ליקיר העדה הרומנית בארץ. נכון שגם ארז מרקוביץ' ויניב גרין הם רומנים, אבל השם קוז'יקרו - שזה כמו הכהן והלוי של רומניה - נותן לי יתרון ברור. הביקורת היחידה שאני שומע מהרומנים היא שצריך להגות את השם " קוֹז'וֹקרו" ולא "קוז'יקרו", אבל זאת הערה שאני מקבל בהחלט. בהרבה פחות סבלנות אני מגיב לכאלה שרואים אותי ברחוב ושואלים: "איך לא לקחת את הריבאונד הזה, איך?". אחרים, שאותם אין שבוע שאני לא פוגש, משתהים דקה כשהם עוברים לידי, ואז ספק שואלים ספק קוראים: "נו קוז'יקרו, מה יהיה?".

     

    מה יהיה תקף תמיד. אחרי הפסד ואחרי ניצחון, לקראת משחק חשוב וגם בשנייה שהוא נגמר. אז יש לי תשובה לכולכם: אני לא יודע מה יהיה, וזה יופי של זמן להפסיק לשאול את זה.

     

    הבעיה הבאמת גדולה שלי עם הקלישאות שנשמעות כאן נוגעת בטענה הזאת שכבר טחנו אותה מכל עבר, על זה ש"אין שחקנים גבוהים בארץ". אם יש משהו שמפחלץ אותי, זה הזלזול בישראלים הגבוהים. מי שמדבר ככה שוכח שעם עידו קוז'יקרו ויניב גרין, שמובילים את הקו הקדמי של הנבחרת בעשור האחרון, ישראל הגיעה למקום הכי גבוה שלה באליפות אירופה ב־27 השנים האחרונות. אולי מזלזלים בגלל שלהבדיל מהגבוהים ששיחקו כאן לפני 10־20 שנה, אנחנו מתמודדים בכל עונה עם הרבה יותר שחקנים זרים, והתחרות בפירוש קשה יותר. אין לי ספק שיחסית לנחיתות הפיזית שלנו באירופה, השגנו תוצאות הרבה יותר טובות ממה שאנשים חושבים, וכדאי שיבינו שזה ממש לא מובן מאליו.

     

    למרות שאני עדיין מרגיש חוסר הערכה כלפי וכלפי שחקני הפנים שלנו בכלל, אני כן שומע אנשים שואלים מדי פעם מי יהיו הקוז'יקרואים הבאים. בינתיים, היחיד שאני רואה זכאי לתואר הזה זוחל כרגע אצלי בסלון, ועם יציאת הגיליון הזה הוא יחגוג יומולדת שנה. ואם אתם שואלים, אז כן: אני ללא ספק רואה בו מועמד ראוי להיבחר בדראפט של 2029. רק צריך לשכנע בעניין גם את אמא שלו, שמשום מה עדיין מתעקשת שהוא יהיה רופא.


    צילום: גיל נחושתן

     

    לעולם חוזר

    כששואלים אותי על מודלים להערצה, אני לא יכול להצביע על יותר מכמה שמות. לגדול מכולם קוראים בראד ליף, שהקפיצה שלי עליו אחרי הניצחון של גליל על מכבי והאליפות ההיסטורית של 93' חקוקות בזיכרון שלי כרגעים היותר מאושרים בחיי - וכשניים בחשיבותם בתולדות הגליל כולו אחרי מלחמת השחרור. גם הנס מול מכבי היה בבחינת ניצחון במלחמת שחרור, רק שבמקרה הזה איכשהו הכיבוש עדיין נמשך. בכל מקרה, ליף - ממנהיגי המהפכה בכפר בלום - הוא ללא ספק גיבור הילדות שלי.

     

    גיבור אחר, דווקא מעולם האיגרוף, הוא רנדי קוטור, אלוף ה־UFC והשועל הוותיק שעדיין נותן בראש לכל הילדים שקוראים עליו תיגר. אני חושב עליו לא פעם כששואלים את השאלה הניצחת "עד מתי עידו קוז'יקרו". גיא פניני אמר לי פעם שכל שנה מביאים גבוה אמריקאי אחר שיפרק את קוז'יקרו, אבל הכלבים נובחים והשיירה עוברת ועידו עדיין כאן. האחרון ברשימת הגבוהים הזאת, ג'רמי טיילר שמו, יספר לכם כמה פניני צודק.

     

    לפני כמה שבועות שמר עלי טיילר באימון. אחרי כמה דקות הוא פנה לגבוה אחר מהקבוצה, בן סטרונג, וביקש ממנו שיחליף אותו בשמירה כי "אני עייף, אין לי כוח לשמור על עידו". אם טיילר - ילד בן 18 שעוד לפני שדרך במגרש של הבוגרים כבר דיברו עליו כיורש החדש של קווין גארנט - התעייף מלשמור עלי, כנראה שאני יכול להיות רגוע לגבי המעמד שלי. זאת האסמכתה הכי טובה לזה שבעתיד הנראה לעין, תמשיכו לראות את המקרר הספציפי הזה באזור הצבע של הכדורסל הישראלי.

     


     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הישיבון
    מומלצים