"כבר בגיל שש ידעתי שאני ילד שמן"
מיד אחרי שהבין, בגיל צעיר מאוד, שהוא שמן, הוא הבין גם שהחברה שונאת שמנים. הפסיכולוג גיל ונטורה מביט לאחור, על הילד השמן-דובון מעכו ותוהה מה באמת צריכים הורים טובים לעשות, כדי לעזור לילדם השמן
החברה שונאת שמנים
אני חושב שכבר מגיל שש ידעתי הרבה דברים על עצמי. ידעתי שאני תלמיד טוב. ידעתי שאני יכול להצחיק אנשים. ידעתי שאני שמן. ידעתי שאני ממש ממש פוחד שיעשו עלי "חרם" (כמובן שאף פעם לא עשו). ביליתי שנים בלנסות להבין איך כל ארבעת הדברים הללו קשורים. אני עדיין מנסה. לצערי, היה דבר אחד שהבנתי מוקדם מאוד: החברה האנושית שונאת שמנים.
אם מסתכלים על זה במשקפת עקומה, יש משהו מאוד נאור ומתקדם בלשנוא שמנים. זה דמוקרטי. הרבה יותר טוב מלשנוא מרוקאים, ערבים, נכים, פולנים, חרדים או בלונדיניות. בכל המקרים הנ"ל יש פה שיוך גנטי או תרבותי שנכפה על האינדיבידואל. ילד שמן – כך הדעה הרווחת – הוא סוג של עבריין מבחירה. הוא משקף לנו כמראה נוראה ועגלגלה את החטא החברתי שכולנו במידה זו או אחרת, לוקים בו, בייחוד בחברה צרכנית – חוסר שליטה עצמית וחוסר יכולת לדחות סיפוקים.
אז תנו לי לספר לכם משהו על דחיית סיפוקים. גדלתי במשפחה מרוקאית חמה עם מאכלים מרוקאיים חמים, שלמרות שמותיהם המפותלים, היו במידה זו או אחרת שידוך עליז בין בצק, שמן וסוכר. אני סבור שאוכל בכלל ואוכל מרוקאי בפרט, משמש פעמים רבות כתחליף הטבעי לפרוזאק – מנטרל חרדה ומסייע להתמודד עם חוסר הוודאות של הקיום הישראלי. אוכל היה נחמה, בית, הגנה. שמיכה חמה שמפנה אותך להתמודד עם תחומי חיים אחרים. בהיעדר הסיכוי להיות כוכב חברתי, הפניתי משאבי ללימודים. למורות ממש לא היה אכפת אם מכנסי גלשו מעבר למספר מסוים. הן נתנו לי חיזוקים בשפע. אני, בתמורה, התאהבתי בשלוש מתוכן.
"רציתי שידברו איתי על זה"
כמעט כל ילד שמן יודע שהוא שמן ושונא את זה. הורים רבים וטובים מתבוננים בתופעה העגולה הצומחת בצל קורתם (כן, הרבה באחריותם, מה לעשות...) ושואלים את השמיים ואת המומחים: "האם להכיל את הילד ולהציף אותו באהבה ולטחון לו למוחו הבתולי שמשקל זה חיצוני ולא חשוב – או לעזור לו להיכנס למשמעת אכילה והרגלי חיים נבונים יותר ולהפכו אט אט מילד מבואס לעלם מסוקס?"
אני חושב שזו השאלה השנייה בסדר השאלות הנכון. השאלה הראשונה הייתה צריכה להיות "האם בכלל להפנות את אלומת הקשב המשפחתית לסוגיה הזו?" אבל אני לא נאיבי. ברור לי שבהינתן השקיפות הטוטאלית של חיינו וסטנדרטי האסתטיקה המופרעים שאנחנו נחשפים אליהם, השאלה האמיתית היא לא "האם להתעסק בזה?" אלא "מתי?".
מתי להתעסק? ברמה האישית, עד כמה ש-41 שנותי אינן מטעות אותי, אני התהפכתי עם הסוגיה כבר מגיל 4.5-5 ואני זוכר בפירוש את החור בבטן שנפער לי כל אימת שאסנת מונקה היפה בחרה לשחק עם גיא קרן (תואמו הצעיר והעכואי של הריסון פורד) ולא איתי. גם מבעד לערפילי החשיבה האינפנטילית, הבנתי שזה קשור איכשהו למראה חיצוני.
אני מניח שבפינה חצי נסתרת של העצמי רציתי שידברו איתי על זה. זה ביאס אותי ולא כל כך ידעתי מה עושים עם זה. ההורים שלי, תודה לאל, התעלמו בהתחלה מהבקשה הזו, ונאלצתי למצוא ערוץ אחר להאדרת האגו (לימודים, למי שהתעלם מהפסקאות הקודמות). זכות הראשונים שמורה לאמי היקרה, שבפרוץ גיל ההתבגרות האמיתי שלי (13.5-14) איתרה שהזאטוט שלה כבר תאב מספיק חברת בנות חווה ומחורפן מספיק משיפולי הטורסו שלו ועשתה משהו ממש טוב – היא שאלה אותי אם אני רוצה להתחיל דיאטה וכשאמרתי "כן" היא הביאה לי אחת כזו. אקט ישיר וטהור של הורות טובה.
לא אלאה אתכם בפגישה המהוססת שלי עם עולם הירקות הטריים והמבושלים, חזה העוף והפירות, אבל התהליך התחיל לתת אותותיו. חז"ל, שהיו מראשוני הקואצ'רים בהיסטוריה, דרשו בתבונה "במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים לא עוברים סלקציה". התחושה המענגת נוכח הפלא הפיזי היתה ונשארה בעיני הטוב שבמדרבנים. אני לא זוכר כל פעם שהוצאתי ציון מעל ל-95, אבל לעד אזכור את אותו יום שני במאי שבו הדהמתי את המורה להתעמלות והגעתי ראשון בריצת 1500 (במקצה של החלשים, אם לשמור על גילוי נאות).
הגישה הישירה
חג הפסח עומד להפציץ אותנו בשלל פיתוייו ובטור הזה הדרדרתי קצת לנוסטלגיה. אני מנסה להתבונן הפעם לא על החברה הישראלית בכללה, לא על תיאוריות פסיכולוגיות או על ידע מחקרי, אלא על הילד השמן-דובון מעכו, פשוט כדי לשאול אותו האם יש לו מסר כלשהו לשמנמנים ולמשפחותיהם. אני חושב שהוא רוצה להגיד משהו ומפנה לו את הבמה:
אני סבור שקודם כל ההורה צריך להתבונן בזהירות ובשקט בעולל שלו על מנת להבין האם הילד מוטרד מהסוגיה בכלל, ואם כן - באיזו דרגה. עד כמה זה עולה בהתנסחויות היומיומיות שלו? עד כמה זה משהו שמבליח לרגע ודועך לתוך המשחק? האם השומן יוצר בעיה חברתית אובייקטיבית (כלומר, הילד מתקשה פיזית בפעולות מסוימות שהחברים עושים) וסובייקטיבית (החברים מתנכרים לו בגלל המראה והוא מצידו נבוך לצאת החוצה בגלל השומן)?
אם התשובה לרוב השאלות היא "כן", אני בעד הגישה הישירה והטכנית, על שלושת עקרונותיה – דברו איתו בצורה ישירה על הנושא, תגיעו לתכנית פעולה (שלב שידרוש לעיתים לא מעט ניסוי וטעיה – סבלנות!) והחדירו בו ימבה אופטימיות וחיזוקים לאורך המסע. תורידו את כל הנושא הזה כמה שיותר מהר ארצה - מהספירה הפסיכולוגית אל הרמה העניינית, מספרית ויבשושית (לפעמים רולידר צודק).
להיות ילד שמן היא חוויה עם ריח כישלון? יש בזה משהו, צריך להודות, אבל השמנת ילדים היא גם חלון הזדמנויות מדהים לקצור הצלחה כמותית ומוחשית עד רמת העצם. בשבוע הבא פסח. נפגש.
גיל ונטורה הוא אבא לשניים, פסיכולוג, מעביר קורסים והרצאות בנושאי הורות ובנושא החשיבה היצירתית, יועץ קריירה ומאמן חשיבה, מרצה לפסיכולוגיה התפתחותית ומרכז הוראה בקורס אינטליגנציה אנושית באוניברסיטה הפתוחה.
