שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות

    משפחה יהודית בסילואן: "כמו ישראל במזה"ת"

    הזוג תנעמי המיר את פרדסי השרון במזרח ירושלים, "כי רואים את הר הבית, וזה שווה הכל". אחרי "עופרת יצוקה" התחלפו חיוכי השכנים באבנים, אבל ממי שגאים בכינוי "מתנחלים" לא תשמעו מה שחשבתם: "עם תנאים טובים, הם לא היו שונאים כך"

    מה מוביל משפחה יהודית ממרכז הארץ לעזוב את ביתה ואת חיי הנוחות בכפר-סבא, לטובת מגורים מבודדים בלב שכונת סילואן במזרח הבירה? "באנו לכאן כדי להבהיר שמזרח ירושלים הוא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל הריבונית", מספר ל-ynet בועז תנעמי (28), שמתגורר ב"בית הדבש" בשכונה. "לפני שעזבנו, החברות שלי אמרו לי 'תיזהרי, אם תעברי לירושלים לא תרצי לעזוב'. יש לה קסם לעיר הזו", אומרת שירה (27), אם הבית.

     

    לפי הגירסה הרווחת, "בית הדבש" נקרא על שם אחת המשפחות הערביות שגרה בו בעבר, משפחת עסל ("דבש" בערבית - ר.מ), והוא נקנה כדין במימון תורמים קנדים וישראלים ובתיווך עמותות יהודיות. משפחת תנעמי עברה לבית לפני קרוב לשש שנים, כשההורים היו עדיין זוג צעיר, ומאז הביאו השניים לעולם שני ילדים - נחשון, בן ארבע, ואמונה, בת שנה.


    "עוד 20 שנה יותר משפחות יהודיות יגורו במזרח ירושלים". משפחת תנעמי

     

    הבית הקטן, שבו שלושה חדרים, מלא בשמחת חיים וצעצועי ילדים, וקירותיו מעוטרים במפת ארץ ישראל, תצלום אוויר של רחבת הר הבית, ציור של צנחנים בזריחה וארונות גדושים בספרי קודש. שכר הדירה נוח במיוחד בהשוואה לבתים במערב ירושלים - 1,500 שקלים לחודש.

     

    בועז הוא מהנדס אלקטרוניקה במקצועו, ושירה סיימה לימודי אופטומטריה במכללת "הדסה". מדי בוקר, כשהם יוצאים לעיסוקיהם ושולחים את הילדים לגנים, הם מזמינים רכב ממוגן שאוסף אותם מהבית ומחזירם. בכניסה למקום עומדים גם מאבטחים דרך קבע. "זה עניין של פרספקטיבה", אומר בועז. "גם לך יש שומרים, אבל קצת יותר רחוק מהעין". הוא מתייחס לעובדת היותם מיעוט בתוך הכפר הערבי: "מבחינת יחס מספרי, כל הכפר פה זה המזרח התיכון, ואנחנו מדינת ישראל: ארבע נפשות מול היתר. זה כלום, בטל בשישים".

     

    יום עסל, יום בסל

    לאחר כניסתם לבית, מספרים במשפחה, היו היחסים עם השכנים הערבים טובים. בעיות בכפר שמהן התעלמו בעבר, קיבלו לפתע מענה. "כשהגעתי, המדינה לא אכפה פה את החוק במגוון תחומים, כמו למשל לגבי אספקת חשמל, והיו המון בעיות. התייעצתי עם עורכי דין, כתבתי מכתב חריף לחברת החשמל, ויום לאחר מכן באו וסידרו חשמל לכל הרחוב", סיפר בועז. "גם הכבישים, הביוב, הפחים - הכל התחיל להסתדר כשהגענו, והשכנים הודו לנו. אנחנו לא מאמינים שצריך 'לטרנספר' את כל הערבים מירושלים ולהשאיר רק יהודים".

     

    לאחר מבצע "עופרת יצוקה", מספר הזוג, היחסים עם השכנים השתנו. "במהלך המבצע הערבים החלו להתפרע, והמשטרה קיבלה הוראה לא לפתוח חזית נוספת בירושלים. הייתה מדיניות של עצימת עיניים ואטימת אוזניים, נתנו להם להתפרע, והתעלמו מכך שיש יהודים במזרח ירושלים", אמרה שירה. היא נתנה דוגמה מהתיישבות יהודית נוספת במזרח העיר - "'מעלה הזיתים": "בימי שישי, הערבים החלו להתפלל על הכביש, היה בלתי אפשרי לשלוח את הילדים לבית הספר, אז פשוט ביטלו את הלימודים. במערב העיר בחיים לא היו נותנים לזה לקרות".

     

    מאז, הם מספרים, אבנים וגילויי אלימות הפכו להיות דברים שבשגרה. "הג'יפ שלנו ספג אבנים ובקבוקי תבערה, וזרקו לנו אבנים על הבית כל יום. לפני כמה חודשים ראיתי ילד בן חמש, רעול פנים, שזורק עלינו אבנים. הזדעזעתי, איפה ההורים שלו?", שואלת האם. האב מטיל את האחריות על המדינה: "לא ראיתי פה מגרש כדורגל אחד באזור, אין להם מה לעשות. ברור שאם היו להם תנאים ותשתיות היתה פחות שנאה ליהודים. הם לא היו תולים דגלי פלסטין אם הם היו אוהבים להיות אזרחים במדינה", טוען בועז.

     

    על אף הקשיים, המשפחה מספרת שהיא לא חיה בפחד. "המיקום בשבילנו שווה הכל. אתה עולה לגג, ורואה את הר הבית ומתמלא מזה. זוהי זכות מאוד גדולה. למה התפללו כל השנים? למה בכו והתייסרו, אם לא בשביל לחזור לירושלים?", שואלת שירה. "כל המלחמות היו בשביל להיות פה", מוסיף בועז, ששירת כלוחם בסיירת אגוז.

     

    בייביסיטר בבית יהונתן

    המשפחה לא רואה עצמה גרה במקום אחר. "כפר התימנים וכפר השילוח הם חלק אינטגרלי מירושלים, כמו רמות וכמו מרכז העיר. אנחנו נמצאים בסך הכל עשר דקות מהרובע היהודי ורבע שעה ממתחם הרכבת", אמר האב. על השאלה אם הם מגדירים עצמם מתנחלים, משיבה שירה: "גם מי שהקים את כפר-סבא היה מתנחל, כמו בכל יישוב אחר. היום לאנשים הרבה יותר נוח להגיד 'מתיישבים', כי למילה 'מתנחלים' יש קונוטציה שלילית. מבחינתי זה לא שלילי, זו גאווה לגור בישראל".

     

    בהמשך הרחוב שבו נמצא "בית הדבש", מרחק 50 מטרים בלבד ממשפחת תנעמי, ניצב "בית יהונתן" השנוי במחלוקת. בין השכנים קיים קשר רציף. "זו הקהילה שלנו, אלה החברים שלנו", מספרת שירה. "הילדים שלנו משחקים יחד, אנחנו עושים 'בייביסיטר' אחד לשני, אוכלים ביחד ארוחות, ומתפללים בבית הכנסת שבמבנה. אנחנו באותה סירה", הוסיפה אם הבית.

     

    בני הזוג מעדיפים שלא לחשוב על האפשרות שצו הפינוי והאיטום העומד נגד הבית ימומש. הם מוצאים תקווה במאמצי ראש העיר, ניר ברקת, להשאירו עומד על תלו. "הופתענו ממנו לטובה", מספרת שירה. "הוא אדם אמיתי, שלא יכול לראות

    עוולה", מוסיף בועז. "מה שקורה שם, זה שיש משפט שמחילים אותו על יהודים בלבד ולא על בתי ערבים - זה גובל באנטישמיות. זה לא מסתדר עם דעת ישרה", אמר האב.

     

    בני הזוג ערים ומודעים לוויכוח הציבורי באשר לנוכחות היהודים במזרח הבירה. "יש כאלה שאומרים לנו שאנחנו חלוצים, ויש כאלה שאומרים שאנו עושים נזק. אין ספק שיש פה דילמה גדולה. אני לא הולך לשבת לבד נגד כל העם שלי, למרות שאני חושב שאני צודק. בסופו של דבר רוב עם ישראל הראה בבחירות שהוא מאמין שזה חשוב שאנחנו יושבים פה", אומר בועז, ושירה מסכמת: "אני מאמינה שבעוד 20 שנה, יותר משפחות יהודיות יגורו במזרח ירושלים".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "כל הכפר פה זה המזרח התיכון", שכונת סילוואן
    צילום: יונתן מזרחי
    "אם היו להם תנאים היתה פחות שנאה ליהודים"
    צילום: נועם מושקוביץ
    חברים באותה סירה. בית יהונתן
    צילום: עטא עוויסאת
    מומלצים