ילדי שעשועים

זה, וגם ווישפול תינקינג.

קובי: "זה לא עובד ככה במציאות. יש אנשים שלא מבינים עד כמה המערכת היא רצינית. יש פסיכולוג, אודישנים, מערכת מורכבת שמסננת את מי שלא מתאים. אני לא אומר שאלין לא מתאימה, היא בחורה מאוד נחמדה, אבל כל מה שהיא מכרה בינתיים זה נוכחות, אני לא יודע אם היא מוכשרת לדבר כזה. ואצלנו מדובר בכישרון נטו".

מושיק: "בכל מקרה 'האח הגדול' זה חדשות ישנות, לא?".

טל: "אני בכלל לא יודע מי זו אלין, לא ראיתי 'האח הגדול'".

האמת? לא נורא שהרגזתי אותם קצת. זו היתה הדרך המהירה והבטוחה ביותר להוכיח לי עד כמה הם רציניים כרגע, ערב השקת "המהפכה הקטנה" של הערוץ, כפי שהתייחס אליה מחט, אחרי שנים של שקט יחסי.

בספטמבר האחרון החלו לסעור הרוחות - אל זירת טלוויזיית הילדים נכנס ערוץ דיסני במקום ערוץ ג'טיקס, והכריז כי תוך זמן קצר יהפוך לערוץ המצליח בקרב ילדים. סמוך לכך אירעו חילופים פרסונליים בערוץ הילדים: המנהלת דגנית אטיאס גיגי פרשה לאחר שלוש שנים בתפקיד ו־18 בסך הכל בערוץ, ובמקומה מונתה הילי חורב קסוטו. אחר כך החלו שינויים גם בהרכב המנחים. הפרויקט המתוקשר האחרון של ערוץ הילדים - בחירת מנחה על ידי הצופים לרגל חגיגות 20 שנות קיומו - הסתיים בפרישת המנחה הנבחר, אור מאיר, לאחר חצי שנה בלבד בתפקיד, מה שחתם את הפרויקט ככישלון. מאוחר יותר הדר לוי עזבה אחרי ארבע שנים, מירב פלדמן נטשה אחרי שלוש שנים, והפרישה האחרונה המתוקשרת - של יפתי (בן זוגה של המנחה דון לני גבאי) - לוותה בחגיגות פרידה במסורת הערוץ, שסימנו אותו כאחד מהמנחים הפופולריים ביותר בשנתיים וחצי בהן שהה בו.

סיטקום, גם לילדודס. כוכבי ערוץ הילדים

ארבעת המנחים הוותיקים שנשארו הם דון לני גבאי, עדי הימלבלוי, קובי מחט וטל מוסרי. במסגרת הרצועה החדשה שבה גאים מאוד בערוץ ינחו ההבנות תוכנית בת חצי שעה בכל יום בשעה 15:00, "המלאכיות של צ'ובה", ובשעה 16:25 תגיע המנה העיקרית, "המקום האמיתי" - סדרה קומית שבה ישולבו קטעי אולפן חי עם מערכונים מצולמים. יככבו בה מחט ומוסרי לצד צ'ובה (בובה בהפעלת יוסף סוויד, בתפקיד מנהל הערוץ הציניקן) ושלושת שחקני הרכש החדשים שלפנינו: מושיק גלאמין (מגיש "לב תל אביב" ברדיו תל אביב, "תתחילו לארוז", "הספסל האחורי" ברשת) בתפקיד שולמית, יועצת חינוכית טרחנית; שראל פיטרמן ("האקדמיה לצחוק", "15 דקות") בתפקיד בנה הפעור, ורז שפירא ("Y בעשר","רעש", וכן, גם דוגמנית מאוד יפה) בתפקיד ירדן, בלוגרית מתלהבת וורודה המחפשת סקופים מאחורי הקלעים.

עד כאן זה נשמע די סטנדרטי, אך ההפתעה מגיעה מכיוון היוצרים: על פיתוח "המקום האמיתי" חתומה תמר מרום, יוצרת מוערכת שעומדת גם מאחורי "אמא'לה" ו"רק בישראל", והתסריטאי הראשי הוא אלון גור אריה, מראשי קבוצת הנונסנס המשובחת היפופוטם, שאחראית גם לסרט הפולחן "המוסד הסגור".

עבור מרום זהו הסיבוב השני בערוץ הילדים, לאחר שבימי תהילתו חלטרה בעריכת "כדור פורח": "זה היה לתקופה קצרה, אז קשה לי לומר במה הוא שונה היום, אבל כמתבוננת מהצד היה נראה אז שהולכים על מנחים יפים ומפורסמים, ופחות על מי שיכול לספק את הסחורה. עכשיו, בפורמט החדש, היה לנו מאוד חשוב להרחיב את הלוק, יש יותר אנשים שלא היו מקבלים קמפיין להלבשה תחתונה, אלא הם שם כי הם שחקנים מוכשרים ומצחיקים וחמודים, וגם נראים סבבה. לא שאין מקום היום ליפים ויפות, ולא שבעבר כל היפים היו חסרי כישרון, אבל נדמה לי שהפוקוס השתנה".

איך הגעת ליצור את "המקום האמיתי"?

"התקשרו והציעו לי, ומיד אמרתי שאני לא מתאימה, כי אני לא מבינה בטלוויזיה לילדים ולא מכירה את הערוץ, אבל לזכותם אמרו שהם לא נבהלו. אמרו לי שהם מבינים בילדים, הם צריכים מישהו שמבין בטלוויזיה. מכיוון שרצו לקחת את הרצועה לכיוון של הומור, הרגשתי שאני יכולה לתרום מניסיוני, תוך התחשבות במגבלות וביתרונות הז'אנר. המגבלות ברורות, אי אפשר לעשות תכנים שלא מתאימים לילדים; היתרון הוא שעד כמה שידוע לי, אין משהו דומה בארץ כרגע. חוץ מזה לילדים יש חוש ריח מאוד טוב, הם מרגישים מה טוב ומה לא טוב, ויש להם רעב למשהו כמו שלנו. ברגע שאת מראה את מאחורי הקלעים של ערוץ טלוויזיה, זה כבר יותר ריאליסטי. ומהניסיון שלי, קומדיה עם אלמנט ריאליסטי היא תמיד מצחיקה יותר".

גור אריה אומנם מזוהה עם חומרים חתרניים, אך עולם הילדים לא זר לו - הוא מכיר את הקהל שלו כבר, מכתיבת תוכנית הטלוויזיה "הצלצול הוא בשבילי" לערוץ הילדים, כתיבה ל"רחוב סומסום" של הופ, ובימוי די.וי.די ללימוד אנגלית עבור חברת קלאסיקלטת. "אני צריך מסגרת כדי לפרוץ אותה", כך הוא מסביר את הפיצול הזה, "יש כאן איזון בין השמרני לטירוף, זה משהו באמצע, וזה כיף לעשות דברים שאתה לא בטוח שיתנו לך. אני רגיל להילחם ולהיות אנדרגראונד, ומוכרח לומר שכאן הייתי מופתע בכל פעם מרמת הפתיחות. הכל כמובן במסגרת גבולות ואחריות שלי עם עצמי. הדבר העיקרי שצריך לזכור הוא שילדים תמיד שואפים למעלה, לא צריך לעשות להם חיינדלעך. הרי חלק מהקהל המקורי של הערוץ כבר רואה ערוץ 2, וילדים קטנים יותר ירצו לראות אותנו, הם מבינים הכל וידעו אם אנחנו מחפפים אותם".

"מילה של מורה היתה משהו חזק וזה פחת עם הזמן וצר לי על כך"

מה חדש כאן?

"אני חושב שאנחנו יותר צוחקים על עצמנו, יש מודעות עצמית וחוצפה. יש אמירות על תרבות הרייטינג, וגם בגלל שטל וקובי משחקים את עצמם, זה פותח המון אפשרויות. יש פרק שטל מקבל מכתבי מעריצים ושראל מקנא בו, מדברים על כל הנושא של הערצה באופן קומי. טל וקובי לא צוחקים על העבר שלהם, הם צוחקים איתו. יש גם ביקורת על סוג ההתנהגות של הדמות של רז - מצד אחד זו בלוגרית שמחברת את הילדים למחשב כי יש לה בלוג אמיתי וזה חלק מהחיים של הילדים היום, מצד שני בכל זאת אומרים כאן משהו על התופעה".

"יצא סיטקום לכל דבר", מבטיח שראל, "הופתעתי עד כמה המערכונים לא מתיילדים ולא יורדים ברמה, לא מבחינת שפה או התנהגות. זה הצחיק אותי ובאדפטציה אחרת זה היה למבוגרים, אין הבדל".

מושיק: "איך שקיבלתי את הטקסטים צחקתי, וזה לא קורה ככה הרבה. מבחינתי זה לשחק דמות לכל דבר, ואני נורא שמח שההזדמנות הזו נפלה בחלקי. שולמית היא יועצת חינוכית, המנטרה שלה זה שדברים יהיו כמו פעם, בדרך המקורית הטובה עם ערכים של פעם וציונות. היא כל הזמן רוצה להחזיר עטרה ליושנה".

ונכשלת בכך?

מושיק: "לפעמים היא גם מצליחה".

שראל: צריך להבין שלא מגחיכים אותה, זו סאטירה לכל דבר".

מושיק: "לדעתי זו לא סאטירה".

שראל: "אני חושב שכן. יש פרק שמדבר על איך צ'ובה רוצה שנעלה את הרייטינג והוא מביא לנו מד רייטינג שמשגע אותנו, רק כשכולנו עומדים מולו המד רייטינג עולה. זה אומר משהו על ההתנהלות של הטלוויזיה".

מושיק: "סליחה, אני רוצה לתקן. יש המון סאטירה בתוכנית".

הערוץ איבד צופים בשנים האחרונות?

קובי: "צופים לא עזבו אבל היתה תחושה שיש עוד קהל שמחפש משהו חדש. לפני עשר שנים הבינו בפריים טיים שמה שהכי חזק זה מקור, המהפכה התחילה עם 'שמש', והזכיינים הבינו שאם אתה קונה 'ניפ/טאק' על המשקל זה לא עוזר, בסוף מה שדובר עברית וטוב מביא הכי הרבה קהל. ילדים צורכים פריים טיים היום, אבל אצלנו הוא מפולח. אנחנו מביאים סדרות כמו 'כמעט מלאכים', אבל משקיעים גם בשידור החי שהוא מאוד יקר. אנחנו נחשבים ז'אנר תחתון, במרכאות, אנחנו לא מחויבים לזה, אבל העובדה שמבזבזים על זה כסף מראה שמאמינים שיש מי שרוצה לראות את זה".

לא מחנכים, מבדרים 

אם כבר, הערוץ הוא אי של תמימות בעולם שבו בין התוכניות האהובות על ילדים נמנים להיטי הפריים כמו "ארץ נהדרת", "צחוק מהעבודה", "רמזור", טלנובלות למבוגרים וריאליטי מלא מזימות, הראויות למאכל הורים ללא ספק, אך מבלבלות עבור ילדים שמשוכנעים כי ליטל מעתוק היא מודל לחיקוי, ולא בבואה מפלצתית שלהם עצמם. יש לא מעט אירוניה בעובדה שמדובר בגוף שבתחילת שנות ה־90 סימל את החומריות והריקנות (מי לא זוכר את מערכון המנחה בחולצת הבטן שמתפייטת על הדגדגן הזערורי ב"החמישייה הקאמרית"?) - עוד ראיה לכך שהכל יחסי, והכל, כנראה, מידרדר.

טל: "צריך לזכור שערוץ הילדים הגיע עוד לפני ערוץ 2, הכי היה נורא חדש. כל מה שהיה עד אז זה רק דליה מזור, 'החמישייה הקאמרית' צחקו על זה, אבל זה לא תקף היום".

היום אתם דמויות חינוכיות למופת?

קובי: "אני לא חושב שהתפקיד שלנו הוא לחנך, אנחנו עושים בידור".

שראל: "אני עוד לא יודע איפה אני עומד ביחס לזה. זה קודם כל בידור, אבל בעיניי, בערוץ יש יותר ערכים, להבדיל מדברים אחרים. אנחנו לא נותנים להם רק לראות אנשים הולכים מכות כל היום. הערוץ הוא לא רק הדוד שנותן לך מתנה יפה, הוא גם זה שתופס אותך לשיחה ושואל אותך מה שלומך. אני עצמי בא ממקום חינוכי תרפויטי, ביימתי קבוצות של נוער בסיכון ואני עובד עם אתיופים וילדים ממשפחות הרוסות, ואני מאמין שאפשר לעשות שינוי - גם בטלוויזיה. אם אוכל לגרום לילד לחייך ולהבין דברים, אשמח. הרי הרבה ילדים גדלים עם הטלוויזיה, אבא שלהם חוזר הביתה ב־18:00, אמא שלהם בקושי נמצאת".

"להיות דמות חינוכית זו זכות"

טל: "פה מתחילה הבעיה. יש הורים שחושבים שיש ערוץ בייביסיטר לאומי. אנחנו עדיין יותר בטוחים מערוץ 2, אבל אני לא רוצה לקחת אחריות על גידול ילדים. אצלי הילד עוד קטן, הוא בן שנתיים וחצי, והוא לא רואה טלוויזיה, הוא לומד בחינוך אנתרופוסופי. ככה זה בינתיים, נראה מה יהיה כשהוא יגדל".

רז: "אם אני דמות חינוכית, זו זכות בעיניי. החלום שלי תמיד היה שאם יום אחד יכירו אותי, הדבר הראשון שאעשה זה לפרסם את המושב שלי, קדמת צבי. הלוואי שילדים יקשיבו לי ויעריכו את הדעה שלי, שישמעו שהעדפתי לצאת לטיולים, לא לשבת מול הטלוויזיה והאינטרנט. לא היה לי קניונים ומותגים, טיילתי בג'ילבון".

קובי: "אתם שמים לב שאין לנו דרך לבדוק אם מה שהיא אומרת נכון? אנחנו מאמינים להכל".

מושיק: "היום משהו הלך לאיבוד בחינוך של ההורים. הורה שנותן לילד שלו לראות הכל בטלוויזיה ולא בודק מה יש שם, וההצגה היחידה שהילד יראה זה מופע חנוכה, שלא יתפלא מה הילד עושה אחר כך. ההורים צריכים למצוא דרך לדאוג שהילד יקבל מה שהוא צריך. לצאת לקרוא, לטייל, ללכת לתיאטרון לילדים ולנוער של אורנה פורת, ולא רק למופעי חנוכה".

קובי: "השאלה האם הדברים השליליים קיימים היום יותר מפעם, או שפשוט יש יותר דיווח? יש היום יותר מעשים מגונים מפעם? יותר אלימות מצה"ל? לא, פשוט יש יותר תקשורת סביב זה, זה הכל".

מושיק: "אני לא מסכים. אני חושב שלילדים היום יש יותר כוח מבעבר. אם נדבר על חינוך ומערכות בית ספר, אז אני לא הייתי תלמיד מבריק, אבל היה לי כבוד למורים. מילה של מורה היתה משהו חזק וזה פחת עם הזמן וצר לי על כך. זה גם בגלל המערכונים של ליטל מעתוק".

קובי: "אם קובי מחט בכיתה ז' היה צופה בליטל מעתוק בטלוויזיה, ואז היה שואל את המורה אם אפשר לנגב, ואז היה מוציא חומוס באמצע השיעור - אמא שלי היתה מעיפה לי את הראש. אני נגד אלימות, אבל החינוך אצלי היה כזה שפשוט לא עושים דברים כאלה".

טל: "גם התקשורת משחקת כאן תפקיד. ילד או ילדה שיחקו את מעתוק, הם מקבלים כפולה בעיתון. מזל שהמנצח בחידון התנ"ך הוא הבן של ביבי, כי אם לא, אף אחד לא היה יודע שמישהו לומד תנ"ך במדינה הזו. אתה תגיע לעיתון אם תרביץ למישהו, או אם אתה גאון שחמט שניצח את האיראנים. אבל לא רואים סתם ילדים עם ערכים, כאלה שכמעט לא נותנים להם במה, חוץ מאצלנו ובערוץ לוגי".

מושיק: "פעם ילד היה בלחץ אם היו מזמינים את ההורים לפגישה עם המורה, היום כשכזה דבר קורה, המורה בלחץ. היא ישר מפחדת איך ההורים יגיבו, אם הם יתהפכו עליה. זה נהיה פופולרי לעמוד לצד הילד ולתקוף את המורים ואת מערכת החינוך וזה מה שיוצר את הבעיות. הילדים מתנפחים בכוח ומרגישים שיש להם אותו להשתמש נגד הילדים אחרים".

רז: "שני ההורים שלי מורים, וכבת שלהם היה לי עצוב לראות את ההשקעה. הם רוצים לחנך ולמצוא תכנים, והיום הם מרגישים זלזול מצד התלמידים, זה לא מה שהיה פעם. הילדים מקללים, זה מחרפן אותי. אמא שלי יושבת עד חצות לבדוק מבחנים ולמצוא להם שעת חינוך מגניבה, ובשביל מה? ואני לא מדברת אפילו על המשכורות הנמוכות, אלא המקום של חוסר ההערכה. זה כואב לי לראות את זה".

שראל, אתה עובד עם נוער, מה אתה אומר?

שראל: "אף פעם לא הייתי בחינוך פורמלי, אבל אני אוהב ללמד. יש קטעים לא קלים. רק לאחרונה עשיתי פרויקט עם קבוצת נוער מדהימה, כתבתי וביימתי מופע עם מערכון שיש בו דקירה, אלימות במועדון לילה. ביום חמישי היתה הבכורה, וכשהשחקן מוציא את הסכין לדקור את השחקן השני, אני שומע צעקות מהקהל, 'יאללה, גבר, תראה לו מה זה'. ישבתי שם מצומרר. אם יש בחיים רגעים של התפכחות זה היה אחד מהם. ואני אומר, 'מה קורה פה?'. ככותב כיוונתי לזה שיבוזו לדמות של האלים, והקהל נותן לי תגובה הפוכה. זה עשה לי משהו רע מאוד. אין ספק שהחברה שלנו נהייתה אלימה, ואם יהיה שינוי, זה לא יקרה מחר או בשנים הקרובות. יש כאן נזק חברתי שייקח המון זמן לתקן. זה משהו שטבוע בהנחות יסוד".

רז: "ומה שהילדים רואים ביוטיוב? יש שם סרטים שאלוהים ישמור. כשלי יהיו ילדים הם לא יקבלו מחשב בחדר".

בטח מדכא לחשוב שזה חלק מהקהל שלכם.

טל: "זה לא הקהל שלנו. אני יודע שהילדים האלה לא רואים ערוץ הילדים וזה חלק מהבעיה. כל עוד מישהו נשאר ילד וצורך אותנו, הוא לא יעשה את הדברים האלה. לפי השיטה האנתרופוסופית שליבי, הבן שלי, מתחנך בה, אומרים שהילד צריך להיות ילד כמה שיותר שנים, להמשיך עם זה כמה שאפשר".

קובי: "הם מניקים אותם עד כיתה ג'".

טל: "אני בכלל לא חושב שכל אחד יכול להיות הורה. יש לי חברים שעומדים עכשיו לאמץ ילד ואני רואה את המבחנים והבירוקרטיה שהם עוברים כדי לקבל אישור. אני אומר - הלוואי שכולם היו עוברים כזה תהליך, להבין שזה הטיימינג והרגע שלהם. שרגע אחד לפני שאתה מביא את הילד לעולם, תעשה מחשבה ותבין שיש לך כאן אחריות. אבל למרות כל מה שאמרנו עכשיו, אני עדיין מאמין בדור הזה".

• את הראיון המלא ניתן לקרוא בגיליון פנאי פלוס החדש