שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    "אני פטריוט תרבותי"

    נעם בן זאב משיק ספר בו הוא משרטט דרך המוזיקה את פניה המשתנים של ישראל. תפסנו אותו לשיחה על היעלמות הקאנון, עידן הפאסט פוד המוזיקלי ומאיפה בעצם הכל מתחיל. "בניגוד לעבר, היום לבתי ספר אין אינטרס ללמד מוזיקה", הוא אומר

    ייצוגה של המוזיקה הקלאסית במדורי התרבות בעיתונות היומית הולך ומצטמצם בשנים האחרונות ממש כמו השטחים הירוקים באזור תל אביב. כמו הירוק שהופרט לטובת יזַמוּת נדל"ן רווחית, כך גם מרחב הכתיבה שנועד לעשייה הקונצרטית צומצם על חשבון דיווחים "שווים יותר" מבחינת רייטינג ופוטנציאל משיכת קהל.

     

    אבל האם רק את המוֹלֶך יש להאשים? ומה ידם של מתווכי המוזיקה הקלאסית, שתפקידם, בין היתר, לשמר את הקשר בין העושים במלאכה לבין קהל צרכניה של התוצרת? מהי מידת אחריותם של הכותבים בהרחקת הקהל או בְּאי-קירובו לעולם הזה, שמפחיד רבים לא פחות מאשר עמודי הכלכלה בעיתון?


    בן זאב. מהי מנגינה ישראלית? (צילום: יעל פרלוב)

     

    כתב המוזיקה הקלאסית של עיתון "הארץ", נעם בן זאב, משיק בימים אלה ספר חדש, שתחת הכותרת "מנגינה ישראלית" מבקש לשרטט דרך הרוחות המוזיקליות המנשבות את פניה המשתנים של הארץ. זהו מסע אישי של עיתונאי בעקבות צלילי החברה בה ולצדה הוא חי.

     

    המוזיקה הקונצרטית הופכת בספר לאבן בוֹחַן לַחלומות שנזנחו ולאחרים שנרקמו תחתיהם, ואם תרצו - היא האלמנט המקשר בין זמן למקום. "זה נכון שמוזיקה קלאסית יכולה להרתיע, ובמובן זה ההשוואה לתחום הכלכלה נכונה", אומר בן זאב, "בשני המקרים מדובר בשפה עם ז'רגון מקצועי שמצריך למידה ופענוח. אני מקדיש המון מחשבה לכתיבה מובנת, חשוב לי להיות בהיר ואני מודה ששפה דלה, קלישאות ועיוות של מילים צורמים ומטריפים אותי הרבה יותר מזיופים בכינור".

     

    בספר מצטט בן זאב מתוך מאמר שכתבה חוקרת הספרות, רנה ליטוין, שטוענת כי אופיים, יופיים ורמתם ההגותית והמוסרית של הטקסטים אותם משננת החברה בשחר ימיה - הם הקובעים את מאפייני הזהות התרבותית שלה.

     

    "אין זיכרון חי ורב עוצמה יותר מזיכרון המוקנה בשינון טקסט אהוב", מצטט בן זאב ומוסיף משלו שהדבר נכון גם לשירתו של שיר אהוב. "שמונים שנות ציונות יצרו כאן קאנון שירי שכזה - אוצר טבע, משאב רוחני שהלך ונוצר כאן בשכבות, עבר מסננת של דורות והצטבר לכלל קאנון תרבותי ייחודי", הוא כותב.

     

    "עונות השנה והחגים, בעלי חיים ומשחקים, חבלי ארץ ותופעות טבע, והמחזור היומי מהבוקר ועד שעת השינה – כל אלה לבשו צלילים שנטמעו ברבבות ילדים, ומילותיהם שנלמדו מבלי משים על-פה, העשירו את רובד המחשבה, הלשון והשיח שלהם".

     

    הקאנון לא מפסיק להשתנות

    אבל התהליך הטבעי שבו הקאנון הוא דינמי ומשתנה לדעתו הופר בישראל. "התהליך התקלקל ושבק חיים, כמו האיזון בטבע שמופר על ידי שפכים רעילים", הוא כותב בעקבות ביקורים בגני ילדים ברחבי הארץ, "רפרטואר השירים המשותף הידלדל עד יובש: כל מורַה והרפרטואר שלה, כל גן וכל דור והרפרטואר שלו. כמו יקום מתרחב, מתרחקים הגנים והדורות זה מזה במהירות רבה ומרחפים בפלנטות נפרדות של שירים".

     

    באחד הפרקים המקסימים בספר בן זאב מתחזה למורה למוזיקה ומצטרף לשיעור העשרה פרטי. "גני הילדים בארץ הם שוק פרוץ", הוא אומר, "כל אחד יכול ללמד שם כחלטורה ולהרוויח פי כמה. למעשה רק 10% מהמורים למוזיקה בגנים הם בפיקוח של משרד החינוך. התחום הזה הופרט והיום מוכרים לילדים 'פאסט פוד' מוזיקלי בתעשייה שמספקת מערכי שיעור, דיסקים ואביזרים נלווים שארוזים יפה, אבל נטולי חשיבה פדגוגית. זה פשוט זבל.

     

    "אנשים מחברים מאות שירים מהיום למחר, משלבים מנגינות מ'הסנדק' ועד האירוויזיון ומלעיטים בזה ילדים. גן אחד לא יודע מה שרים בגן השני ובמו ידינו, אנחנו מוחקים את הקנון התרבותי שנוצר פה. במסיבת פורים בגן לא תשמעי יותר את 'ליצן קטן שלי' או 'זקן ארוך לי עד ברכיים', זה נגמר. לכל תרבות צריך שיהיו נקודות הציון שלה כמו כוכב הצפון. אנחנו הולכים ומאבדים אלמנטים של זהות".


    התחום הופרט, היום מוכרים "פאסט פוד מוזיקלי" (צילום: גיל יוחנן)

     

    ברוח הימים האלה הוא חוזר לעליסה בארץ הפלאות. "כשעליסה התחילה להשתגע אמרו לה לדקלם את 'Twinkle twinkle little star' כמו מראה מקום שיאשר לה שהיא עדיין מחוברת למציאות. ברגע שהמילים מתבלבלות, הקורא מבין עד כמה היא מפורקת ומפוררת כמו החברה שלנו שאיבדה את דרכה ותרבותה נחלשת".

     

    אתה חושב שמערכת החינוך הישראלית ויתרה על המוזיקה?

     

    "בהחלט. יש ניסיונות של בודדים, יש ריאקציה נגד ההתדרדרות, אבל היא בשוליים. המוזיקה אינה חלק מלימודי הליבה ולהנהלות בתי הספר אין אינטרס להתעקש על זה. יש המלצה לשעת מוזיקה בשבוע, אבל בחטיבות הביניים אין מוזיקה בכלל. זה נגמר באופן עקרוני בכיתה ג'. מדור שלם נשללה הזכות הבסיסית האזרחית לדעת לנגן על כלי, לקרוא תווים, להתוודע למוזיקה. זו בפירוש בעיה".

     

    מוזיקה ישראלית, יש דבר כזה?

    בן זאב מתלבט בשאלה האם יש כזה דבר צליל של מקום, ואם אפשר לדבר בכלל על מוזיקה ישראלית כז'אנר כללי. "ניסו לייצר צליל ישראלי", הוא אומר ומתייחס לאלכסנדר אוריה בוסקוביץ', מי שהיה לדבריו האידיאולוג הראשי של המוזיקה הישראלית.

     

    "כמו הציירים הכנענים ונחום גוטמן, גם בוסקוביץ טען שעלינו לשכוח את העבר האירופאי ולהתחיל משהו חדש ששייך לזמן ולמקום הזה. הם היו מהגרים וחיו בשליש הראשון של המאה ה-20. אין פלא שהם חיפשו משהו חדש גם מבחינה מוזיקלית. הם רצו זהות חדשה, משוחררת מהמיינסטריים ומצאו מוזיקה שאינה מצייתת לחוקי ההרמוניה שהכירו. פה הם מצאו את מנגינת החליל, את דימוי הרועה, את המדבר ועבודת האדמה. הרבה מזה לקוח מהערבים שחיו פה קודם".

     

    למעשה, מדובר בהרבה קלישאות?

     

    "היום זה קלישאות, אבל אז אלו היו מוֹדוּסִים, סולמות שונים, מנעדים צרים שמִשְתַבְּלְלִים בתוך עצמם. כל זה נתן איזה ניחוח עברי לא אירופי קלאסי או יהודי. זה כמובן קשור לאקזוטיקה ולאוריינטליזם. אחרי הכל, האנשים האלה הגיעו מאירופה הקולוניאליסטית של המאה ה-19 וזהו בדיוק העניין, כל מה שלימדו אותנו מההתחלה שהוא ישראלי במוזיקה לקוח מאלף מקומות אחרים.

     

    "חבורה של אשכנזים שבאו מרוסיה קבעו בעמק יזרעאל ש'שדמתי' ו'החליל' ו'ימין ושמאל' זה הישראליות. אני שואל איפה הפיוטים של יוצאי תימן? איפה המוזיקה הערבית הקלאסית של יוצאי עיראק? איפה החסידות והיידיש? האם כל זה לא ישראלי?


    "אנחנו סלט קצוץ וצבעוני" (צילום: אייל מרגולין)

     

    "בעמק נקבע פס הקול הפיקטיבי של החיים הישראליים, ואני אומר שאין אוניברסאליות כי אנחנו סלט ישראלי קצוץ וצבעוני. כור ההיתוך שביקש לשים את כולנו בסיר אחד ולהוציא איזה ישראלי חדש - נכשל. מה שנותר לנו זו קערת הסלט שבה כל ירק שומר על הטעם והצבע שלו. את לא מוחקת את העגבניות או שוללת מהן את זהותן, הם שם וזה הרעיון של פסיפס תרבותי".

     

    אז כשאתה מדבר על "מנגינה ישראלית" אתה מתכוון לומר בערבון מוגבל?

     

    "זו כותרת אירונית שמקפלת ביקורת על כל מה שלימדו אותנו שהוא ורק הוא  המנגינה הישראלית. אני אוהב את השירים האלה, אני שר אותם, מנגן אותם בחלילית, אין לי התנגדות אליהם, אבל ברור לי במקביל שהשירים האלה נכפו על סקטורים שלמים. זה טרגי ומעורר ריאקציה".

     

    מה שעלול לעורר ריאקציה בספרו של בן זאב הוא המקום הלא מבוטל שניתן לחינוך המוזיקלי הפלסטיני; בן זאב כותב על נרטיב מוזיקלי שבור בחברה הפלסטינית, שהוא תולדה של היעדר אמצעים והיסטוריה מקוטעת של חברה כבושה.

     

    גם המוזיקה הערבית גוועת

    "המוזיקה אינה יודעת גבולות, ואנחנו צריכים ללמוד מזה גם בכל הנוגע לחינוך מוזיקלי. אנחנו אחד בתוך השני וגדרות לא ישנו את זה. זו הסיבה שאני רואה במוזיקה בערי הגדה חלק מהמוזיקה הישראלו-פלסטינית", הוא אומר, "המוזיקה הערבית במשבר, היא גוועת ונעלמת, ומורים פלסטינים למוזיקה נמצאים בדילמה אמיתית.

     

    "אנשים לא רוצים לשמוע אום כולתום. כמו במערב הם מעדיפים פופ, מריהאנה ועד לננסי עג'ראם. הם לא שומעים פריד אל אטרש כמו שאנחנו לא שומעים ברוקנר. אז מה עושים? ללמד מוזיקה מערבית זה לשתף פעולה עם הקולוניאליזם של המערב. יש רבים ששואלים למה לנו בטהובן, כשיש לנו מוזיקאים שלנו? יש בזה הגיון, למרות שהניסיון שנצבר במתודה של חינוך מוזיקלי מערבי עצום ומוזיקה ערבית לא לומדים באקדמיה".

     

    בסוף הספר אתה מדבר על המוזיקה כקטליזטור של קשב ושיתוף. אתה מציג איזה תור זהב שנשמע אוטופי

     

    "יכול להיות שזו תמימות, אבל כך אני רואה את הדברים ואני מודה שאותי זה מרגש. אנחנו חיים בעולם של פיוז'ן שבו הקנונים בפירוש מתקרבים לשוליים. זה קיים גם מחוץ לאולמות הקונצרטים".

     

    אז מה בעיניך מקומם של כתבי המוזיקה הלא פופולארית בקירוב או בדחייה של קהלים בארץ?

     

    "בתור התחלה יש מעט מאוד כותבים בתחום הזה. יש את מבקרי המוזיקה, אבל ביקורות מוזיקליות באופן כללי מזמן לא מנסות לחנך או להעשיר. במדיה הישראלית התחום הזה זנוח וזניח. מוזיקולוג שמכבד את עצמו לא יכתוב בעיתון, למרות שיש דיון שלם על תפקידם של המוזיקולוגים בכתיבה פופולארית מחוץ למגדלי השן של המגזינים המקצועיים".

     

    אולי זה נובע מכך שהמוזיקה מתחילה היכן שהמילים נגמרות?

     

    "זה נכון. אני אקצין ואומר שאי אפשר לכתוב על מוזיקה באמת. זו שאלה פילוסופית איך אפשר לייצג דבר במשהו שאינו הוא עצמו. במובן מסוים, זה להעביר אותו למדיום אחר ולייצר דימוי חדש. לייצג צלילים במילים זה בלתי אפשרי, אז אנשים מדברים על המוזיקה בדימויים. יש מלא בדיחות על זה. יש את האסכולה הקולניארית ויש את איתני הטבע עם השורש פ.ר.צ על כל נגזרותיו שמאד פופולרי לתיאור יצירות גרנדיוזיות. זו בפירוש משימה קשה".

     

    ומה בכל זאת התפקיד שלך?

     

    "ככתב מוזיקה לא כל כך מעניין אותי לכתוב שהסולן זייף או היה נפלא, יותר חשוב לי למקם את מה שאני שומע בתוך התרבות שמתחוללת פה. אני כותב על מה שקורה כאן ומחפש תמיד את ההקשר הרחב. את יכולה לכתוב שאני פטריוט תרבותי של ישראל".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מנגינה ישראלית. חיפוש אחר ההקשר הרחב
    עטיפת הספר
    לאתר ההטבות
    מומלצים