החברים של אנה

ננו שבתאי היא במאית, מחזאית ומשוררת. "דובדבנים בגן" היא דרמה ריאליסטית-צ'כובית שבמרכזה אנה, שחקנית שנטשה את המקצוע בעקבות רומן עם במאי נשוי שניצל אותה בהיותה תלמידתו ועד לאירוע קטסטרופאלי שבעקבותיו פגשה את בן זוגה הרופא.

דודה של אנה, שאימץ אותה בילדותה, הוא בעל גן לגידול עצים ננסיים. בגן זה מתכנסות הדמויות כדי לחגוג את חתונת אנה.

הילל: (מתנשף) ראית איך הוא ברח...?

אנה: כן... רק... שכחת לספר לו...

הילל: מה?...

(אנה שולחת יד ומלטפת בין רגליו)

אנה: דבר אחד... הכי חשוב...

הילל: מה, סקסית...?

אנה: על ה... ויאגרה שלך... (מחטטת לו בכיסים) איפה היא?... שכחת?

(הילל הודף אותה בכעס)

אנה: (כמיתממת) מה?

הילל: את נשואה!

אנה: (צוחקת) באמת?

So?

הילל: עזבי אותי, זונה!!!

אנה: (צוחקת) מי שמדבר! מי התכוון בכלל לגעת בך?

פגישה בגן הדובדבנים (צילום: נילי שמי)

(היא לוקחת את המקל ודוקרת אותו. הילל כעוס, אנה מצחקקת בהקלה. הוא מדליק סיגריה)

אנה: (בצחוק, אירוני) אז מה, תגיד - אתה באמת לא מתכוון לביים יותר? (היא לוקחת ממנו את הסיגריה)

הילל: רדי ממני...

אנה: (בצחוק מנצח, "משחקקת", כמו ילדה) אני רוצה לשחק....הילל, אני רוצה להיות שחקנית, אתה תעזור לי? זה החלום שלי, אני נשבעת, מאז שהייתי קטנה, אני אעשה הכל, הכל, הכל - .......Please

הילל: טוב, טוב, סתמי עכשיו...

אנה: אז "כן"?

הילל: כן... כן...

אנה: אתה מבטיח?

הילל: נשבע.

(אנה מתפרצת שוב בצחוק פרוע)

אנה: (בפאתוס מכוון) "אם יום אחד חיי יהיה נחוצים לך, בוא וקחם!"

הילל: (רציני) אל תשכחי שאת הזמנת אותי לכאן היום.

אנה: זה לא אומר שאני מאמינה למילה אחת שיוצאת לך מהפה. או ש - יותר נכון, אכפת לי.

הילל: (נסער ואלים) אני עוד אעלה את "השחף"! את תראי! ואת תהיי נינה, את עוד רוצה להיות! אני רואה שאת רוצה! אולי שכחת, אבל אני זוכר! את עוד רוצה!

אנה: (קרה) כן, כן, רציתי פעם, באמת... כמעט השתגעתי מרוב שרציתי...

הילל: את עוד רוצה! תודי!

אנה: (ביובש) ואם אני רוצה, אז מה? פיטרו אותך. לא?

הילל: מי אמר לך?!

אנה: (מגחכת) אבל אולי הם יתחרטו, אל תתייאש.

הילל: מי מתייאש?! הם לא רוצים אותי בדלת הראשית, אני אגיע אליהם כמו גנב, מאחורי הקלעים, ישר אל הבמה! את הילל לא מסלקים כמו כלב. הוא תמיד חוזר. ובגדול! 30 שנה בתיאטרון אומרות הכל!

(אנה צוחקת. הפלאפון של הילל מצלצל. הוא עונה, באגרסיביות)

הילל: אני בבית! (פאוזה) ...את בבית?! טוב! אז את בבית, יופי! אז הגעת לבד, מה, את מוגבלת? מה הבעיה?...

אנה: (בכוונה בקול רם, מתגרה) ד"ש!

הילל: (מהסה את אנה) לא, לא אמרתי שאני בבית, ש...אני בדרך! שאני בדרך אל הבית! "איפה אתה?" "איפה אתה?" בבית בושת!..."איפה אתה?"...

(הילל מכבה את הפלאפון שלו. פאוזה)

הילל: אידיוט! איזה אידיוט אני! בחיי! לא אמרתי לה ששברתי את הרגל, איזה אידיוט! במילא היא תראה את זה, הייתי יכול להגיד לה את האמת: הייתי אומר לה שאני בבית חולים!

אנה: אבל אתה לא בבית חולים, אתה בחתונה. יכולת להגיד את האמת.

הילל: בחתונה? "של מי?" "איפה?" "מתי?"

אנה: צודק לגמרי. חוץ מזה, בעצם אתה בבית בושת, לא? או שאתה בתיאטרון...? או שאתה בדרך?

הילל: (תופס אותה בידיה) אני אחזור לתיאטרון. את עוד תראי. אני אחזור.

אנה: איזו נוסטלגיה! כל ההבטחות! והשקרים!

הילל: אף פעם לא שיקרתי לך!

אנה: די, די, תפסיק, כלומר, תמשיך, לא, באמת, זה מחזיר לי את ההשראה!

(אנה ניגשת לפסנתר, מנגנת)

סיכום שיעור

יש לי...

פרובוקציה מאולפת

כשאשתי במיטה שוכבת

היא אליי מטלפנת

מקריאה לי שירי זימה

אבל במיטה היא כל כך קטנה,

חמודה!

***

אני גדול וחשוב

והיא פוטנציאל עלוב

שולחת מבט קשוב

ו- הופס! אני לא רקוב,

רק רטוב...

שבתאי. עכשיו המחזות (צילום: ארכיון משפחתי)

אני חשוב וגדול

והיא לא תיקח לי הכל

אני בה אגע

והיא תיפגע

תלד מזרעי תינוקת פגומה

את שתיהן אבלע כמו...

עוגה!

(הילל מוחא כפיים)

אנה: התקבלתי? התקבלתי?

הילל: הבנו, די!

אנה: "אני חרא. מעצמי לא ציפיתי דבר מלבד חולשה, בגידה והתנוונות. אבל יום אחד אני שמה לב – אני יכולה להיות טובה מחרא, והתחלתי מיד!"

(אנה קמה מהפסנתר, ממשיכה לשיר, ולרקוד, עם המקל בידה)

נכה רגשית שלי

נכה רגשית שלי

אולי תרקוד אתי?

נכה רגשית נחמד

רוקד עם כל אחת!

אולי, אולי, אולי

תרקוד אתי?

אולי, אולי, אולי

תרקוד אתי?

נכה רגשית שלי

אולי תרקוד אתי?

נכה רגשית נחמד

אני כל כך לבד!

הילל: מצחיק מאוד, הסצנות שלך....

אנה: סצנה, סצנה: אלמה, "קיץ ועשן", מונולוג, סיום שנה א': "...אני לא רוצה שתדבר אליי כמו אל חולה חשוכת מרפא שצריך לנסות לנחם אותה. כן, אני מניחה שאני חולה, אחת מאלה החלשים, שחולפים כמו צללים ביניכם, החזקים. אבל לפעמים, מתוך צורך, אנחנו אנשי הצל מקבלים כוח משלנו. יש לי את זה עכשיו. אתה לא צריך לנסות לרמות אותי".

הילל: את יכולה לשבת רגע?!

אנה: לא עכשיו. עכשיו סצנה מהחיים של אנה... מהמחזה שלה... (צוחקת. כמתארת סצנה, "נכנסת" אליה בהדרגה) פנים. החדר של אנה. לילה. מסיבת פרידה. פרידה מהילל. אנה מקשטת את החדר. הוא עוד לא הגיע. מאחר קצת, התעכב בבית, לא חשוב... פרחים. נרות. בועות סבון. היום הקשר הזה ייגמר.

היא מקשטת את עצמה. היא תהיה בובה. בובה. כמו תמיד. אבל הכל כולל הכל הפעם: קוקיות. שמלה. זאת שגנבתי מחדר התלבושות. כן, ואיפרתי לעצמי פנים. חיוך ולחיים אדומות. צוחקת. כמו תמיד. ומקסימה. בובה! הכי יפה וסקסית ומתוקה! אני אשתה קצת, שיהיה לי מצב רוח טוב. וודקה. קגלביץ'. מהזולות, כן, אין עדיין עבודה בתיאטרון...

זולה, אבל לא רע בכלל... חצי בקבוק. נקי. ושוקולד. והפתעה – ביצים! אחת לי ואחת לך. וסוף סוף באת. כמה

שחיכיתי! כל הזמן! כל החיים שלי היו כבר לחכות. אז. איך אהבתי שהיית בא, תמיד... תמיד ההקלה הזאת... לשכוח מכל העולם... הצחוק... צוחקת כל הזמן. אתה זוכר? מדברת, מדברת... "אני לא יכולה יותר, לא יכולה יותר לחכות... לחכות לך"...

בוכה... ומתעלפת... ושנייה לפני זה עוד עזרת לי למחוק את האיפור... אמרת "די" אמרת "אנה, יקרה שלי" אמרת "די, תפסיקי עם ההצגה הזאת" אמרת "די, אני דואג לך, אני מתחנן"... אף פעם לא ראיתי אותך ככה. ו... אז התעלפתי. (הילל מרכין את ראשו) ואתה השכבת אותי במיטה. (שרה, כאילו זו המוסיקה שהייתה אז) "lover lover lover lover lover lover, come back to me…" lover (בשינוי טון, מאיים) ואז – אתה יודע... לא איבדתי את כל ההכרה. אני זוכרת. אני מריחה. אני טועמת, ושומעת ורואה. אחר-כך אני יכולה לשחזר הכל... ולהביא את זה אל הבמה.

 מתוך "שלושה מחזות"/ ננו שבתאי, סדרת דחק לספרות טובה, הוצאת עמדה, ת"א, 2010