שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    מבעד למסיכה

    "אהבה על תנאי", החדש של יהודה פוליקר, הוא אלבום משכנע בכנותו, המוכיח שפוליקר עדיין נשאר אותו רוקיסט מבפנים כפי שהיה בלהקת בנזין. מילות השירים בלתי מתפשרות, אך חבל שהמוזיקה לא אחידה ברמתה


    מבט עז יש ליהודה פוליקר בעטיפת אלבומו החדש, "אהבה על תנאי", והוא בוקע בבהירות מפניו, גם כאשר צדן השמאלי מכוסה במסיכת ענק. כך גם קולו מזנק מתוך השירים, טורף אותם וכאילו מתריס: הגעתי, אני כאן. תשע השנים שעברו מאז אלבום האולפן הקודם שלו, "איך קוראים לאהבה שלי", בנו גשר של ציפייה אל האלבום הזה. אלו היו שנים של גלגולים ודחיות בטרם הושלמה המלאכה, אפופת הילת פרפקציוניזם.


    פוליקר. בנה גשר של ציפייה (צילום: דן פרץ)

     

    התוצאה של חוסר ההתפשרות הזה היא אלבום משכנע בכנותו, הנשען על המילים שאת רובן פוליקר כתב בעצמו, ובכך מוכיח שכיום הוא כבר "כותב" לא פחות מאשר "מוזיקאי". המילים האלה חוגגות איתו יום עצמאות, ובשיר הנושא את השם הזה הוא חוזר עם הרוקיסטיות של "בנזין" – הלהקה שבאמצעותה פרץ ועם הפגיעות שב"פחות אבל כואב".

     

    השמחות שמאירות את האלבום נותרות צלולות גם כשהן נסדקות בנימים של כאב. וכך, מסיבת יום ההולדת של לידתו מחדש, בשיר "הרוח הנודדת", נחתמת בהכרה: "אני הנפש בלי מולדת... יתום של אלוהים"; וההצהרה "זה אני שמחזיר את חיי לעצמי" בשיר "עפיפונים", מושגת אחרי "שתיקות, פחדים, גשרים, שרופים".

     

    כלום לא כואב, כלום לא מפחיד

    אבל שום דבר לא מעיב על החדווה שבאהבה הגברית המוצהרת בשיר "אחי שלי", שצועקת "ואיזה אושר להגיד", ועל הדינמיות התזזיתית בשיר "שלושה ימים" עם הקביעה: "כלום לא כואב יותר, כלום לא מפחיד". משמח גם להיווכח איך ה"נמס בגשם" הנושן והמכאיב השתנה הפעם לנמס ממבט בשיר "רגע מאושר".

     

    המוזיקה, בניגוד לטקסטים, שכוללים גם שירי מחאה פוליטית וחברתית ("מעבר לגדר", "דרבי עם חופשי" המבריק, "סוף הסרט"), לא אחידה ברמתה. הלחנים אומנם מעידים על שייכותם לתו התקן ה"פוליקרי" וממשיכים לדבר בשפתו הצלילית השוזרת את המלודיות המתוקות-מלוחות שלו, אבל באלבום הזה הן שואפות להעמיק את הקיים, ופחות להסעיר בסלילת דרכים יצירתיות חדשות כהרגלו, והעיבודים לא תורמים

    לכך.

     

    בשיר הנושא, וכמוהו בשירים נוספים כמו "צל הרים" ו"רגע מאושר", אין את אותו שאר רוח שפוליקר עדיין מחזיק בו, ושפורץ בשירים כמו "עפיפונים" – יצירה מרגשת במיוחד עם השילוב בין העדינות שבבתים לבין האלימות הכבושה והנחושה שבשירת הפזמון, וכך גם בהתעוררות שבסיום השיר הסוגר, "סוף הסרט".

     

    העוצמה הזו, שכה הולמת אותו, מעידה על כך שפוליקר הוא עדיין, כפי שהיה בראשיתו, רוקיסט אמיתי, מבפנים. ההחצנה היא כורח מתבקש, לא משחק ולא תלבושת נוצצת שלובשים לפי "התפקיד". "לא עוד אהבה על תנאי", מכריז פוליקר בשיר הנושא. באמפתיה שהוא ממשיך לעורר, מדובר בכל מקרה בתנאים של חיבה.

      

    "אהבה על תנאי", יהודה פוליקר, "הליקון"

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אהבה על תנאי. עדיין מעורר אמפתיה
    עטיפת האלבום
    לאתר ההטבות
    מומלצים