שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    עוד חוזר הניגון
    "הטור השביעי" המלא של נתן אלתרמן, שיצא שוב במהדורה מחודשת, הוא קצת פחות עוצמתי מהמבחר שערך אלתרמן בזמנו, אבל עדיין מרתק לבחון את חיינו היום לאור אזהרותיו הרוחניות

    יותר משישים שנה אחרי שפורסמו לראשונה, וכונסו שוב ושוב, מופיעים עכשיו, בכינוס מחודש (בעריכת דבורה גילולה), שירי "הטור השביעי" של נתן אלתרמן, אותם טורי שירה עיתונאיים קלאסיים, שפירסם גדול המשוררים שלנו ב"דבר" במשך עשרות שנים.


    אלתרמן. לא נס ליחו לרגע (צילום: משה מילנר, לע"מ)

     

    אותם טורים בהם התחברו עמדותיו המצפוניות בענייני חברה ומדינה עם האיכויות השיריות שלו – אותה חוכמת-לב מופלאה ואותה הזדמרות של קצב וחריזה, שהקוד הפנימי של חיינו הוא כמעט בלתי אפשרי בלעדיהם. אין מילון ישראלי בלי "מגש הכסף", במובן האלתרמני המר והמרעיד ("אנחנו מגש הכסף/ שעליו לך ניתנה מדינת היהודים", אומרים החיילים המאובקים וההרוגים).

     

    לא הכל כלול

    זמן כתיבת הספר שלפנינו הוא תחילת 1943 עד אמצע 1945, שיאה וסופה של מלחמת העולם – ויותר ממחצית

    שירי הספר עוסקים אכן בשואה ובמלחמה. לא כלולים כאן שירים מרגשים במיוחד, כמו "מכל העמים", "אמא, מותר כבר לבכות" ו"על הילד אברם", שפרסם אלתרמן במדורו "רגעים" (ב"הארץ"), אשר קדם ל"טור השביעי" (ב"דבר"), כי הספר הזה, בניגוד למבחרי "הטור השביעי" שערך בשעתו אלתרמן עצמו (ובהם אכן נכללו השירים המרכזיים האלה), הוא הראשון בסידרה כרונולוגית רציפה שבחרה להתחיל בימי "דבר".

     

    לא בטוח שמדובר בשיקול נכון, כי אלתרמן של "הטור השביעי" התחיל הרבה לפני "הטור השביעי", גם אם לא ב"דבר", אלא בטורו "רגעים" ב"הארץ". מה עוד שאסופה כרונולוגית בלתי-מבוררת – בניגוד למיבחרים שערך אלתרמן עצמו - כוללת מטבעה גם טקסטים פחות חזקים, ויש גם כאלה בספר שלפנינו.

     

    ובכל זאת, ישנם כאן עשרות שירים עוצמתיים ורלוונטיים שאני עצמי קראתי מתוך השתנקות או מתוך השתאות או בשעשוע או בשילוב כלשהו שלהם, ובהם שירי-המפתח "הקלריקל הקטן" ו"הלשון השבדית" ו"מכתב של מנחם מנדל" ו"הרצל והילדים" (שבו מנסה אלתרמן להסביר חלקית את השואה כשהוא מזכיר את קריאת הרצל – במלאת ארבעים שנה למותו – לצאת מהגלות המסוכנת ההיא: "אך העם לא זע, אך העם לא נע, / אך העם לא יצא מגיא צלמוות. / ארבעים שנה, / ארבעים שנה, / הוא חיכה לצפירת רכבות המוות".)

     

    רץ להלשין

    נוקב וחריף ככל שהיה אלתרמן בעמדותיו, הוא היה ביסודו ציוני שפוי מאוד, ומתוך כך תקף לא אחת את השוליים הפוליטיים הילדותיים או הסהרוריים או הכסילים. וכשאתה קורא בטקסטים מאז, המקבילות העכשוויות כמו צצות מאליהן.

     

    הנה למשל מה שכתב אלתרמן על רצח השר הבריטי למזה"ת, הלורד מוין, בידי שני אנשי לח"י בקהיר, רצח שהכריח אותנו להתנצל ולסגת מעמדות חיינו העקרוניות : "נצטרך להצניע תביעות וקטרוג / וקריעת שערים לגולה חשֵכָה. / נצטרך לטַלגְרֵף תנחומים לפארוק / ולבקש ממצרים סליחה. // במקום לעמוד מאשים ושופט / מול עמים – זאבי ערבות, / יוכרח ויצמן לקום / להכות על חטא" וגו'.

     

    אלתרמן, חשוב להבהיר את הדברים, היה נגד הרצח הזה, ששיבש בין השאר את סדר העדיפויות הציוני. האם מותר להחיל מכך על הרצח בדובאי? או שכן או שלא.


    אלתרמן עם אצ"ג, חיים גורי ואמיר גלבע בכסית (צילום רפרודוקציה: עטא עוויסאת) 

     

    וקשה שלא להיזכר בפוסט ציונים אצלנו, כשקוראים אצל אלתרמן את "תחינת קומוניסט יהודי בסופיה" – והתחינה הסאטירית כאן היא להינצל ממחלת היהודי הפונה נגד עמו: "קומוניסט אשר אין לו הכרחַ לרוץ / עם כתבי הלשנה על תנועת החלוץ /.../ ולסובב אגודל בפלפול מעוקם, / אשר מרקס לא ידע ולא לנין חלם / הָה, מדוע מוכרח אנוכי להסביר / שצעיר ציוני – מקומו בסיביר".

     

    אל תזלזלו בסילוף הפיסח

    גם התעמולה האנטי-ישראלית היום, כמו מנובאת במשל האלתרמני על ארבע החירויות העומדות לתחרות – החופש מפחד, ממחסור, מדת וחופש הדיבור (כך מנה אותן רוזוולט באחד מנאומיו) – כשלפתע מצטרף אל קו הזינוק עוד מתחרה - חופש הסילוף: הוא צולע, הוא מכוער, הוא לא ייאמן וכולם צוחקים עליו בהתחלה – אלא שהוא מנצח: "אבל הס... הַתַחְרות מתחילה! הצחוק תם.../ אט-לאט מתאבן הקהל הנדהם - / רחֲבו העיניים! אילמה כל לשון! / הסילוף הפיסח / מגיע ראשון!"

     

    אסור לַעולם להרשות לחופש הסילוף לרוץ, מציין אלתרמן בעקבות ימי תעמולת השקר הנאצית, שכן הסילוף עלול לנצח "כל תקוות לאומים, כל חלום, / ולהגיע ראשון / אל מטרות השלום!" - כי הוא מתחזה גם לרודף שלום.

     

    אלתרמן כזכור ניבא שאפילו אנחנו עצמנו נאפשר לתעמולת השקר האנטי-ישראלית למשול בתוכנו, כשכתב באחד משיריו האחרונים את המשל על השטן המחפש בעם ישראל הנצוּר נקודת תורפה ולא מוצא – עד שצצה בו המזימה: "רק זאת אעשה: אכהה מוחו / ושכח שאיתו הצדק".

     

    מוצא ההמון מן הקוף

    כמה מהצולפניים והמבריקים בשירי הספר עוסקים בשטיפות מוח למיניהן, בהם "אילוף ילדים" הידוע או השיר "מטמורפוזות" - המספר על קוף באחת מארצות הציר הנאצי, שעם כניסת צבאות הברית מתלבטת הנהלת גן החיות מה לעשות איתו, שכן הוא אולף להצדיע בנוסח פשיסטי: "ומיליונים עשו באירופה כמוהו / והיה הדבר לא ברור עד הסוף, / אם הקוף מחקה את העם (אין לתמוה...) / או העם בְּרֵעוֹ מחקה את הקוף".

     

    באותה אירוניה חותכת בוחן אלתרמן את הסוגייה גם דרך עיני הקוף: "והקוף מצטנף ומהרהר לו: 'יגעתי.../ וללמוד מחדש לא אספיק, לא אסכון'. / כן, חסר לו אותו כישרון אקרובאטי / של אותו הקוסם שקוראים לו המון". הקוף הזה של אלתרמן, אגב, נולד 15 שנה לפני אחיו ה"קרנפים" (של אונסקו).

     

    ועוד לא טעמנו מהשיר המפולפל והמבדר "הקלריקל הקטן" (שעניינו שטיפת המוח האתאיסטית לילדים בקיבוצי
    השמאל), ועוד לא דיברנו – אפרופו הקמצנות של ישראל כלפי פליטי אפריקה - על השיר "הלשון השבדית", שעניינו פתיחת השערים הנדיבה של שבדיה ליהודי דנמרק הנרדפים - בניגוד לשאר מדינות העולם שהתפלפלו אז במינוחים משפטניים - "יען שפת מילונן ססגונית כפרפר היא – / יש 'קצה גבול של יכולת', או 'כושר קליטה'. / רק בשבדיה עוד חי המנהג הברברי / להציע להלך כוס תה ומיטה".  אלתרמן של "הטור השביעי" היה אכן משורר מזהיר בשני המובנים של המילה. ורבות מאזהרותיו עדיין מהדהדות.

     

    "הטור השביעי, 1943 – 1945, נתן אלתרמן", עריכה וביאורים: דבורה גילולה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 340 עמ'

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטור השביעי. רבות מאזהרותיו עדיין מהדהדות
    עטיפת ספר
    הטבות למנויים
    מומלצים