קול קורא במדבר

"המקום הרע הזה, לא מקום זרע ותאנה וגפן ורימון, ומים אין לשתות" – כך, בקמצנות הרגילה של מחברי המקרא, מתואר משכנם של בני ישראל במשך ארבעים שנה בפרשת בלק (במדבר פרק כ'). לפעמים הוא "המדבר הנורא", מעורר חלחלה בקרב המדווחים עליו, ולפעמים סתם "ארץ לא זרועה" או ישימון, או ציה.

כשבני ישראל נוסעים וחונים וחוזר חלילה, לעתים מציינים המחברים את מקום מושבם, אבל לעולם אינם מוסיפים תיאורי טבע, הן מפני שהמילים באמת היו חצובות בסלע והן מפני שהכותבים בעולם העתיק הניחו ששומעיהם וקוראיהם חולקים תמונת עולם משותפת וידע משותף לכל, לכן אין צורך לתאר את מה שידוע ממילא.

המדבר התנ"כי. אין צורך לתאר את מה שידוע (צילום: הרצל יוסף)

לכל טיול בסיני לקחתי איתי את התנ"ך הכחול הקטן מהטירונות, מפני שרק בתפאורה הזאת מסעם של בני ישראל נראה הירואי ומרשים באמת. הלא אי אפשר לקרוא מפרק י"ב של ספר שמות עד מות משה מבלי לתהות על המהומה הגדולה של יציאת מצרים, על ההלם העצום של שוכני הדלתא המוריקה בימיהם הראשונים בסיני, על המורא, הייאוש והחידלון שנופי המדבר משרים עליהם, אז ובשנים הבאות עד לתמונת הנוף הראשונה של הארץ המובטחת.

עד שהארץ המובטחת תתגלה, יוצר המקרא את הקשר התרבותי האמיץ בין המקום הנורא והלא מיושב לבין הופעותיו המרהיבות ביותר של האל, בין חוסר הוודאות הקשה של העם המתהווה לבין קודקס החוקים שנוחת עליו ממעל – ומאפשר לי לתהות שוב ושוב על שיירת הנוודים המתווה את דרכה הארוכה מאוד בלב סיני, מחכה לטל, למן, למים מן הסלע, ולהדרכה צמודה מעמוד הענן ההולך לפני המחנה. בסיני עדיין נדמה שעוד רגע קט והוא שוב יופיע.

ארבעים ימי תענית, ג'ים קרייס

מטיילים במדבר יהודה מכירים אותם: מתקני עולם מזוקנים ופרועי שיער, מבטם אובד והילוכם איטי כאילו שכל הדרכים כבר נגמרו, ונותר רק המאבק הפנימי בין האדם לבין נוף הקדומים. יש ביניהם כאלה שייאספו ברחמים ויימסרו לידי הרשויות שיסווגו אותם במקרה הטוב כתמהונים, מבלי לחשוב על הקשר ההיסטורי העמוק בין המתבודדים לבין המדבר שלהם.

מראות המדבר הם מחוללי הזיה מצויינים (צילום: רון פישר)

מתוך הקשר הזה סיפר ג'ים קרייס ב"ארבעים ימי תענית" מחדש את סיפורו של ישו, שירד למדבר והתעמת עם השטן שלו, אבל בניגוד לסיפורים אחרים של תולדות ישו – השטן, כמו הגיהנום של ז'אן פול סארטר, מצוי בזולת.

זהו ספר על שבעה אנשים שמבקשים לעצמם אלוהות מתוך תענית ומצוקה, והמדבר משמש כאן כהד נורא ופלאי וגם כגיבור בפני עצמו - מין זולת נורא הוד וקשוח לאין שיעור, הממתין בסבלנות לתבוסתם של בני האדם שבוחרים בקושי, בחום ברעב, בצמא ובהתבוננות בבדידותם-שלהם.

במאה הראשונה לספירה, כמו בעיניהם של מתקני העולם האבודים - מראות המדבר הם מחוללי הזיה מצויינים, וקרייס מפליא לשלב בין המראות לבין העימות הסופי, שבו ישו לא בדיוק מנצח.

ימי צקלג, ס. יזהר

האופק מבליח זיגוגי חום מתעתעים, היום רווי ב"עמימות משב לוהט, שעושה כל נשימת רוח למפח ניחר, זרוי אבק סמאוני", ואין מנוחה או נחמה ב"תעתועי צל שדוף ואפוי, מנומר בהרות שמש". והאדם? הוא "מעוך שממה", ורק "כפות רגליו היחפות האלה בצריבות העפר הלוהט הן שארית נקודות המגע שלך עם הקיום".

ימי צקלג. תעתועי צל שדוף ואפוי, מנומר בהרות שמש

מבחינה גיאוגרפית, הגבעה עליה מגנים קומץ הנערים ב"ימי צקלג" אולי איננה מדבר כהגדרתו הרשמית, אבל מבחינתם של גיבורי הספר הוא נמשך לאין קץ, הוא נצחי והם תקועים בו באימת מלחמה מהולה בבדידות עצומה.

הפרויקט הספרותי הגדול שס. יזהר נטל על עצמו בספר הזה הוא נסיון יחיד במינו בספרות העברית: להפיח חיים בכל חרול וגרגר אבק, בכל יום שרב ותעוקת חום שחווים הלוחמים והמספר היודע כל הנלווה אליהם. "ימי צקלג" הוא יצירה פנורמית שהנוף המדברי הוא בעצם הגיבור הראשי שלה, ונוכחותו כה עצומה ומעוררת כבוד, עד שמעטים מאוד העזו לחזור למדבר בספרות העברית אחרי ס. יזהר, ואיש לא היטיב לכתוב אודותיו כמוהו.

מסע לארץ הנגב, מסע למדבר יהודה – רינה הברון

אם תגיעו למו"ל עברי רציונלי ובידיכם ספר מסעות דידקטי לילדים, שיש בו גיבור צעיר אחד (אמיק שמו) המשוטט

במדבר עם גמל שניחן בכושר דיבור, והשניים חווים הרפתקאות מסמרות שיער ומחכימות לאורך מאות עמודים – סביר להניח שהמו"ל ישליך אתכם אחר כבוד מכל המדרגות.

הברון. תולדות הנבטים ונבכי היערות

פעם, בימים טובים משלנו (ליתר דיוק, בשנת תשי"ט), האמינו כי ילדים שעדיין קוראים אות מנוקדת ימצאו עניין בתולדות הנבטים ובנבכי המערות, בתצורות הסלע ובשיחות תבוניות עם ספינת המדבר.

הייתי שותפה לאמונה הזאת, וזה אחד הספרים היקרים לי ביותר מילדותי. הוא סילק מן המדבר את הפחד שילדה אורבנית הצמידה לו, והוא פתח שערים לעולמות אגדיים, חבויים לא רק בין דפי ספר אלא גם בתוך הנופים שלמדתי לאהוב לימים, כשעדיין חשבתי שאוכל לפגוש פעם את הגמל קלרגל ולהציל מפיו עוד סיפור.

שונא הנסים, שולמית הראבן, מתוך "שלישית המדבר"

מעטים מבין סופרינו העזו להשתעשע בסיפור המקראי של יציאת מצרים ודור המדבר, ורק שולמית הראבן הצליחה

ליצור ממנו טקסט שהוא אחד מפסגות הספרות העברית המודרנית. "שונא הנסים" הוא נובלה המתרחשת במסע הארוך הזה, והמדבר הוא אחד מגיבוריה.

במקום שהמקרא שותק, הראבן בראה מדבר שהוא "מקום לאלוהים ולא לבני אדם", הרים גבוהים שאינם שייכים לאיש, חוויה מתמדת של צמא מייאש ואלוהות חדשה, מפחידה, מנוכרת ומעוררת חשד שאינה משכנעת את ההולכים בכוונותיה הטובות. אשחר, גיבורה של הנובלה, הוא היחיד שיודע כי הנס הוא תרמית, למדבר יש גבולות, ואפילו בתוכו ובתוך הייאוש אפשר למצוא לרגע "אושר של דקלים".