שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    הערבים בגבעה הצרפתית: צריך קצת צבע בחיים
    הסביבה נחמדה, גן הילדים קרוב והילד שר "עבדים היינו", אבל תמיד יהיה מי שישתמש בשד הלאומני כלפי הערבים שבחרו לגור בשכונותיה היהודיות של הבירה. האם עבודה יחד בקרקס יכולה לגשר על הפערים?
    "רוב האנשים תופסים את העולם בשחור ולבן. אם היו קצת יותר מכניסים צבעים, הפחד אחד מהשני היה קצת פוחת והיו מבינים שאין רע בערבוב עם שמירה על מורשת ותרבות. היה יותר טוב לכולם", כך לפחות סבורה סמר ג'אבר-מסארווה, בת 32, ערביה-ישראלית ילידת העיר טייבה שבמשולש, המתגוררת בשכונת הגבעה הצרפתית בירושלים עם בעלה מוחמד (33), ושני ילדיהם: יזן בן הארבע, ולין - בת שמונה חודשים. למרות שבחרו לקבוע את ביתם בשכונה יהודית, מביעים בני המשפחה שביעות רצון מהמיקום.

     

    סמר היא מנהלת "קרקס ירושלים" שעל חבריו נמנים צעירים יהודים וערבים, ומוחמד משמש מפיק בחברת החדשות של ערוץ 2. בזמן הראיון, צפה יזן בן הארבע באחת מקלטות "יובל המבולבל", ושוחח עם הוריו במשפטים שהורכבו ממילים מלא פחות משלוש שפות: ערבית, עברית ואיטלקית. "לא מזמן הוא חזר הביתה מהגן, הסביר לי מה פרעה עשה לבני ישראל במצרים ושר לי 'עבדים היינו'. זה לא מפריע לי שהוא לומד תכנים אחרים", סיפר מוחמד בהלצה.


    "נשארנו כי התאהבנו במקום". משפחת ג'אבר-מסארווה (צילום: גיל יוחנן)

     

    למרות התדמית ה"יהודית" כביכול, יוכל מי שישוטט ברחובות הגבעה הצרפתית להיתקל במגוון רחב מאוד של אוכלוסיות ומגזרים.

     

    יהודים וערבים, חילונים וחרדים, סטודנטים צעירים ומשפחות. בני משפחת ג'אבר-מסארווה מתגוררים שם כבר 12 שנים, לשם הגיעו בזכות קרבת השכונה לאוניברסיטה העברית. "נשארנו בגבעה כי התאהבנו במקום. זו שכונה טובה, רגועה, נקייה, ואני אוהב את האוכלוסייה שבה. יש לנו פה חברים, הגן של הילד נמצא במרחק דקה מפה. זה הפך לבית", אמר אב המשפחה.

     

    "יש לכם בעיה להשכיר לערבים?"

    משפחת ג'אבר-מסארווה היא רק אחת מבין עשרות משפחות ערביות שעברו לגור בגבעה הצרפתית. גם שכונות נוספות בצפון ירושלים, כמו פסגת זאב, הפכו למוקד דיור מבוקש בקרב הציבור הערבי, בזכות סביבתן הידידותית. למרות שלרוב אינם זוכים בני המשפחה ליחס שונה בשל היותם ערבים, סיפרו כי במקרים מסוימים - צצו מהארון שלדי הדעות הקדומות.

     

    "נתקלנו בזה כשרצינו לעבור דירה", סיפרה סמר. "יש לפעמים קושי שלא רוצים להשכיר לערבים. אחת אמרה לי שבעלת הבית לא רוצה, אחרים הצטדקו ואמרו לי בטלפון ש'אין לי בעיה עם ערבים באופן אישי, אבל לא נעים מהשכנים'. היו עוד כל מיני תשובות מטומטמות כאלה". "אי אפשר שלא להתבאס מזה", הוסיף מוחמד. "מי שלא בן מיעוט לא יכול להבין את ההרגשה של לצפות לזה בכל פעם. בגלל זה, השאלה הראשונה שלנו בטלפון הפכה להיות: 'יש לכם בעיה להשכיר לערבים?'"


    שכונת פסגת זאב. עוד מיקום מועדף לערבים בירושלים (צילום: AFP)

     

    למרות כל אותם הקשיים, האפשרות לעבור להתגורר בשכונות מזרח ירושלים כלל אינה נלקחת בחשבון על-ידי בני משפחת ג'אבר-מסארווה. "בתי הספר שם נמצאים בבעיה רצינית, הם אמצו שיטת לימודים ירדנית ולא ישראלית, לא מלמדים עברית ולא לומדים לבגרויות. בלי הכלים האלה אי אפשר להשתלב בחברה הישראלית, ומה גם שרמת החינוך פחות טובה", סיפרה סמר. " אין שם מתנ"סים עם חוגים, ולא תמיד אפשר לטייל שם עם הילדים. מי בכלל רוצה לעמוד בפקקים של המחסומים? רק לראות מה שקורה למי שבא מכיוון בית חנינא ושועפת עושה רע".

     

    קרקס השוויון: היסוד לחיים יחד?

    בהמשך למודעות לתנאי החיים הקשים שם, נושאים בני הזוג את עיניהם מזרחה בדאגה. "ירושלים זו לא עיר סובלנית, ממש לא", הסביר מוחמד - והאשים את ראש העיר, ניר ברקת, בהידרדרות המצב. "אורי לופוליאנסקי היה טוב יותר לחילונים ולצעירים במישור החברתי, וגם במישור הלאומי", אמר מוחמד. "קיוויתי שברקת ישקיע יותר במזרח העיר ובכפרים הערבים. זה אולי נאיבי לצפות לשוויון, אבל אפילו קצת טוב לא נעשה, ההפך", אמרה סמר.

     

    "הריסת הבתים למשל", ציינה אם המשפחה. "אי אפשר לדרוש משתי אוכלוסיות שונות לעמוד באותן דרישות, כאשר הן חיות בתנאים שונים. צריך להתחשב במצב של האוכלוסייה. המילה דו-קיום עושה לי פריחה. המונח הזה תקף רק כאשר קיימת הבנה מסוימת בין שני צדדים שווים, ולא כך הדבר. יש פה רוב ומיעוט, היסטוריה מתמשכת של כובש ונכבש. קודם צריך לעשות שוויון ורק אחר כך אפשר לדבר על שותפות מסוימת".


    החזרות של צוות הקרקס. בועה של נאיביות? (צילום: סמר ג'אבר-מסארווה)

     

    קרקס ירושלים הוקם בשנת 1994 כתגובה אמנותית למרקם היחסים השברירי בין ערבים ליהודים בבירה. דרך מופעי אקרובאטיקה, אתלטיקה, ג'אגלינג וליצנות הצליחו צעירים בני 6-18 ליצור ביניהם מכנה משותף על בסיס אמנויות הבמה. "הרעיון הוא לאפשר מקום מפגש לאינטראקציה חיובית בין נוער ערבי-פלסטיני לנוער יהודי, מתוך אמונה ששום פתרון מדיני ופוליטי לא יהיה בר-קיימא אם ברמת השטח אין לא תהיה ביניהם מעורבות מינימאלית", הסבירה סמר.

     

    בשנות השיא היה מספרם של המשתתפים היהודים והערבים בקרקס דומה, ההופעה התעלתה לרמה אמנותית מקצועית, והופעות הוזמנו בארץ ובחו"ל.

     גם כיום מחולקים האימונים לקבוצות לפי רמות, שמקיימות בין אימון אחד לשלושה בשבוע, אך קשיים כלכליים וחברתיים מעיבים על פעילויותיו. אבל כיום, מבין כלל 50 המשתתפים שם, רק שניים הם ערבים. "הקרקס כארגון חברתי בירושלים מושפע ממה שקורה מסביב", הסבירה סמר. "גם מבצע 'עופרת יצוקה' תרם למגמה הזאת, שהתחילה כבר לפני כן".

     

    עם כניסתה לתפקיד מנהלת הקרקס לפני חצי שנה, הכריזה סמר על 'שנת התחדשות' כדי לבסס את היסודות שעליו הושתת. תוך כדי ניסיונות לגיוס משאבים וצעירים ערבים, היא בטוחה כי הצלחת הפרויקט תניח בסיס טוב לשיפור היחסים בין שני הלאומים. "הצלחה של מופע תלויה בשיתוף הפעולה בין חברי הלהקה, שנתלים אחד על השני, תרתי משמע. בלי זה הכל יקרוס, זו גם תרומה תרבותית לירושלים, שבהחלט צריכה את זה".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "הערבים בגבעה הצרפתית: צריך קצת צבע בחיים"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לא עיר סובלנית. מוחמד ג'אבר-מסארווה
    צילום: גיל יוחנן
    היסטוריה של כובש ונכבש. סמר ג'אבר-מסארווה
    צילום: גיל יוחנן
    מזרח ירושלים. לא בא בחשבון
    צילום: נועם מושקוביץ
    החזרות למופעי הקרקס
    צילום: סמר ג'אבר-מסארווה
    מומלצים