אמא מתבגרת: "שש בערב ואני לבד"

הסלון ריק רק עבורי, גיטרות מנסרות בו ואין מי שיקטע את ה"סטיינג אלייב". האם זה אמיתי? אני? בשעה שש בערב? בבית? לגמרי לבד? האין זה זמן השיטור? האין זו השעה בה בחלונות ממול מתנפצות אמהות לרסיסי עצמן מול חדרים מרצדים, מסכים מהבהבים, עין-מקושקשת והרים של שיעורי בית? במה זכיתי שעוטף אותי ככה פתאום החיבוק הענק של הלבד, בתוכו אני יכולה לרקוד ולצרוח את עצמי בלי שאף אחד יפריע? האין זה הרגע עליו חלמתי במשך שנים? להיות לבד-לבד בבית הריק, כל כולו לעצמי?

אחרי שיר וחצי לאורכו סובבתי את שמלתי וצבטתי את האוויר, הבנתי שזאת אני במעגל, ושהרטיבות בין האף לשפתיים היא לא זיעה, כי אם דמעות של תימהון נוכח חירותי שהושבה לי. האם בעקבותיה יזדחלו גם שיטוטי חצות על האופנוע של זמר הברים ההוא מרמת-גן, ג'ינסים צמודים של ג'ורדאש ונסיעות לעיר הנוער?

בלי חיתולים. מלמלתי לעצמי את המנטרה. בלי חיתולים. ואז קלטתי. בל"ח זו לא רק קלטת ילדים. בל"ח הוא סוג של סטארט-אפ, הזדמנות שעלי לגרור אל תוך חיי בעדינות ודי בנחישות, שכן ככל פרויקט-הזנק, הבל"ח פריך ונפיץ כמו מערכת יחסים בדייט השלישי.

שניכם ביחד לא תהיו בבית?

יש שיקראו לכך "משבר גיל ה-40", יש שיגידו "אמצע החיים", אני למדתי שהבל"ח הוא הפרק המדוייק והמדוד הזה, בו השנים שהופקעו ממני בעטיים של ילדים רכים, רביצה בג'ימבורי ומסעות בעקבות מוצצים אבודים, מוחזרות לפתע אל חשבון הזמן שלי, בתוספת הצמדה (אוקי, נסיונות הצמדה - של הבטן לגב, של הכסף למניות הנכונות, של הפוש-אפ לפגוש המציאות), רק שעדיין אין לי מושג היכן להשקיע אותן, כדי לגזור את הריבית.

זה מתחיל בטפטופים. פתאום הילד הגדול הולך לישון אצל סבא וסבתא ואנחנו נשארים בבית רק עם ילדה אחת, מוקפים בים של זמן פנוי ובספינות של תוכניות להשיט עליו. שניים על אחת זה באמת משחק ילדים - אנחנו לוקחים אותה בהליכה.

הקטנה, שנבהלת מעוצמת הלבד - יש לה גם את המחשב, גם את הטלוויזיה וגם את אמאבא והכל ביחד - לא מוצאת עם מי לריב על טריטוריה ומחליטה להזמין חברה ולהשיב את האיזון המרגיע למציאות המשתנה. יומיים אחרי היא פורעת חוב ומודיעה: "אמא, אני ישנה היום אצל ליה. מחר אין בית ספר, אז אמא שלה מרשה". אני לא מספיקה למצמץ והבכור מזנק ממרבצו: "מה? היא הולכת לחברה? אז גם אני הולך", והוא כבר מתקתק בסלולרי ומסדר לעצמו מזרן ללילה.

השניים האלה, שאם מחברים את סכום הגילים שלהם מתקבל חייל בעל זכות הצבעה, כבר עומדים ליד הדלת, רוקעים בקרוקס ומתפללים שמישהו יגאל אותם מהחיכיון, כלומר יואיל בטובו להיכנס לאוטו ולהסיע אותם לבתים של אחרים.

אתם בטוחים? אני שואלת בחצי דאגה-חצי ריקוד שבטי שמתמקם לי בין הצלעות? מה, שניכם ביחד לא תהיו בבית? ומי יחבק אותי בלילה?

"אמא, נו באמת", היא מגיבה בחוסר סבלנות ומדלגת אחרי הבכור ואביו שכבר נעלמים במורד המדרגות.

עכשיו אני לבד

אני מעיפה את המגפיים, משתחררת מהחזייה ומתמסרת לבאסים שעולים מהרצפה. איפה, איפה הוא חנוך לוין שקבע כי שש זאת שעה רקובה? מצד שני, האם לא היה זה הוא שאמר כי רק בגיל 40 הבין סוף-סוף שנולד כדי לחיות? אז זהו? הגיע גם הזמן שלי לחזור לחיים?

חלפו חמישה שירים (פעם קראו לזה צד שלם) עד שהוחלפו דמעות השמחה במפלי אומללות של ילדה שלא יודעת מתי כבר יסובב מישהו את המפתח בדלת ויגרש את מפלצת ה"אין אף אחד בבית".

השאירו אותי לבד, הגשימו לי את החלום ואני לא יודעת מה לעשות עם כל הדבר המפחיד הזה, חוץ מאשר לפרוט את עצמי לדמעות.

"איפה מצאת את התקליט הזה?"

"אין לנו פטיפון. זה דיסק. קניתי אותו ביום שישי במבצע של 3 ב-99", גרפתי באף מול זקן השבט שחזר והתכונן לערב שקט מול הטלוויזיה.

"אז למה את בוכה?"

"כי פעם לא יחזור. וכי עכשיו אני לבד".

"את לא לבד. חזרתי. אני כאן". הוא חצה את הסלון ואת כל העשורים שחלפו בין הבי.ג'יז לבין בי-האפי וחיבק אותי, מדומם ביד השנייה את מוסיקת הנעורים ומוריד מסך מפחיד של שקט. לכי תסבירי לו שזה שהוא חזר זה יפה מאוד, אבל גם אני צריכה לחזור: ממסעות האמהות, מלילות ללא שינה, מימים של ריצות במעגלים על עקבים גבוהים, מתהומות של בלבול ואין לי זמן לעצמי ואיפה החיים שלי לעזאזל, למציאות החדשה הזו, של איי זמן פנויים, עליהם רובצת פתאום גורת האינטימיות החדשה-ישנה הזו, שמתאמצת להתחפר בינינו כמו חיית מחמד שדורשת ליטוף.

"מה דעתך שבאמת ניקח כלב? הילדים כבר המון זמן מבקשים", הפרחתי בלון ניסוי לאוויר שהתחשמל ביננו.

"כלב?" הוא ניתר כאילו ביקשתי לגדל עדר פילים.

"כן, כלב. אולי נעשה הפתעה לילדים ונלך ביום שישי לבחור אחד כזה ב'צער בעלי חיים'?"