שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    יש דברים שלא חייבים לומר
    הסרט "דברים שרציתי לומר", ששודר בערוץ 10, נתן הצצה לחלקים נסתרים בחייו של יהודה פוליקר. אך יש מי שהחשיפה הנדירה לאחד המוזיקאים המוכשרים בארצנו לא מספיקה לו

    בהפתעה גמורה ובניגוד מוחלט לאלימות של הקדימונים, "דברים שרציתי לומר", מסע קצר עם יהודה פוליקר לשורשי חייו ויצירתו, היה סרט מינורי, עדין, חכם ומלא אהבה. דברים כאלה לא קורים בכל יום (או חודש, או שנה) בערוץ 10, או בכל מקום בו מושיבים אמן לפני המצלמה ודורשים ממנו לחתוך ורידים בקלוז אפ בתמורה לקידום יצירה חדשה.

     

    אוהביו של פוליקר משכבר מכירים את הסיפור: ילדות קלאוסטרופובית ומחניקה בצילם הגדול-מדי של ניצולי מחנות מוות מיוון, שהאמינו באפשרות של חיים חדשים. בניסוח המדויק של טלי בן עובדיה, פוליקר גדל ב"מחנה ריכוז שנדד לקרית חיים", ומי שחייו החלו כך אנוס לשוב להתחלה הזאת כדי לפרש אותה וכדי לגרש את השדים שבה, שוב ושוב: ב"בגלל המלחמה ההיא" של אורנה בן דור, בראיונות לעיתונות, בסרט הזה – וביצירה המופלאה שנולדה דווקא מתוך החיים האלה, "אפר ואבק".


    פוליקר. הצצה נדירה לחללים הפרטיים (צילום: ערוץ 10)

     

    בגיל 60 הוא מפויס יותר ונחוש יותר להסביר לאוהביו שיש חיץ - שברירי ואולי כמעט שקוף – בין החיים לבין היצירה. שם, בטקסטים ובמוסיקה, "אני חושף את עצמי עד דק", הוא אומר. לו היה בתרבות שלנו רגש של כבוד אמיתי כלפי אמנים אהובים, די היה בזה.

     

    מנגן במקום לשקר

    הסרט ערוך כציוני דרך ביוגרפיים: הילדות שבה האב היה משתכר ומאבד שליטה, "קושר אותך אחורה ומשאיר אותך מחובר אליו", הפנימיה בה גילה את התשוקה לגיטרה, שכמעט חורכת את המסך כשהוא מספר איך לימד את עצמו לנגן, בגניבה ונגד כל הסיכויים. אחר כך להקת החתונות והציוווי ההורי, להמשיך לעבוד במספרה כי "גיטרה זה לא מקצוע", האילוצים המשפחתיים להתחתן ולגור בקרית חיים, שעליהם הוא אומר,"זה היה יכול להיות האסון הכי גדול שלי, לקבור את החלום", הלם ההצלחה של "בנזין" – ומה שמתקרב לאותו וידוי חושפני אלים שהובטח בקדימונים: אני לא רציתי לחיות חיים כפולים ולשקר, אז העדפתי להישאר עם הגיטרה והמוסיקה עם כל הצער שבדבר".


    פוליקר. על גג העולם (צילום: ערוץ 10)

     

    המצלמה מלווה את פוליקר למקומות שבהם אין לקהל דריסת רגל בדרך כלל: האולפן הביתי הזעיר שלו, בו מתגלה נטייתו (המבורכת) לפרפקציוניזם; אחורי הקלעים לפני הופעה בה כל הקהל יהיה על הרגליים וישיר איתו ויאהב אותו ויחבק אותו בהכרת תודה; סרטים ביתיים בהם תיעד את הוריו הדועכים, שניבא "להחזיק בחיים" כששר איתם ביוונית. כאבי הפרידה משניהם; התגפפות של אריה בחורף עם חתולתו; רגעים במטבח בו הוא מבשל בהנאה ודואג שאנשים יאכלו, כאילו שאימת מחנה הריכוז והרעב נדדו מקרית חיים לתל אביב; העדרם של ילדים משלו בחייו.

     

    מתרכז במוזיקה

    "שלוות בדידות גדולה" אינן מלים של פוליקר, אבל הסרט עטוף בה. אין בו חברים, אין התייחסות לבני אדם אחרים לבד מהוריו המתים של האיש, חסרות בו תחנות הכרחיות כמו מסכת היחסים עם יעקב גלעד שהסתיימה ואמירה קצת יותר רחבה על המעבר לכתיבה לגמרי לבד.

     

    ודאי יהיו צופים, בעיקר בעדות הברנז'ה העיתונאית, שיחסר להם אותו וידוי שפוליקר מעדיף לתחום בתוך המלים "אומרים יש אהבה אחת...ואין בה פחד

    או בושה, אם זה גבר או אישה". ל"ארץ נהדרת" , במופע של רשעות טהורה, זה לא היה מספיק. מי שאוהב את פוליקר מתבקש, אחרי הסרט הזה, להניח לחייו ולהתרכז במוסיקה. למקרה שההייפ החטיא את מטרתו ושכחתם את שמו של הדיסק, קוראים לו "אהבה על תנאי". אבל גם אם תקראו לו "החדש של פוליקר" זה בסדר, כל עוד תבינו את מה שפוליקר ובן עובדיה כאחד מנסים לומר בסרט הזה: אמן צריך להיחשף ביצירתו. לא ייתכן שהוידוי הפומבי יהיה תנאי הכרחי לאהבה.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים