בלשנות כלכלית: כיצד הפכה המילה נשך לריבית?
המילה המקראית נשך, המשקפת את הרגשת הלווה שנושכים לו בארנק, הוחלפה במילה המכובסת ריבית, המשקפת את ריבוי כספו של המלווה. הצעה: הריבית שאנו מקבלים על חסכונות תיקרא ריבית, ואילו זו שנלקחת על המינוס תשוב להיות נשך
בתחילת השבוע עלתה הריבית לכותרות, לאחר שבנק ישראל החליט להעלות את הריבית במשק ב-0.25%, לשמחתם של החוסכים ולצערם של לוקחי ההלוואות והמשכנתאות.
השם ריבית נגזר מהפועל לְרַבּוֹת, כמו ציפית מ-לְצַפּוֹת. ריבית היא הדרך של המלווה לרַבּוֹת את כספו. המילה ריבית אינה קיימת בעברית מקראית. בתורה (ויקרא כה:לו-לז) כתוב תַּרְבִּית ומַרְבִּית, מאותו שורש. המילה ריבית עצמה חדרה לעברית מארמית, רק אחרי תקופת התנ"ך. היא מופיעה בתרגומי מקרא לארמית, כתרגום של המילים תרבית, מרבית, או - בדרך כלל - נֶשֶׁךְ.
נשך נשמע הרבה יותר שלילי מריבית, נכון? ריבית מתארת את ההרגשה של המלווה - הכסף שלו מתרבה, ונשך משקף את ההרגשה של הלווה, שנושכים לו בארנק. אני מציעה מהיום לקרוא לריבית שאנחנו מקבלים על חסכונות "ריבית", ולריבית שלוקחים מאיתנו, למשל ריבית על המינוס - נֶשֶׁךְ.
התורה אוסרת על הלוואה בריבית ליהודים (לֹא-תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ, נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל: נֶשֶׁךְ, כָּל-דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ, דברים כג:כ), אבל מתירה הלוואה בריבית לגויים (לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ, וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ, דברים כג:כא). אז איך בכל זאת אנחנו יכולים לקבל ריבית על חסכונות ולקבל הלוואות מהבנק?
הבנקים פותרים את הבעיה ההלכתית באמצעות "היתר עסקא", היתר של חז"ל שרואה את ההלוואה לא כהלוואה בריבית, חלילה, אלא כשותפות עסקית. הריבית, במקרה זה, היא חלוקת הרווחים מהעסקה.
פוסקים מודרניים רבים מפשטים את העניין, ואומרים שבבנקים כלל לא צריך היתר עסקא, כי האיסור הוא על שני אנשים, לא על אדם ומוסד. למוסד אין מצוות ועבירות (למנהלים אותו כן, אבל במקרה זה הם לא מלווים את הכסף האישי שלהם).
הבלשנית ד"ר תמר עילם גינדין חוקרת במסגרת האוניברסיטה העברית, ומרצה בנושאים מגוונים במסגרת שונות.
לפנייה לכתב/ת 
