הבורא

"בתור ילד תמיד חשבתי שאם אראה את השם שלי על המסך אוכל למות שמח", אמר פעם. "וזה קרה, והיום משלמים לי לכתוב, אבל הדבר המדהים הוא ששום דבר לא השתנה. אני עדיין אותו טמבל, יושב באותו חדר, עם אותו מחשב ואותן מחשבות בראש. מחשב האפל שלי, שאני מעריץ אותו, מסתכל עליי ואומר לי 'מה אתה יכול ליצור שיתעלה עליי?' ואני אומר לו 'כלום, בנאדם. היום אני מוותר, אין לי כלום'".

אם צפיתם פעם ב"אבודים", שאברהמס חתום על יצירתה ועל כתיבת הפיילוט שלה והפגין מעורבות משתנה בשאר העונות, סביר להניח שאתם יודעים שהבחור לא פה בשביל התשובות. השאלות, או, זה כבר משהו אחר. השאלות, לטעמו של אברהמס, הן החלק המעניין. המסתורין, התעלומה. הוא אוהב להתעכב, לזרוע סימני שאלה ולהסתלק, מנגן על עצבי הצופים שלו ולא מבין על מה המהומה כשהם מתרעמים. הוא באמת לא מתעניין בתשובות. "עד היום אף אחד לא יודע מה היה במזוודה הזוהרת ב'ספרות זולה'", הוא טוען להגנתו. "בסיפורים טובים לא הידע מעניין אלא היעדר הידע".

"ארמגדון", "זהות בדויה", "קלוברפילד" וכמובן גם "אבודים" חייבים את התעלומה שלהם לקופסת קרטון חומה, עתיקה ובעיקר סגורה. כילד היתה לאברהמס חיבה לפירוק חפצים, בעיקר קופסאות או מכשירים מחנות האלקטרוניקה של סבא שלו, אבל את הקופסה הזאת הוא לא פירק מעולם. הם הכירו לראשונה כשאברהמס היה בן שמונה. הוא וסבא שלו ביקרו בחנות הקסמים "ניו טננטס מאג'יק" בניו יורק. אברהמס קנה את הקופסה ב־15 דולר. היא אמורה להכיל קסמים, אבל עבורו הקסם עובד כשהיא סגורה. כאמור, הוא לא פתח אותה מעולם. היא יושבת על מדף במשרד שלו, מציצה אליו מבעד לסימן השאלה הגדול שמצויר עליה, והוא מביט בה וחושב - למה לא פתחתי אותה? ולמה שמרתי אותה בכלל? התשובה שלו היא "בגלל שהיא מסמלת בשבילי משהו. את הפוטנציאל. את האפשרות. כי סימן השאלה הזה הוא המפתח לדמיון. הדף הלבן הוא קופסת מסתורין כזאת".

את קופסאות המסתורין האבסטרקטיות תוכלו למצוא בכל דבר שאברהמס עושה, כולל בפרויקט האחרון שלו, "פרינג'" (FOX), שעלתה לפני כחודש ב־HOT, כשבאמריקה כבר רצה העונה השנייה. מטוס שרועד בשמיים סוערים (הסיוט הפרטי של אברהמס, שמצא את דרכו גם לפיילוט של "אבודים") ונוחת בשלום בשדה תעופה אמריקאי, אבל כל הנוסעים ואנשי הצוות מתים, שואב את הצופים אל הסדרה. סוכנת FBI (אנה טורב), מדען מטורף (ג'ון נובל) והבן החתיך והגאון שלו (ג'ושוע ג'קסון, פייסי מ"דוסון קריק") משאירים אתכם בפנים. כל זה כמובן רק אם הסגנון הדרמטי, עתיר הפיצוצים והאקשן, הטכנולוגיה הפנטסטית (שאיבת זיכרון ממתים) והדמויות הזעופות לפרקים כאילו נגמר הבוטוקס בעולם, הם כוס התה הטלוויזיונית שלכם.

"זה סיפור שהוא בהחלט מדע בדיוני אבל מוצג כמו עובדה מדעית", שוטח אברהמס את משנתו, "ובעיניי זאת אחת ההברקות בסדרה שאני הכי אוהב, 'אזור הדמדומים'. רוד סרלינג, היוצר, לקח סיטואציות קיצוניות, כמעט מגוחכות, וסיפר אותן דרך דמויות באופן שגרם לך להאמין בהן. חלק מההנאה בתוכנית היא שדברים בלתי רגילים יקרו לאנשים שאנחנו מזדהים איתם ומרגישים שהם פחות או יותר בני אדם רגילים. יש כמה סצנות בפיילוט שלקוחות היישר מסיוטי הלילה שלי ושל אנשים אחרים. הסצנה הפותחת עם המטוס - כל אחד מאיתנו יכול להיות על הטיסה הזאת. וזה מאוד מעורר אימה, אבל זה מסוג הדברים שתמיד תפסו אותי. הדבר המטורף הוא שבכל פעם שדיברנו על משהו שהרגשנו שהוא פסיכי מספיק כדי שיהיה כיף לשחק איתו ב'פרינג'', קראנו על משהו קצת יותר משונה שבאמת קרה בעולם. השם 'פרינג'', שוליים, הוא מבחינה מילולית המקום בו אנחנו מקווים שהסדרה תתקיים בכל מובן, אולי חוץ ממספר הצופים שלה".

"פרינג'", ששלושת גיבוריה הפכו לצוות "חקירות פרינג'" בבוסטון, קלה יותר למעקב מ"אבודים", אליבא דאברהמס, והיא "תזכיר לכולנו שתמיד ניתן להטיל ספק בכל דבר". בפרק הפתיחה שלה היא תזכרה תשעה מיליון צופים, רייטינג סביר מינוס (הבכורה של "פליסיטי", לדוגמה, ברשת פחות פופולרית, הביאה שבעה מיליון). בפרקים הבאים היא קיבלה מקפצה מ"האוס" הלהיטית, הרייטינג עלה ו־FOX הזמינה עונה שלמה.

פרינג' (צילום: אימג' בנק / Getty Images) 

אברהמס יודע שהשיטה שלו מוכיחה את עצמה. "כולם אומרים שאהבה היא שפה אוניברסלית, אני מאמין שגם הפחד הוא כזה. ואנחנו חיים בתקופה של טרור בלתי שפוי, כשאתה אף פעם לא יודע מה הולך לקרות. יחד עם זה ידענו שאנחנו רוצים דמויות שיהיו שנונות, שהדיאלוג יהיה מצליף וקצבי כמו אש חיה. דוגמה לסדרה שעשתה את זה מאוד טוב היא 'הבית הלבן', שהדמויות שלה התמודדו עם סיכונים מטורפים, רצו במסדרונות ודיברו במהירות של מיליון מייל לשנייה. זאת היתה סדרה שאם צפית בה הרגשת כאילו אתה חבר במועדון מיוחד. פרינג' היא סדרה מהסוג האהוב עליי, בגלל שהיא לוקחת אנשים שאני באמת אוהב ואכפת לי מהם, ואני רוצה להיות איתם או לעבוד איתם, ושמה אותם בסיטואציות הכי מטורפות ומפחידות שראיתי מעולם. יש בה גם מקום של ביטחון וקומדיה, וכל זה באמצע הטרור המוחלט. בשבילי זה השילוב המושלם".

כשהיה בן 14 זכה אברהמס בעבודת ה־100 דולר החלומית שלו - עריכת אחד מסרטי הסטודנטים של ספילברג. שנה אחרי זה הוא הלחין את פסקול הסרט "Nightbeast" של הבמאי דון דולר. כמו אמריקאי טוב הוא המשיך לקולג', שם פגש את ג'יל מזורסקי ויחד הם כתבו תשעה תסריטים, אחד מהם הפך ל"יומן עסקים", שצולם בכיכובו של ג'ים בלושי. שנה אחר כך אברהמס מכר את התסריט הראשון שכתב סולו, "בנוגע להנרי", בו גילם הריסון פורד עורך דין שמאבד את הזיכרון לאחר שנורה.

1998 היתה שנת הפריצה של אברהמס. "ארמגדון", שכתב עם שותף, היה לאחד מלהיטי הקיץ בשנה ההיא והשיר הטחון של אירוסמית מהפסקול עדיין רודף אותנו. שנה לאחר מכן הוא עשה את הסדרה "פליסיטי" יחד עם מאט ריבס, בכיכובה של קרי ראסל, נערת קולג' ניו יורקית ורומנטית. את "זהות בדויה", שעקבה אחר עלילות סוכנת כפולה של ה־CIA והזניקה את הקריירה של ג'ניפר גארנר, הוא הביא לעולם ב־2001 ושלוש שנים מאוחר יותר אברהמס נכנס להיכל התהילה בזכות "אבודים" המופתית. "הרבה אנשים שואלים אותי מה זה לעזאזל האי הזה?", הוא צוחק, "ובדרך כלל השאלה הבאה היא - לא, ברצינות, מה זה לעזאזל האי הזה?". על השאלה הזאת לא הצליחו לענות גם המעריצים שהפכו לסטודנטים ב"אוניברסיטת אבודים", שהקימה ההפקה באינטרנט ושהציעה קורסים בנושאים הקשורים לסדרה כמו מסעות בזמן, קריאת הירוגליפים וקורס החובה "אני אבוד, משמע אני קיים".

ההתחלה היתה פרועה. אברהמס ודיימון לינדלוף, היוצר השותף לפיילוט, קיבלו מ־ABC ארבעה ימים כדי להגיש שלד לסדרה. הם הגו בה יומם ולילה, עמדו בדד ליין, ולמחרת קיבלו הודעה שהשלד התקבל ויש להם 12 שבועות להרים פיילוט. השניים הטליאו את הסצנות שנכתבו במקור לאודישנים ויצרו מהן תסריט לפרק, שהפך לפיילוט היקר בהיסטוריה - 12 מיליון דולר (פיילוט רגיל עולה כארבעה מיליון). עד היום "אבודים" נחשבת לאחת הסדרות היקרות ביותר בטלוויזיה, וללא ספק אחת הממכרות שבהן. אברהמס פרש מכתיבת הסדרה לאחר צילום הפיילוט והצטרף אליה בהמשך כיועץ ומפיק, אבל הנטייה שלו להציף את הפרקים בתעלומות בלי לספק תשובות מניחות את הדעת, המשיכה לאפיין את הסדרה. האבחנה שלו על נפש האדם התבררה כמדויקת - השאלות הבלתי פתורות שהלכו והתרבו הטריפו את הצופים. הם ניתחו כל פרט קטן בסדרה, הסתופפו בפורומים למכורים ודסקסו אותה עד כלות, מעלים תיאוריות וספקולציות ומנסים לפצח את התעלומה. אבל במקביל התעצם התסכול, ופה ושם התחילו הצופים להתמרמר ולטעון שלאברהמס ולהקתו אין בעצם מושג איך לפתור את התסבוכת שיצרו. היוצרים הכחישו וטענו שהם יודעים לאורך כל הדרך איך בדיוק יחלצו את הסדרה מפלונטר הזמנים המתחלפים, היקומים המקבילים והתופעות הבלתי מוסברות שרקחו. "הפרק האחרון בעונה השישית והאחרונה כבר נכתב מזמן וננעל בקופסה", הם טענו ונשבעו שקופסת המסתורין תיפתח ביום שידור הפרק בתוכנית של ג'ימי קימל. אלא שלאור התבטאויות אחרות של אברהמס וחבריו, אפשר שהטענה על ריבוי גרסאות כתיבה מאלתרת לא בלתי מבוססת.

המהירות בה נהגה הפיילוט של "אבודים" לא השאיר ליוצרים זמן לפתח את הסדרה, אבל בעיני אברהמס, מופרע הקשב הקלאסי, זה דווקא מוצא חן. "אין ספק שהיעדר הפיתוח היה אחד הנכסים של 'אבודים'", הוא מאבחן. "אם היה לנו זמן להפוך את הסיפור למשהו יותר מבוסס, זה היה מעקר אותו".תהליך הליהוק של הסדרה מרמז גם הוא שהכתיבה נעשית תוך כדי התקדמות: חלק מהשחקנים שהגיעו לאודישן לא ענו על דרישות התפקיד אבל מצאו חן בעיני היוצרים, שמצידם שינו את התפקיד כדי שיתאים לשחקן. "המפתח לליהוק הוא למצוא את הבנאדם שיכבוש את התפקיד וייקח עליו בעלות", הסביר אברהמס. "אם אתה נותן למישהו את התפקיד, זה לא עובד. אם יש לך מזל, אתה מוצא את הבנאדם שתובע את התפקיד".

בנוסף התוודו היוצרים שאלמנטים כמו דוב הקוטב או המפלצת שעל האי, שהצופים מנתחים אותם עד דק, הושלכו לתסריט בהיסח הדעת. "בסדרות כאלה חלק גדול מהעבודה הוא עניין של אמונה עיוורת", הודה אברהמס, "אתה לא יודע אם הסדרה תשרוד, אז אתה זורק לתסריט דברים גדולים ומקווה שיהיה בסדר". ואם השם ג'ייקוב אברהמס לא שכנע אתכם, אז ההצהרה הזו היא הוכחה לא רעה לכך שמדובר ביהודי כשר.

• את הכתבה במלואה ניתן לקרוא בגיליון החדש של פנאי פלוס