אני לא זורמת, אני לא קלילה. האמת במערומיה

הרגע שבו נגלה לי הפער הזה הוא פחות או יותר הזמן שבו הבנתי שהגעתי - ובאמת ברוכה הבאה ללי בלו - לשלב התנזרות. זהו, החלטתי, אין עוד קשרים מזדמנים, הרי עם כל הקושי להודות בכך אני לא הבחורה הכי "זורמת", בדר כלל סתם מתיימרת להיות קלילה, וכנראה שגם לא עובדת על אף אחד. אז די, יוצאת לחירות, ומשחררת עצמי מהגדרות שקריות שאולי מציגות אותי באור יותר חיובי, אבל מה יהיה כשיכבו הניאונים?

עם קצת אומץ אני מגלה לעצמי את האמת במערומיה: אני לא זורמת, אני לא קלילה, אני כן עושה עניין מסקס עם גוף שזר לי, ובעיקר עם גוף מוכר שמסתיר נפש לא גלויה. במילים אחרות: כן, אני מחפשת קשר רציני. שואלת את הבחור בצד השני של הקו: "תגיד, באיזה שלב אתה בחיים?" ובמקום לומר לו שאני בשלב ההתנזרות, אומרת: "אני? אתה יודע, בשלב הזה. הרציני".

הבחור עוד עלול לחשוב שאני לחוצת חתונה

כבד הסיפור, בראש עפה לה מחשבה שרחמנא ליצלן הבחור עוד עלול לחשוב שאני לחוצת חתונה. אז שיחשוב, חושבת לעצמי. אני באמת רוצה להתחתן, ובבוא העת, שאלוהים תעזור לי, גם במחיר השחתת הגוף והפניית האגואיזם לפינה אפלה בחדרי הלב - אני רוצה אפילו ילדים. שיבהל, שיברח, שישאר מי שמתאים. חתיכת מסננת נהייתי.

אבל מסננת משוכללת. לא מסננת את מי שאני לא נמשכת אליו כבר ברגע הראשון. לא מסננת בחורים שהגנטיקה והרגלי האכילה לא מטיבים איתם, מספיק נניח שיהיה מודע קצת, שיהיו לו עיניים טובות וידיים שיידעו לגעת לי בלב בעיקר. אין ספק שלמזלי למדתי כמה היא באמת משתלמת, הסבלנות הזו. יש אפילו איזו ידיעה שצרובה לי בזיכרון, הידיעה שאם הייתי נוהגת כמנהגי ובדייט שלישי חותכת בהסתמך על איזו רשימה מוזרה של קריטריונים קרים (ע"ע: איפה מעיל העור שלו?!), הייתי מפספסת את הקשר שהיה הכי משמעותי בחיים שלי, מחשבה מבעיתה.

למדתי שמשיכה היא דבר הפכפך

דרך המסננת המשוכללת שלי עוברים טיפוסים שלא היו הטיפוס שלי עד עכשיו, ממילא הרי עם "הטיפוס" הזה עד כה זה לא ממש עבד. למדתי שמשיכה היא דבר הפכפך, שאהבה היא דבר עוצמתי, צצה ככה כשמרשים לה להיכנס, ואז מתפרצת כמו שיח פרא. אין לה חוקים, לא בהכרח אידיאלית. דרך מסננת משוכללת אני אשתדל לא לסנן את מי שעל פניו הוא לא "הקן" של "הברבי" שאני. אבל כן מסננת, וזה לא פחות קשה בעצם, את מי שכוונותיו אינן רציניות כלפיי, גם אם הוא יפה מראה. גם אם הוא גם יפה מראה וגם עובד בעבודה שכזו, גם אם הוא גם יפה מראה, עובד בעבודה שכזו ובעיקר יודע להגיד את המילים הנכונות, לפעמים הן פשוט נכונות מדי, כאלה מפוסלות.

"אם אתה בקטע של סטוצים תגיד לי עכשיו".

ואז, גם בלי אופטימיות, ובנשימה עצורה, חותכת במשפט את מה שלא מתאים לי לחיים, "בִּשְׁבִילְךָ אולי כיף , בִּשְׁבִילִי לא", ומקבלת את השתיקה של הצד השני. פתאום גם הנשימה העצורה משתחררת, ואני אפילו נושמת לרווחה. עם הבחור הבא זה יהיה יותר פשוט והרבה יותר קצר, כבר בשיחה הראשונה, בין ה"בן כמה אתה?" ל"האם אתה טיפוס של מנגו ומה חשבת על אווטאר?" אני מוצאת את עצמי אומרת, לא בלי היסוס, אבל עם המון בטחון שלא לדבר על גאווה, "אם אתה בקטע של סטוצים תגיד לי עכשיו".

אני לוקחת את הסיכון שיגיד כן, או ליתר דיוק את הסיכון שישקר לי באוזן, ואז לא אשמע ממנו עוד. לוקחת את הסיכון שיחשוב שעסקינן בבחורה שכל מה שהיא שומעת זה את מחוגי השעון נעים קדימה בתקתוק מאיים. אכן מאיימת בחורה כזו, רק שלא תיקח לך את הזרע ואז תתבע גם מזונות. אני לוקחת את הסיכון שיברח כל עוד נפשו בו ויעבור לאיזו זורמת שיפגוש ברשת. אין ספק שהעולם מלא בגברים שיש להם חיים ולא דחוף להם למצוא אהבה.

אני מביאה את כל אלו בחשבון, אבל לא מוכנה לוותר על להקשיב למה שמרעיש לי מבפנים. רוצים? תקראו לזה רעש מחוגי הזמן, אבל זה לא מדויק, זה יותר כמו רעש של אסימון שנופל ומודיע שאני בסוף כל הסופים מחפשת את הקשר האחרון שלי, או לכל הפחות את האחד לפני האחרון, בהנחה שהרוב מתגרשים ממילא בגיל 40 ומשהו.

אני אקרא לזה "מחפשת אהבה"

תקראו לי מיושנת, אבל מאהבה משתמע לי להיקשר בברית של נישואים. בחור שלא נמצא במקום הזה יקרא לזה "לחוצת חתונה". אני אקרא לזה, "מחפשת אהבה", ואותה, למעט במקרים חריגים, לא מוצאים כשמחפשים סטוצים.