שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    ניידת לילה בקהיר

    "הקול היחיד שנשמע הוא של הביצים שלנו משקשקות. ברגע הזה נודדות המחשבות למקומות האפלים ביותר בתוך הראש: אנחנו לא יודעים אם יחטפו אותנו, ישדדו אותנו או סתם יעצרו אותנו. אנחנו רק יודעים שלא אוהבים אותנו". חלק שני ואחרון במסע למצרים

    אם הוא פונה אנחנו קופצים

    בחדרון הקטן שבכניסה למלון יושב קצין משטרת תיירים חדש, בדרגה בכירה יותר משל קודמו. הוא גם איש מרשים יותר, עם מדים מגוהצים, שיער מסורק לצד ומבט המסגיר שהוא יודע מי אנחנו. "אנחנו רק תיירים", אנחנו מזכירים לעצמנו וחושבים על האגם. זה עובד. אנחנו מזמינים מונית ועושים צ'ק־אאוט מסופיטל, בלי להעלות בדעתנו מה מחכה לנו בחוץ.

     

    האווירה החיובית נמוגה אל תוך ריח הזיעה של מדי המשטרה העבים. חמש ניידות עומדות ביציאה, ולצידן שוטרים בדרגות שונות, חיילים וסוכנים בחליפות ומכשירי קשר. יש שם עוד מכונית, אזרחית למראה, שכתוב עליה בערבית "משטרת התיירות". היא נראית לנו קצת חשודה: אין הרבה היגיון בניידת שאמורה לשרת תיירים ואין עליה אפילו אות אחת באנגלית.

     

    אנחנו מצליחים לשמוע את הדופק שלנו מכה בצד הפנימי של עור התוף. "אתם מקבלים יחס של וי.איי.פי", מדגיש האני, והשיניים שלו נשארות הפעם בפנים. "זה להגנתכם". אפילו טנדר הניסאן הפתוח שמגיע עכשיו עם ששת החיילים והקלצ'ניקובים?

     

    המונית שלנו מגיעה, ושלושה שוטרים מלווים אותנו אליה. הקצין מחליף כמה מילים עם הנהג, שלא נראה מוטרד מהסיטואציה. שוטר אחר רושם את מספר הרכב שלו, הרישיון ומספר הנייד. לפי הספירה שלנו, 19 אנשי ביטחון מקיפים אותנו. אין ספק שאנחנו כאב הראש הגדול שמשטרת קהיר התעוררה איתו הבוקר.


    צילומים: אימג' בנק / Getty Images

     

    "קוראים לי וואליד", מציג את עצמו נהג המונית. שוטר אחד מסביר שאנחנו נתעכב מעט כי המאבטח שאמור לנסוע איתנו עדיין לא הגיע. אי אפשר פשוט לקחת אחד מאלה?

     

    עוברות כמה דקות עמוסות במבטים עוינים עד שמגיע רכב אזרחי עם צ'קלקה כחולה. שלושה סוכנים בחליפות עם בליטה במותן ימין יוצאים ממנו. אחד מהם ניגש אלינו, מתעלם מאיתנו בהפגנתיות ומדבר עם נהג המונית. המאבטח שלנו. הוא נכנס למונית בפנים חתומות, וכשהוא מתכופף רואים שהוא חמוש בתת־מקלע הקלר וקוך MP5K. הניידות מסביב מפעילות סירנות, ואנחנו יוצאים

     אל שולי גיזה כשהן מלוות אותנו מלפנים ומאחור. הן חותכות את האדום היחיד בסביבה ומתפרצות לשאר הצמתים. בהתחלה זה נחמד, כל הטררם שעושים בגללנו.

     

    חולפות כמה דקות, ואנחנו נכנסים כמה קילומטרים לתוך המדבר. עכשיו המונית לבד עם הטנדר הפתוח והחיילים והסירנה. הרעש העולה ויורד מבליט את השקט ששורר בה, אבל במהרה מפריע לו קול של מואזין מתפלל "אללה הוא אכבר". זה הרינגטון של הסוכן בחליפה.

    "כן, אנחנו פה עם הישראלים", הוא עונה בערבית לבן שיחו. "תמהר".

    עוד כמה דקות והטנדר שלפנינו עוצר. המונית ישר אחריו. ניידת נוספת מופיעה ונעמדת מאחורינו.

    תודה, יורוספורט. איזה כיף לטייל במצרים.

    מקץ חצי דקה של נימוס ועוד חצי דקה של פאסון אנחנו שואלים מה קורה. רק טרטור המנוע עונה לנו.

    "יש בעיה?".

    אין תשובה. ואז וואליד מכבה את המנוע.

     

    הקול היחיד שנשמע הוא של הביצים שלנו משקשקות. ברגע הזה נודדות המחשבות למקומות האפלים ביותר בתוך הראש: אנחנו לא יודעים אם יחטפו אותנו, ישדדו אותנו או סתם יעצרו אותנו. אנחנו רק יודעים שלא אוהבים אותנו.

     

    המואזין שוב נשמע במונית. הסוכן אומר בערבית לצד השני שהוא רוצה להתקדם "בגלל האנשים שאיתנו", הפעם בלי לומר ישראלים. וואליד מנצל את החגיגה בראש שלנו, ומבקש פתאום שניתן אחר כך טיפ לכל המלווים שלנו. אוקיי, גם זה סוג של שוד.

     

    עובר די הרבה זמן לפני שממשיכים לנסוע, אבל בסוף אנחנו מתקדמים על 30 קמ"ש בכביש מהיר. בפרץ התחשבות, או בניסיון להשקיט את המטען שלו, המאבטח מפנה אלינו את ראשו ואומר לנו "דיס איז דה סיסטם". אנחנו מאיטים לעשרה קמ"ש בדיוק לפני פנייה ימינה לדרך עפר, ולשלט צהוב גדול מעליה שאומר באנגלית ובערבית "מטווח ירי. שטח פרטי, לא להיכנס".

    אם המכונית לוקחת ימינה, אנחנו קופצים החוצה.

    היא לא, ומיד המהירות מתגברת.

     

    הטנדר עם השוטרים החמושים מתפתל בכביש שלפנינו, בצמוד לאגם רחב, ולבסוף נעצר לצד ארמון. אנחנו נעצרים אחריו. הקצין שיושב בקבינה יוצא והולך לכיוון השומר הזקן בכניסה. אנחנו רואים אותו טופח על שכמו של הזקן ושולח אותו לדרכו. הקצין נכנס לסריקה קצרה בתוך הארמון, חוזר ונעמד בדום מצרי ליד הדלת, ומסמן למאבטח שלנו שאנחנו יכולים להיכנס. מאותו רגע מתפקד קצין המשטרה כש.ג של המלון. אנחנו מסתכלים שמאלה ורואים ניידת נוספת, של המשטרה המקומית, עומדת לידנו. מצרים שלנו היא עיר מוקפת חומה, ולאט לאט אנחנו מגלים שהיא לא נועדה למנוע מאנשים להיכנס, אלא לצאת.

     

    המאבטח יוצא ראשון. הנשק שלו בולט על המותניים, והוא מסדר אותו בתוך החגורה. נהג המונית יוצא מהדלת השנייה, ואנחנו אוספים את התיקים שלנו ומתחילים ללכת אחריו. המאבטח הולך מקדימה, וואליד צועד איתנו. שניהם - והאמת, גם אנחנו - לא מצליחים להסתיר את ההתפעלות מהטירה המדברית הזאת.

     

    פקידה יפה מקבלת את פנינו בכניסה. היא מחייכת חיוך רחב. "גלבוע ובן־דוד?", היא שואלת במבטא עדין. אנחנו עונים בחיוב, ומגישים לה גם את הדרכונים שלנו אחרי שהיא מבקשת בנימוס. החיוך שלה מצטמק כשהיא מגיעה לסעיף הלאום. היא מרימה את עיניה מהמסמכים, שולחת מבט חטוף לעבר המאבטח ונהג המונית. שניהם מהנהנים. אנחנו משלמים והיא מגישה לנו את המפתחות לחדר.

     

    המאבטח מתרחק לרגע, שאותו מנצל וואליד בשביל ללחוש לנו שאנחנו צריכים לשלם גם על החדר של אשרף. ככה אנחנו מגלים איך קוראים למאבטח. קשה להגיד שאנחנו מתלהבים. אורך הרוח שלנו עבר טלטלות קשות ביממה האחרונה, אבל ככה גם הביצים. אנחנו עונים בתקיפות שאין שום סיכוי שזה יקרה, מופתעים מעצמנו. אשרף מצטרף לשיחה ומבין שהוא צריך לדאוג לחדר בעצמו. הוא לא נראה שמח.

     

    כדי לשפר את האווירה - אתה לא רוצה שהערבי עם הנשק החצי־אוטומטי שעומד לידך לא יהיה שמח - אנחנו מחליטים להזמין את וואליד ואשרף לארוחת צהריים במלון. מרוב התלהבות יוצאות הגבות של נהג המונית מעבר למסגרת משקפי השמש שהקפיד להרכיב לאורך כל הזמן שבילינו יחד. טוב, אז בילינו זאת לא המילה הנכונה.


     

    זמן מצוין להיכנס לפאניקה

    הרגל של אשרף קופצת מתחת לשולחן. הוא שואל אותנו שאלות אישיות. כשהוא נרגע אנחנו מתחקרים אותו בחזרה, ושואלים אם הוא שוטר של משטרת התיירות. "סיקרט פוליס", עונה במקומו וואליד. אשרף מאשר בהנהון. הרגל שלו שוב עצבנית.

     

    אנחנו מחליטים לצאת לסיבוב בפאיום. וואליד ואשרף מקבלים את פנינו בלובי, ואנחנו נכנסים למונית. שישה שוטרים חמושים יושבים בחלקו האחורי של עוד טנדר ניסאן משטרתי, ומסתכלים על הפלא הישראלי שלפניהם. אשרף מחליף כמה מילים עם הקצין שנשאר בשער המלון. קצין אחר נכנס עולה לטנדר.

     

    ברקע הופכים האזורים הכפריים של פאיום הענייה למבני בוץ, שהופכים למבני לבנים חצי שבורים, שהופכים לבניינים, ואז לעיר עייפה אך הומה.

    "למה לא הצטלמתם עם גמל בפירמידות?", שואל אותנו וואליד משומקום.

    גמל בפירמידות? על מה הוא מדבר?


     

    אתמול, כשביקרנו בפירמידות, התרצינו לצילום עם אחד מהבדואים שמשדלים אותך לתפוס שם תמונה. בלי שהספקנו להגיב הוא נתן לנו להחזיק מקל הליכה, ורק אחרי שסיים ללפף סביב ראשנו את הכאפיות היכתה בנו המחשבה שיש סיכוי לא רע שהן נושאות צאצאיות ישירות לכינים שסידר משה למצרים. ואז הבדואי ההוא הציע לנו להצטלם עם גמל ופירמידה, ונענה ב"פיש חאגה". אין צורך.

     

    אנחנו יוצאים אל תוך מרכז העיר של פאיום, פחות מטיילים ויותר מבולבלים מכמות המידע שיש לוואליד. השוטרים החמושים - נראים כמו גדנ"עים בני 16 עם רובים ומדים שגדולים עליהם במידה - פורקים את הטנדר ומאבטחים את האזור. שלושה שוטרים סמויים, חמושים באקדחים קטנים שתחובים להם ללא נרתיק מאחור במכנסיים, מצטרפים אלינו. אחד מהם מתחיל לצעוד לעבר הקצה השני של הרחוב, השניים האחרים מובילים אותנו. וואליד הולך מאחורינו לצד הגדנ"עים, ואשרף מימיננו. אנחנו חשים יותר מאובטחים מרבין לו היה קם לתחייה, כשאנחנו שמים לב שאף אחד מהמאבטחים לא מסתכל לצדדים אלא רק עלינו.

     

    הם לוקחים אותנו לעבר השני של הכביש. גלגל עץ ענקי זרוק על הכביש. "מפלי מים", אומר וואליד ומצביע על שלושה גלגלי עץ ישנים שמסתובבים לאיטם בפיסת נהר מגודרת. אנחנו מהנהנים.

     

    עשרה שוטרים ומאבטחים, ונהג מונית אחד, מביטים בנו בציפייה לראות איך תיירים מתנהגים. בלי להסס אנחנו שולפים את המצלמה והסלולרי ומתעדים גלגל עץ מסתובב במים. אחד הסמויים המקומיים מבקש מוואליד שיגיד לנו באנגלית שהגלגלים האלה שם כבר 5,000 שנה, והעיר עדיין סומכת עליהם לאספקת המים שלה. אנחנו מיד מצלמים עוד כמה תמונות כדי שיראה עד כמה המידע החדש הזה משמח אותנו. כנראה שהעמדת הפנים שלנו משכנעת, כי אחרי כמה דקות מבקש אשרף לצלם אותנו בעצמו. אנחנו מרוצים שהוא מכוון עלינו משהו שלא יורה.

     

    בחזרה במלון, נהג המונית הכל־יודע נפרד מאיתנו לשלום. קצין המשטרה מביט בנו מצידה השני של דלת הזכוכית. אשרף מופיע מאושר: משרד המשטרה משלם בשבילו על חדר צמוד לשלנו. זה נראה לנו מוגזם, אבל שיהיה.

     

    מעל הכיסאות היוקרתיים והספות הרכות תלוי ציור של צ'רצ'יל. משהו בנוכחות המערבית מרגיע אותנו. מזכיר לנו שמלון הלנאן הוא בבעלות דנית, וגם שהמשטרה המצרית תצטרך לחשוב כאן פעמיים לפני שהיא יוצרת תקרית בינלאומית.

     

    עכשיו זה רק אנחנו ואשרף, מסכמים את היום בשיחה נוחה. "אתם יודעים, אני מלווה קבוצות טיולים כבר חמש שנים", הוא מנדב. "הייתי בסיווה עם תיירים, וגם בטאבה. אני נוסע הרבה גם למטרוח ולסאלום". הוא אפילו מתעניין אם בישראל מעדיפים מריחואנה או חשיש כמו בסיני, ומחייך כשהוא שואל את זה. מדבר קצת על נתיבי הברחה. הוא גלוי באופן מטריד. אנחנו מסיימים את השיחה בטון נעים, למרות שכל אחד מאיתנו בלע במהלכה הרבה רוק.

     

    בחזרה בחדר נדמה לנו שמאחד התיקים מבצבצים הבגדים שלנו בצורה קצת שונה מאיך שהיו כשיצאנו. אולי זה סתם החדרן, אולי רק הסרט שאליו נקלענו מתעתע בנו. אנחנו בודקים אם הוזז משהו ואז מרוקנים את התיקים כדי לראות אם לקחו משם המחברות שלנו או השאירו משהו אחר, אבל לא מזהים שום דבר.

     

    על ארוחת ערב שכוללת אוכל מערבי ושתי בירות אנחנו מתחילים לסכם את היום העמוס הזה. מחברים את הפסיפס הארוך של כל מה שהמצרים יודעים עלינו, ומבינים יחד למה נלחצנו מהשיחה עם אשרף: היינו, או שרצינו להיות, בכל המקומות שהוא דיבר עליהם. זה הצטרף לכך שכבר בלובי הרגשנו ששוטר רציני לא אמור לדבר איתנו על סצנת הסמים, והכי חשוב: לסאלום בכלל לא מגיעות קבוצות תיירים. זה סתם חור על הגבול.

     

    תחושת מחנק מנעה מהאוכל להמשיך להתעכל. הנחנו את המזלגות וכל אחד מאיתנו הריץ שוב את השיחה עם אשרף. זה לא הגיוני: אולי הסמים קשורים לפגישה של ראאד בבחרייה? אולי מאזינים לנו? אולי הם תיחקרו את האנשים שפגשנו? אולי הטלפון הלווייני הלחיץ לא רק את ראאד? אולי אכרם סיפר להם הכל? ולמה הוא נעלם מהסופיטל בפתאומיות?

     

    בהתחלה כל אחד נכנס לפחדים של עצמו, אחר כך מתחיל להזין את אלה של השני, ואז אנחנו מחליפים תפקידים בלהלחיץ ובלהרגיע. אנחנו נזכרים במשפטים קצת מאיימים מהיום, ומחברים אחד ועוד אחד: רמזים, דברים שיודעים עלינו וניסינו להבין איך בדיוק יודעים אותם. השם עזאם עזאם מוטל כפצצה שאי אפשר מעתה לנטרל, ואז שב ועולה מספר פעמים. תמיד מותיר אחריו דממה מעיקה.

     

    לכי תזדייני, יורוספורט. ככל שאנחנו יודעים, גם עזאם רק רצה לטייל פה. גם הוא היה רק תייר.

    בשלב מסוים אנחנו נזכרים שהלחץ הזה לא עוזר. הרי אנחנו לא מתכוונים לברוח. מפלס המתח שלנו מתייצב שוב. אנחנו מנסים לכלוא את הפחדים בתוך קול ההיגיון, מנסים לא לחשוב על כך שלמדינה הזאת יש היגיון אחר לגמרי. אם הם היו רוצים לעצור אותנו, אנחנו חוזרים ואומרים, הם כבר היו עושים את זה.

    כנראה.

     

    אחרי שאיבדנו את התיאבון ידענו שגם לא נצליח להירדם, וגם פחדנו מדפיקה בדלת שתגיע מאוחר יותר בלילה. אנחנו יוצאים לעשן נרגילה ושותים עוד בירה. מנסים להתעסק בדברים אחרים, ותמיד חוזרים לסאלום. רוח קרירה מהאגם, עוד כמה שאכטות מהנרגילה ושיחה עם המערכת עוזרות לנו להירגע. אנחנו הולכים לחזק את זה עם עוד בירה של אומץ בבר של המלון.


      

    אדם בן כלב

    מרגע שאנחנו מבינים מה המצרים מבינים, רכבת ההרים של מצב הרוח מגבירה מהירות. אנחנו לחוצים, עייפים ומודאגים. אולי אפילו חווים חרדה לא רציונלית. מתים להגיע הביתה. עכשיו. בטיסה. רק שאנחנו אפילו לא יכולים לחצות את הש.ג.

    מהצד השני מחכה רק אגם קראון. כלוב של חמישה כוכבים.

     

    מתברר שלחץ עושה אותך שחקן פול טוב יותר, והמחשבות מתפוגגות לאט עם כל כדור שאנחנו מכניסים. יכול להיות שגם הבירות עוזרות, לשני הדברים. כשאחד מאיתנו יוצא לשירותים הוא קולט שני ערבים עבים שיושבים בלובי המתרוקן עם מכשירי קשר ועוקבים אחריו בעיניהם. אולי הם רק נהגי אוטובוס, למרות שלא ראינו קבוצות במלון. כשהשני מאיתנו יוצא הם מביטים גם בו. אנחנו עוברים לוויסקי.

     

    אחרי שלושה משחקים אנחנו חוזרים לחדר שיכורים מספיק בשביל לישון, ובעיקר בשביל לקום להשכמה שברור לנו כמעט בוודאות שתגיע בארבע לפנות בוקר. וכך, ממתינים לדפיקה בדלת שתעשה לנו חרא של חיים ואחלה של סיפור, אנחנו נרדמים די מהר.

     

    הדפיקה לא מגיעה. כן מגיעה הודעה מהעורך ששואל אם שרדנו את הלילה. אופטימיים עם הבוקר והנוף העל־מציאותי של האגם, אנחנו מחזירים לו אס.אם.אס ששואל בערבית "שו הדא?".

    זה קצת מרושע, אבל אנחנו מחכים דקה לפני שאנחנו שולחים "סתם".

     

    עוד דקה, והנייד שלנו מצפצף. "תגידו, אתם מטומטמים?".

     

    אנחנו יורדים לאכול ארוחת בוקר. צוות העובדים מחייך אלינו. אפילו הרינגטון של אשרף, שמסגיר את מקום המחבוא שלו מעבר לעמוד בחדר האוכל, לא עושה לנו כלום.

     

    לקראת צהריים אנחנו יוצאים בחזרה לקהיר. בהתחלה נדמה לנו שוואליד נוסע בכיוון ההפוך, אבל אז הוא מסתובב ומתחיל להעביר אותנו בזריזות דרך המחסומים תוך צעקות "משטרה, משטרה, משטרה". אשרף שותק, והנה אנחנו שוב בפרבר ה־6 באוקטובר. שוב מזכירים לנו מה שמו בלי שהתעניינו. ברגע אחר ולא נעים אנחנו תוהים לגבי אזור ענק תחום בחומה, ואשרף לוחש "בסיס צבאי". זהו.

     

    אנחנו נפרדים בבקשיש צנוע לשניהם. תנסו לחשוב על שוטר ישראלי שמלווה אתכם יומיים ואז לוקח 50 שקל; בלי לעצור אתכם על מתן שוחד, אבל גם בלי להיפגע ולהיעלב. זאת לא אשמתו של אשרף, זה ברור מאליו במדינה הזאת. זאת התרבות. הוא אפילו מסכים להצטלם איתנו. מיד אחר כך נראה שהוא מתחרט, רק שזה כבר מאוחר מדי. החיוך שלו נמוג והוא פשוט עוזב אותנו בשתיקה, קפוץ שפתיים.

     

    אנחנו ממשיכים לצהריים בסניף מקומי של מסעדת מזון מהיר. לידנו יושב מוסלמי צעיר ואדוק, עם מזוודה, מחזיק את הראש וטרוד באופן ברור. אם הוא היה יושב לידנו במסעדה בישראל, היינו מצלצלים למשטרה. בהמשך אנחנו קופצים לשוק, ואז לקניון של הסעודים העשירים. הרי אנחנו תיירים.

     

    את היום אנחנו מסיימים בארוחה בפילפלה. אשרף וקציני המשטרה נראים לנו נורא רחוקים כשאיש אחד בחליפה דהויה צועד לעברנו לצד הגדר. כשהוא מתקרב אנחנו מבחינים במיקרופון שצמוד לו לדש. גם הוא מבחין בנו, ונראה שהעצירה הפתאומית שלו מפתיעה גם אותו. הוא מרים יד למיקרופון, מחזיר אותה מיד, מתחיל לסוב על עקביו אבל ממשיך ללכת.

     

    פנגס הזהיר אותנו מהסרטים שהמדינה הזאת מקרינה בראשים של תיירים מערביים, וכמובן ישראלים, אבל לא באמת ציפינו לזה. אנחנו לא יודעים למה כן ציפינו, אבל זה לא היה לנסוע למצרים ולהיכנס למותחן ריגול פסיכולוגי דבילי. אנחנו לא מרגלים. אנחנו לא מסוג האנשים שנוסעים לחופשת גולאג בסיביר. אנחנו מעדיפים את החופשות שלנו נטולות מתחים.

     

    הפיגוע בבית הכנסת מוביל אותנו להאמין שהמצרים באמת דאגו לביטחוננו, אבל לא תצליחו לשכנע אותנו שזה כל מה שהיה כאן. אחרי "עופרת יצוקה" ומבחוח וכל הטירוף שמתחולל שם בחוץ, אנחנו מרגישים על בשרנו איך המצב הדיפלומטי משפיע על ישראלים וגם על ישראל. אם בארץ הוא מורגש בעיקר במצב הרוח, ובמקומות אחרים בעולם זה לכל היותר מגיע עד רמת הוויכוח או המבט המכוער, במדינות ערביות זה כבר משנה את סדר היום שלך ואת לחץ הדם שלך.

     

    בימים אלה ממש, ישראלי בלי קבוצה מודרכת צריך להיות אמיץ בשביל לבוא לכאן עם סיבה אמיתית, ומטומטם בשביל לבוא לכאן סתם. אם אתה רוצה להסתדר לבד, ויש לך דרכון ישראלי בלבד, אין לך סיכוי אפילו אם יש לך אנגלית של שון קונרי. כשאנחנו ניסינו לגלות את הגבולות של מצרים, גילינו גם את הגבולות של עצמנו.

     

    בלילה האחרון מתעורר רם מסיוט. הוא מתיישב במיטה וצועק משהו לא ברור, כמעט קופץ החוצה. אלעד היה חוטף מזה התקף לב, אם הוא לא היה מתעורר בעצמו מסיוט חצי דקה קודם לכן.

     

    בפעם הבאה שאנחנו מתעוררים, זה היום האחרון שלנו. הוא מתחיל בעוד ניידות שמחכות לנו לצד המונית שאמורה להסיע אותנו למיניבוס. הנהג המזדמן, שיודע לזהות קהל שבוי כשהוא רואה אותו, דורש מאיתנו פי שלושה מהמחיר שלוקחים לתיירים על נסיעה כזאת. אנחנו מורידים אותו לפי שניים לפני שהמאבטח הצמוד מודיע לנו שסיימנו עם ההתמקחויות.

     

    לפני העלייה למיניבוס, כלב לאיתור משהו־שאנחנו־לא־רוצים־שיהיה־לנו מרחרח את התיקים שלנו. יש לא מעט עבודה לכלבים בקהיר; מצד שני, לא נעים להיות כאן כלב מובטל. הם מסתובבים בלהקות קטנות ברחובות, או חיים אצל בעלים שמתייחסים אליהם כמו רהיט שעוד לא החליטו לזרוק.

     

    מול התחנה והכלב המשטרתי עומדת קבוצת שיכונים בני שמונה קומות. על גג אחד מהם נראית מרפסת צרה ונטולת גדר מעל הרחוב הסואן. עליה נמצאים - נכון לסוף פברואר, יש סיכוי שאחד מהם נפל מאז - שני כלבים שחורים גדולים שנובחים וקופצים על החלון כשהבעלים שלהם פותח אותו לבדוק אם הם עדיין שם. ממרחק שמונה קומות, מהמבט על הפנים של החרא ההוא, נראה לנו ששם הם נולדו ולמטה ימותו.


    צילום: AP

     

    הגדר הטובה

    אחד מאיתנו כתב פעם טור על זה שהאמירה "אין כמו בארץ" היא מטומטמת. שנינו עדיין חושבים שיש מקומות עדיפים, אבל אצלנו כל כך יותר טוב מאשר בכמה אחרים שעכשיו הוא מרגיש קצת מתבכיין. מצרים פשוט מאדירה את ההישג הציוני השפוי: לא זה של החזון והגבולות, אלא פשוט את העובדה שלא רע לחיות אצלנו. בפעם הבאה שאתם אומרים על פושע שהשתחרר "במצרים היו הורגים אותו", תוסיפו "אבל מזל שאנחנו לא במצרים".

     

    במיניבוס (שוב טויוטה, ובכל זאת לא הרגשנו כל כך בטוחים כבר שבוע) אנחנו חשים פתאום משהו מוזר, כמעט עצוב. אולי איזשהי התבגרות, למרות שבאנו רק להעביר את הזמן. קצת אחרינו נכנסות שלוש הארגנטינאיות מהנסיעה הלוך, עוטות קפוצ'ון בגלל הכפור הלא אופייני לעיר, והאסלאם המסורתי האופייני מאוד. אחריהן עולה ישראלי מבוגר ממוצא רוסי. אחרונים מצטרפים מאבטח ומדריך.

     

    מכונית שחורה ומבריקה בצורה חריגה חונה בתחנה לצד המיניבוס, אבל נגמר לנו כוח נפשי לחשדנות, בריאה או לא. בדיוק כשהקצין מסיים לברר בקשר אם אנחנו קשורים לישראלי הנוסף, המכונית מסתלקת. אנחנו בקושי שמים לב.

     

    בתחילת הנסיעה לתל אביב אנחנו נזכרים שהחלק הכי מסוכן בכל המסע המוזר שלנו היה התנועה בכבישים. את החגורות במיניבוס אי אפשר בכלל לחגור; מצרים רבים מאמינים שחוק חדש המחייב שימוש בהן נועד לקדם את מפעל החגורות של אחד מבניו של מובארק. לך תדע, אבל הקטע הוא שחלקם עדיין לא מאמינים שחגורות בטיחות בכלל מצילות חיים. אם תפרוץ בעתיד עוד מלחמה עם מצרים, צריך רק לעמוד על הגבול ולחכות שהם יגיעו אלינו. זה כבר אמור לעשות את רוב העבודה.

     

    יש עוד מחסומים בשעות הנמתחות של הנסיעה, והישראלי־רוסי מתלונן בפנינו על היחס במדינה. לזה גם הוא לא ציפה. "זה יותר גרוע מברית המועצות הסובייטית, אה?", אנחנו צוחקים.

    "יותר", הוא מהנהן במרץ. "הרבה הרבה יותר".

     

    במחסום לפני תעלת סואץ מזהירים אותנו מפני צילום במנהרה, ושוב נדמה לנו שאנחנו רואים את המכונית השחורה. אבל אנחנו עוברים את התעלה ומתחילים לעשות את דרכנו בכביש השבור של סיני. בדרך אנחנו כמעט דורסים בדואי שהגיע לגנוב קונוס גדול שמתריע מפני בור עצום בכביש, אבל חוץ מזה הדרך עוברת ללא תקלות מיוחדות.

    מה לעזאזל יש לו לעשות עם קונוס?

     

    במחסום האחרון לפני טאבה, למאבטח העירוני שאיתנו אין שום סמכות מבחינת הכפריים המקומיים שזכו בוקר אחד במחסום. אז המדריך מגן עלינו, צועק על הקצין האחראי, סומך על עצלנותו ודורש ממנו להיטרטר בעצמו כל הדרך למיניבוס. כשההוא בכל זאת קם, המלווה מזהיר אותנו שלא ניתן לאף אחד את הדרכונים שלנו אלא רק ננופף בהם, לא משנה מה.

     

    אנחנו מנסים להסביר את הזכויות שלנו לקצין, אבל מגלים שכן משנה מה כשהוא פשוט פוקד עלינו להעביר את הדרכונים לרשותו. כבר הרגשנו עם רגל אחת בארץ, והנה עוד פעם אנחנו משוללי תנועה. דלת המיניבוס פתוחה, והגשם שתפס את ישראל בסוף החודש משתלט גם על סיני. קר, מאוד קר, ולפחות אחד מאיתנו רועד בטירוף. רועד ומבחין במכונית שחורה שמחכה מאה מטר מקדימה.

     

    הקצין עוזב את המיניבוס, לוקח איתו את המלווה שלנו. הם נעלמים לעשר דקות ואז המלווה חוזר עם הדרכונים.

     

    תראו, אי אפשר להאשים את שירותי הביטחון המצריים בהמון. כשחושבים על זה, המסלול שלנו באמת היה די מוזר: שני צעירים שמעדיפים 12 שעות נסיעה במיניבוס מחורבן על פני טיסה קצרה, אבל נרשמים למלון חמישה כוכבים. הם קופצים לפירמידות ומיד יוצאים על ג'יפ לטיול תרמילאים מאולתר במדבר המערבי, בכיוון גבול לוב, מפרססים ונפגשים עם גורמים בשגרירות. אחר כך הם משנים את התוכניות שלהם ועוזבים לטיול של 150 קילומטר דרומית לקהיר, הפעם שוב למלון חמישה כוכבים, ועדיין כל הזמן מתקמצנים על כסף - מה לעשות, תקציב של העיתון - ובלי שום יצר תרמילאי, או תרמילים. אין טיילים כאלה. בטח שלא טיילים ישראלים. וסוג התגובה שלהם? טוב, זאת מצרים.

     

    "הגענו מקהיר", אנחנו אומרים לשוטר המצרי האחרון בהחלט, בעמדה לפני ביקורת הגבולות.

    "אה, זה הם", הוא אומר לקצין שלידו.

    "אתם צריכים לשלם שני פאונד כל אחד בשביל הזכות לצאת ממצרים", אומר הקצין ומנופף בזוג בולי דרכון.

    "אין לנו שני פאונד", אנחנו עונים ומנופפים בארנקים ריקים.

    "נו טו פאונדס, נו איזראיל", הוא אומר בחיוך רע.

    זה הקש ששובר את גב הגמל במדינה הזאת, שבה כבר נשברו גבי גמלים רבים מספור. אנחנו מסתכלים אחד בעיניים של השני ויודעים שכל אחד מאיתנו מחשב את הסיכויים להגיע לגדר ולקפוץ. זה יהיה מטומטם, ובטח יירו בנו, אבל הארץ הזאת - הארץ שאכן האכילה אותנו סרטים - גורמת לנו להרגיש שהגענו עד כאן, ועכשיו עומדים להחזיר אותנו לקהיר. ראינו את הארץ המובטחת, ואליה לא באנו.

     

    האמת היא שמתחבא שם שלט שדורש שתי לירות מס יציאה. זה משחק רגשי בעצבים של אנשים שרוצים לחזור הביתה, או ממהרים לטיסה באילת. אנשים כמונו, שכבר מתים לצאת מכאן. וכשאתה מסרב לשלם לשוטר - אולי באמת אין לך כסף מצרי - הוא מעכב אותך בפעם המיליון. הוא משאיר אצלו את הדרכון שלך, מבקש ממך לעמוד בצד, או אומר לך לבוא לכאן ואז ללכת לחכות שם. ושם מציעים לך כמה בדואים להחליף שקלים או דולרים ביחסי שחיטה. אתה, ממש בלית ברירה, סוחר עם המאכערים האלה תחת העיניים הקורצות של שומרי החוק.

     

    עם הצעד הבא אנחנו עורכים את יציאת מצרים הפרטית שלנו. השוטר מחזיר לנו את המסמכים - היינו שם חמישה ימים וקיבלנו שמונה קשקושים שונים בדרכון. בצד הישראלי אנחנו מרימים ידיים בהפגנת ניצחון והקלה, וכמעט נופלים על הברכיים. ואז שוב מחלחלת להכרה שלנו אותה תחושה מוזרה: למרות שכל כך שמחנו לצאת ממצרים, אנחנו נכנסים לישראל כבני אדם קצת יותר עצובים.

     

    • חלק קטן מהפרטים והשמות שונו, וחלק מהתמונות נגנזו, כדי להגן על אנשים תמימים במצרים


     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים