שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    התרנגול עוד קורא
    25 שנה לרומן "תרנגול כפרות" זו הזדמנות מצוינת לשמוע מהסופר אלי עמיר מה הוא חושב על הספר ומה השתנה בחברה הישראלית. "בהרבה מובנים אנחנו עדיין בגלות", הוא אומר
    קשה למצוא הרבה אנשים שעברו בשנות ה-80 וה-90 את מערכת החינוך הישראלית ולא קראו את "תרנגול כפרות". הרומן הקלאסי לבגרות בספרות שכתב אלי עמיר ממשיך למשוך אליו גם היום דורות חדשים של קוראים. כולם מתוודעים לסיפורו של נורי, הנער העולה החדש מעיראק, שמבקש להיקלט בקיבוץ הישראלי ובחברת הוותיקים, למרות קשיי ההגירה ופערי התרבויות.


    עמיר. נורי אז והיום (צילומים: נועם מושקוביץ')

     

    25 שנה מלאו לאחרונה ל"תרנגול כפרות" רומן הביכורים של עמיר. אחריו באו עוד שני רומנים שעמיר מחשיב לטרילוגיה: "מפריח היונים" מ-1992, המספר את סיפורה של הקהילה היהודית בבגדד ערב העלייה לישראל; ו"יסמין" מ-2005, שבו נורי של "תרנגול כפרות" הוא כבר גבר ישראלי צעיר, חייל שמתאהב בצעירה פלסטינית אחרי מלחמת ששת הימים.

     

    מן הקונפליקטים העדתיים הפנים-ישראליים מתבגר נורי אל תוך הקונפליקט היהודי-ערבי, הישראלי-פלסטינאי. עמיר לא מתכוון לתת לנורי לנוח. "יש לו עוד מה לומר", הוא אומר. "לדמות שלו יש מה לומר כשם שלמדינה הזאת יש עוד מה לומר".


    יישר קו עם החיים הישראליים

    עמיר, בן 73, נולד בבגדד ועלה לישראל בגיל 13. הוא התחנך ב"שומרייה", המוסד החינוכי של קיבוץ משמר העמק. "תרנגול כפרות" זכה להצלחה גדולה בשעתו; הוא נמכר בכמה מהדורות, זכה בפרסים ספרותיים, ונכנס לרשימת ספרי הלימוד בבתי הספר.

     

    עמיר יישר קו עד מהרה עם החיים הישראליים: בשנים 1964-1968 שימש כיועץ ראש הממשלה לענייני ערבים, הוא מילא שורה של תפקידים בכירים במשרד הקליטה, ואף היה מנכ"ל "עליית הנוער".

     

    עם זאת, עמיר הוא אחד הסופרים הישראלים שמגשרים – בדמותם, בביוגרפיה שלהם, בפעילות הספרותית שלהם – בין התרבות המערבית לתרבות הערבית שבה גדלו. ספריו תורגמו לערבית ויצאו לאור במדינות ערביות. הוא ביקר לא אחת במצרים, והוא מיודד עם סופרים ועורכים מהעולם הערבי.

     

    האם "תרנגול כפרות" משקף תקופה שהיתה ואיננה בהיסטוריה הישראלית, או שהוא מתאר דברים שעדיין קיימים?

     

    "כשכתבתי את הספר השתדלתי מאוד שהוא ישקף את התקופה ההיא, אבל ממסעותי בארץ היום אני חושב שכמעט דבר לא השתנה – היחס לשונה ולאחר, ובמקרה הזה לעולה החדש, כמעט לא השתנה. השמות והמוצאים של העולים השתנו. שמעתי נערים שעלו מברית המועצות אומרים 'נורי זה אני', ונערים שעלו מאתיופיה אומרים 'נורי זה אני'.

     

    "כשהייתי מנכ"ל 'עליית הנוער' הופעתי באחד הקיבוצים. הם קלטו חברת נוער ורציתי לדעת איך הנערים מרגישים. סיימתי לדבר והיתה דממה באולם. אחרי כמה דקות מביכות פתאום מרימה ילדה את ידה ואומרת כמעט בזעף – 'אלי עמיר, מאז שכתבת את הספר שום דבר לא השתנה. היחסים בינינו לבין המוסד החינוכי לא השתנו. זה עדיין ילדי המוסד מול ילדי הקיבוץ'".


    "שום דבר כמעט לא השתנה מאז"

     

    עמיר מוסיף כי יש בספר עוד דברים שלא השתנו; יש בספר ביקורת נוקבת בענייני דת. הניצנים הראשונים של ש"ס מתוארים שם, קנאות דתית וחוסר מתינות, וההאשמה הכוללת של הדתיים כלפי התנועה הקיבוצית, שכביכול הוציאה את הנוער שלנו לשמד.

     

    "על זה ביססו את האתוס השיקרי של המתקפה הנוראה על התנועה הקיבוצית גם בתקופת בגין ואחריה, והשיא שלה היה כשבגין קרא לקיבוצניקים 'המיליונרים שמשתכשכים בבריכות השחייה'. זו אחת האמירות הכי חסרות שחר שנאמרו אי פעם על התנועה המפוארת הזאת".

     

    אנחנו עדיין בגלות

    נראה כי עמיר הפנים את הכמיהה הישראלית ליצור כאן יהודי חדש. "הלוואי שהיו מצליחים להפוך את העולים ליהודים חדשים, כי אז לא היינו חוזרים לגלות", הוא אומר.

     

    "אנחנו חיים היום בגלות בגלל השבטיות והפילוגים בתוך העם. אפשר להוציא את היהודים מהגלות, אבל אי אפשר להוציא את הגלות מהם. המהפכה ההיא, שנוסתה לזמן קצר בקרב כל העולים החדשים, לא המריאה. היא היתה אידיאל ענק והיא לא המריאה כי לא היו מספיק כוחות שירימו אותה ולא היה לעליות החדשות כוח להבין ולקבל אותה".

     

    עמיר לא נמנה עם מותחי הביקורת על המפעל הציוני; הוא מלא יראת כבוד לאבות המייסדים. "כשאני קורא את הספר הזה ישנם עמודים שבהם אני בוכה ממש, כי אני נזכר בחוויות שעברתי", הוא אומר. "בקריאה האחרונה שלי בכיתי במקומות נוספים – המקומות שנגעו לאבות המייסדים, למחוללי המהפכה הציונית ותקומת ישראל, אנשים סגפנים וצנועים שחיו למען אידיאל האומה והכלל. חלק מהאנשים האלה חי היום בתנאים כלכליים איומים בקיבוצים שהופרטו, ואוי לה לאומה שנוהגת כך בחלוציה".

     

    אתה רואה עצמך שייך לאלה שהצליחו להשתלב במהפכה הציונית והפנימו את ערכיה כמעט לגמרי?

     

    "מי שהתחנכו בקיבוץ חצו את הרוביקון ועברו מהפכה. ההורים שלנו והאחים שלנו במידה רבה לא עשו את זה. אבל הניסיון המחשל והמאתגר הזה של מפגש התרבויות בסופו של דבר הביא לנו ברכה. לי באופן אישי אין מה להתלונן בשום תחום. אני מחשיב את שלוש השנים שבהן התחנכתי בחברת הנוער במשמר העמק כשנים החשובות של חיי. הן עיצבו את הישראליות שלי".

     

    ולא פעלת מתוך ביטול עצמי?

     

    "לא. באינסטינקט של ילד הבנתי שאני לא יכול לוותר על השורשים שלי, על אבי ואמי ועל השבט שממנו אני בא. אני רק יכול לסגל לעצמי תרבות נוספת, להיות גם במזרח וגם במערב. בעידן המודרני אדם הוא דו זהותי ותלת זהותי. היום, עם האינטרנט והמחשבים והמטוסים הסילוניים והכפר הגולבלי, אנשים חיים במקומות שונים, מדברים בכמה שפות, אתה כבר לא חי רק עם זהות אחת.

     

    "אני מטיף כל הזמן ללמוד ערבית, להכיר את התרבות הערבית, לקרוא את ספרותה ולשמוע את המוסיקה שלה. אני רוצה לקרב בין שני העולמות. הזעקה שלנו אז היתה – אל תפסלו את התרבות שלנו, נסו להאזין לה, תנו לה הזדמנות".

     

    אז אפשר היום עוד לדבר על פערים עדתיים?

     

    "יש עדיין פערים עדתיים, זה לא נגמר לגמרי, הם מתבטאים יותר בתחום הכלכלי. ההתקדמות היא עצומה, זה כבר לא אותו הסגר שאי אפשר לצאת ממנו של שכונות וערי הפיתוח. מזרחים מגיעים לאוניברסיטאות, לעמדות מפתח בפוליטיקה, בספרות, בארכיטקטורה, באקדמיה, במחקר. יש להם נוכחות תרבותית גדולה. חלק מהבעיות נפתרו וחלק לא".

     

    עד כמה לדעתך היתה ל"תרנגול כפרות" השפעה על מקבלי החלטות אז?

     

    "קראו אותו בשעתו מדינאים כמו שמעון פרס ויצחק רבין, הספר חילחל לדרגים הקובעים ששאלו איפה טעינו ומה אפשר לשפר. נועצו בי כשבאו עליות חדשות. זה לא אומר שביצעו כל מה שאמרתי. עמוס עוז אמר לי פעם שיש בספר עימות בין הנער העולה נורי לבין האבות המייסדים, עין בעין. אני לא הבנתי על מה הוא מדבר, הרי היתה לי יראת כבוד אדירה כלפיהם, אבל הוא אמר 'אלי, אתה מתעמת אתם דרך סיפור העקירה וניסיון ההשתרשות'".

     

    בסוף השנה עומד להתפרסם רומן חדש שלו, אבל בסגנון אחר, דומה יותר ל"אהבת שאול". "תרנגול כפרות" היה ספרו הראשון, ולמרות הרומנים האחרים שפירסם אחריו, הוא עדיין מזוהה עם הספר הזה. זה מפריע לו? זה משמח אותו? "לא מפריע לי שאני מזוהה אתו", אומר עמיר.

     

    "העורך הוותיק אהוביה מלכין אמר שזה ספר ביכורים שמריחים בו את פריחת התאנה. הוא אמר שמזל שלא הייתי סופר מקצועי, כי הוא מלא אותנטיות וחותם אמת על קיבוץ הגלויות הישראלי. כבר לפני הרבה שנים הבנתי שלא משנה מה אכתוב – תמיד יזהו אותי עם 'תרנגול כפרות'. אבל מבחינתי זו תעודת כבוד. להיות מזוהה עם הנער בן ה-16 עם האהבות והתסכולים זה תענוג גדול. החיים רצים קדימה ואני כבר אינני אותו הנער, אבל כשאני קורא אותו אני מחבק אותו בגעגועים".

     

    אני לא סמי מיכאל

    סופר ישראלי אחר יליד עיראק, שמתמודד עם תכנים חברתיים ופוליטיים, הוא סמי מיכאל. רבים מבלבלים בין השניים, אם כי השוני ביניהם רב – הן מבחינת סגנון הכתיבה, והן מבחינת העמדה הפוליטית שלהם. עמיר הוא סופר פנים-ממסדי, מיכאל הוא איש שמאל חוץ-ממסדי מובהק.

     

    "אני סופר יהודי ציוני ישראלי", אומר עמיר, "את זה אמרתי לאחרונה גם בראיון בבי.בי.סי בלונדון וגם במצרים

    בעשרות ראיונות כש'יסמין' יצא לאור. אני גאה על היותי ציוני. הציונות הביאה אותנו לכאן והמהפכה הציונית עוד לא הסתיימה. להיות חלק מהממסד זו לא מילת גנאי בעיני, כי ממסד בנה ועשה, הקים, זרע ושתל.

     

    "מעולם לא הייתי אדם כנוע בתוך הממסד, בכל מקום לחמתי. כשיייתי יועץ לענייני ערבים בתקופת לוי אשכול נלחמתי על זכויותיהם של ערביי מזרח ירושלים אחרי 67', לא היססתי לבקר את הממסד. 16 שנה עבדתי במשרד הקליטה, הייתי משנה למנכ"ל ומנכ"ל בפועל – לא היססתי לבקר, והיה בידי הכוח לשנות את נוהלי הקליטה לטובת העולה החדש.

     

    "בתקופתי כמנכ"ל 'עליית הנוער' הנערים התחילו ללמוד לבחינות הבגרות. הפכתי עולמות כדי לשתף את ההורים בתהליך החינוכי של הילדים שלהם. אני בטוח שעשיתי גם שגיאות, אבל אם לא הייתי חלק מהממסד לא הייתי יכול לשנות דברים".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עמיר. אני יהודי ציוני ישראלי
    צילום: נועם מושקוביץ'
    הטבות למנויים
    מומלצים