השוואה בינלאומית: יותר מדי ישראלים לא עובדים

האבטלה קיימת בכל העולם. בכל מקום יש סטודנטים שמסיימים את לימודיהם, עסקים קטנים שנסגרים ומפטרים עובדים, ועובדים שמחליפים מקום עבודה מסיבות אישיות: מחלה, אי התאמה לתפקיד, חוסר-כימיה עם הבוס, תקופת צינון לצורך קידום. בשוק עם ביקוש לעובדים, הם מוצאים עבודה חדשה בקלות.  

הכלכלנים קוראים למקרים הללו "אבטלה חיכוכית", וטוענים שהיא עומדת על כ-4% - שיעור האבטלה המינימלי בעולם. כזה, בערך, המצב בשלוש מדינות שונות מאוד זו מזו: סין, דרום קוריאה ודנמרק.

מנתוני ארגון המדינות המפותחות, OECD, עולה כי שיעור האבטלה בדנמרק עמד ב-2008 על 3.4% בלבד, ועלה ל-4.3% ב-2009 בגלל המשבר הכלכלי. גם מספר הדנים שאינם עובדים ואינם מחפשים עבודה הוא מהנמוכים במערב - 21.4% מהדנים בגילאים 18-67.

ממשלת דנמרק מסבסדת העסקת עובדים במשרה חלקית ומשקיעה כסף רב בהכשרות מקצועיות של מובטלים למקצועות מודרניים. "הוכחנו שאפשר להתגבר על האבטלה", אומרת הנספחת המסחרית הדנית בישראל, יאנה ראוולינג, "מבקרים אותנו על המדיניות הסוציאליסטית, אבל למעשה, אנחנו משלמים פחות ומקבלים יותר".

"המדיניוות הממשלתית משפיעה על מספר האנשים שאינם עובדים", אומר גם ראש מינהל מחקר וכלכלה בתמ"ת, בני פפרמן, "מדינות שמחלקות קצבאות בלי פיקוח לא מעודדות תעסוקה. אבל בסקנדינביה שיעורי העבודה גבוהים למרות הקיצבאות הגבוהות, כי הממשלות שם פועלות באופן אקטיבי לעודד עבודה: בהכשרות מקצועיות, פעילות השמה וסיוע בהשגחה על ילדים".

הדנים במוח, הסינים בכוח

מדינה אחרת שניצחה את האבטלה היא סין. לפי נתוני ארגון הביון האמריקני CIA, עמדה האבטלה הסינית אשתקד על 4.3% בלבד, ורק 16.2% מהסינים אינם עובדים ואינם מחפשים עבודה. ובניגוד לדנמרק, גם שעות העבודה בסין מטורפות.

הסיבה לכך, כמו בדנמרק, קשורה במדיניות נחושה של הממשלה - אבל הדרך הסינית שונה לגמריי. ממשלת סין כמעט לא מחלקת קצבאות למי שאינו עובד, ומעודדת חברות לפתוח מפעלים, המעסיקים פועלים בתנאים איומים ומציפים את שווקי העולם בסחורה זולה. מצד שני, הממשלה מספקת פעוטונים בחינם. ויש גם עניין של מנטליות: החברה הסינית הקשוחה מביישת את מי שאינו עובד, גברים ונשים כאחד. 

קוריאה: אין אבטלה, יש עקרות בית

לפי נתוני OECD, עמדה האבטלה בדרום קוריאה ב-2008 על 3.2%, וב-2009 הגיעה ל-4.1% - פחות מבסין ובדנמרק. אבל שיעור הקוריאנים שלא עובדים ולא מחפשים עבודה עומד על 31.4% - מהגבוהים בעולם המפותח.

"שוק העבודה הקוריאני שונה מהשוק המערבי", נכתב במחקר שחיבר ד"ר ז'ין האן, ממכון המחקר דיאהו בסיאול, "האבטלה בקוריאה נמוכה כי המעסיקים אינם ממהרים לפטר. הם מודעים לעלות הגבוהה של הכשרת עובדים ולייתרון היחסי של עובדים ותיקים. גם העובדים הקוריאנים בררנים פחות מהעובדים המערביים, ומוכנים לעבוד כמעט בכל דבר".

"מצד שני, אחוז גבוה מהנשים בקוריאה אינן עובדות וגם אינן נרשמות כמובטלות", מציין האן, "זאת, גם בגלל שעות העבודה הארוכות של הגברים וגם מסיבות תרבותיות ומסורתיות. אצל גברים קוריאנים אי-עבודה כמעט ואיננה אופציה". האן מציין שכמעט כל הקוריאנים שמחוץ לשוק הן נשים - כלומר, קרוב ל-60% מהן.

ההבדל הגדול בין דנמרק לקוריאה קשור, איפוא, למעמד האישה. גברים בכל העולם עובדים יותר מנשים, ורוב האנשים שמחוץ לכוח העבודה הן נשים. ככל שחברה היא פמיניסטית יותר, שיעור התעסוקה גבוה יותר. יש לכך, כנראה, וצא דופן בולט וחריג אחד: החברה החרדית בישראל.

המשבר הכלכלי הגדיל את היקף האבטלה בכל העולם. במדינות שנפגעו חזק מהמשבר, האבטלה זינקה. מנתוני המימשל האמריקני עולה כי שיעור האבטלה בארה"ב עלה מ-5.8% ל-9.7%. מנתוני OECD עולה כי האבטלה ביפן עלתה מ-4% בשנת 2008 ל-5.6% ב-2009, ובבריטניה מ-5.6% ל-8%. קנדה יצאה בזול, יחסית, והאבטלה הקנדית עלתה מ-6.5% ל-8.2%. 

ובמקום השלישי בחוסר-עבודה: ישראל

"אלופת" העולם המערבי באבטלה היא ספרד, שהגיעה ל-18.1% - כ-11% מהאוכלוסיה הספרדית הבוגרת. אבל גם בספרד יש יותר אנשים שבכלל אינם מחפשים עבודה: 27.2% מהספרדים בגילאי 18 עד 67.  

שיעור האנשים שמחוץ לכוח העבודה, עומד, לפי נתוני OECD, על כ-13% באיסלנד, 16% בשווייץ, 20% בשבדיה ונורבגיה, 23% בהולנד, 24% בארה"ב ובבריטניה, 25% ביפן ו-27% באוסטריה. צרפת סובלת גם מאבטלה גבוהה- 9.7% - וגם משיעור גבוה - 29.1% של אנשים מחוץ לכוח העבודה, בשל מדיניות העסקה נוקשה שוועדי העובדים החזקים כופים על הממשלה.

"אלופות המערב" במספר האנשים מחוץ לכוח העבודה הן בלגיה ויוון - 32%. אחריהן נמצאת ישראל - עם 29.8% מהאוכלוסייה.

בסך הכל, יש בישראל יותר אנשים שלא עובדים - מובטלים ואנשים מחוץ לכוח העבודה - מאשר בכל המדינות במזרח אסיה, צפון אמריקה ומערב אירופה, חוץ מבלגיה וספרד. שיעור התעסוקה בישראל דומה לצרפת, אך למעשה, אצלנו יותר גרוע, כי מצבו של מי שמחוץ לשוק גרוע ממצב המובטלים. הוא אינו מקבל דמי אבטלה ואין לו תקווה למצוא עבודה.

אין עבודה לערביות, חרדים ומוגבלים

מחקרים מראים שב-98% מהמשפחות שמתחת לקו העוני אחד מבני הזוג אינו עובד, וביותר ממחציתן - שניהם לא עובדים. יש עניים שהם עובדים מנוצלים וקשישים ללא פנסיה, אבל היעדר עבודה הוא סיבה מרכזית למכת העוני. 

לכאורה, במזרח אירופה יש בעיה דומה: 38% מתושבי הונגריה הם מחוץ לכוח העבודה, 35% מתושבי פולין וכ-29% מתושבי צ'כיה וסלובקיה. אבל מחקרים מראים שרובם מבוגרים לקראת פנסיה שעבדו כפועלים ואיבדו את פרנסתם עם קריסת הקומוניזם, וצעירים שפשוט עובדים בגרמניה. אצלנו, הסיפור מסובך הרבה יותר. 

מנתוני התמ"ת עולה כי שיעור התעסוקה של הנשים היהודיות עולה על הממוצע בעולם המערבי. גם גברים יהודים חילונים וגברים ערבים עובדים כמו עמיתיהם בחו"ל, ואפילו יותר. מי שמטה את הסטטיסטיקה כלפי מטה הם שלושה מגזרים ספציפיים, שבהם מרבית האוכלוסייה אינה עובדת, פשוטו כמשמעו: הגברים היהודים החרדים, הנשים הערביות ו המוגבלים.

שיעור הערבים והחרדים בישראל נמצא, כידוע, בעלייה. לפי נתוני משרד החינוך, יותר ממחצית תלמידי כיתות א' הם חרדים וערבים. אם לא נמצא דרך לשלב אותם בעבודה, נגיע למצב העגום של המדינות השכנות במזרח התיכון, שבהן כמחצית מהאוכלוסייה אינה עובדת.

נשים ערביות: 72% בבית (באדיבות "אולפני אל ארז")

לפי נתוני ממשלת ירדן, עמד שיעור האבטלה הירדני אשתקד על כ- 13.5%, ושיעור האנשים מחוץ לכוח העבודה - על 41.9% - וזאת, למרות שבירדן כמעט אין קצבאות. מנתוני CIA עולה כי בסוריה יש 46.2% מחוץ לשוק; בטורקיה יש 14.5% אבטלה ו-46.7% מחוץ לשוק; ברשות הפלסטינית ביהודה ושומרון - 19% אבטלה ו-33% מחוץ לשוק; ברצועת עזה "רק" 16.3% מחוץ לשוק, כי שיעור האבטלה מגיע ל-42.3%.

הסיבה לכך פשוטה. לפי נתוני חברת המידע אינפופרוד, נמצאות 72% מהנשים בירדן מחוץ לכוח התעסוקה, לעומת 23% מהגברים; בסוריה העניה נמצאות 61% מהנשים מחוץ לכוח העבודה, ובלבנון - 67% מהנשים. הנשים בעולם הערבי נמצאות במקום שהמסורת ייעדה להן - בבית. ולמרות הכל, מצב הנשים הערביות בישראל עוד יותר גרוע: 78% מהן לא עובדות.  

"מעדיפים שנישאר פטריארכלים ופרימיטיבים"

האם הנשים הערביות בישראל ובמדינות ערב נשארות בבית מסיבות דומות? "אין מקום להשוואה כזאת", טוענת הימת זועבי, כלכלנית מנצרת העובדת במכון מדע-אל-כרמל לחקר ערביי ישראל, "יש לי קרובים בירדן, והדמיון היחיד הוא שגם כאן וגם שם הרוב רוצות לעבוד. חלק מהנשים בירדן לא מוצאות עבודה ונשארות בבית בגלל שזהו שוק מסורתי ולא מפותח, בחברה פטריארכלית ולא דמוקרטית שמפלה נשים לרעה". 

"אבל דווקא כאן, במדינה שמתיימרת להיות דמוקרטית ומפותחת, המצב הרבה יותר גרוע", אומרת זועבי, "לשטייניץ נוח לומר שהבעיה שלנו היא הדת והמנטליות. אבל נשים ערביות יוצאות בהמוניהם ללימודים. יש במגזר יותר סטודנטיות מסטודנטים. אם לא היו רוצים שיעבדו, לא היו שולחים אותן ללמוד. הבעיה היא חד-משמעית: ההתנהלות הגזענית של המדינה, שלא מאפשרת להן להשתלב".

גם גברים ערבים סובלים מאפלייה , אבל רובם עובדים.

"כי האפלייה פוגעת בנשים יותר. לאוכלוסייה הערבית כמעט אין מעונות יום, ומישהו צריך להישאר בבית ולשמור על הילדים. הגברים מרוויחים יותר, אז הם הולכים לעבוד. לרוב המשפחות הערביות יש רכב אחד ובכפרים יש שני אוטובוסים ביום, וכמעט כל אזורי התעשייה נמצאים ביישובים יהודיים, אז איך הנשים יגיעו לעבודה? 60% מעובדי המגזר הציבורי הן נשים, אבל רק 3% מהן הן ערביות. זאת לא אפלייה?"  

הימת זועבי: "אם זאת לא אפלייה, מה זה?"

אולי הגברים הערבים לא רוצים שהנשים יעבדו, בישראל כמו במדינות ערב?

"סקרים מראים שיותר גברים יהודים היו רוצים שהאישה תישאר בבית מאשר ערבים. המצב הכלכלי קשה, והגברים הערבים רוצים עזרה בפרנסה. נכון, אנחנו חברה פטריארכלית, ואני נגד זה. אבל המדינה משתפת פעולה עם הפטריארכליות. אולי היא מעדיפה להתמודד עם חמולות פרימיטיביות מאשר עם אנשים כמוני".

גם פפרמן סבור שבעייתן של הנשים הערביות אינה המנטליות. "במדינות ערב זאת כלכלה מסורתית, שאין בה הרבה מקום לנשים", אומר פפרמן, "בישראל הן בפירוש סובלות מאפלייה, ומבעיות טכניות בהשגחה על ילדים והגעה לעבודה. הן נפגעו גם מהגלובליזציה, כי בעבר הרבה מהן עבדו בתעשיות מסורתיות שהיום נודדות למזרח. אני מקווה שהפעילות שהמדינה עושה, להקמת מקומות עבודה ומעונות יום ביישובים הערביים, תעזור להן".