שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    הפעם הראשונה שלנו

    זוכרים מה היה שעשועון הטלוויזיה הראשון בישראל? ידעתם שעשו כאן סרט אנימציה עוד לפני קום המדינה? ומה היה האלבום העברי הראשון שיצא על דיסק? לכבוד יום העצמאות, חזרנו לסיפוריהם של חלוצי התרבות המקומיים


     

    את השידור הטלוויזיוני החי הראשון בישראל רובנו מכירים: שנתיים לאחר קום הטלוויזיה החינוכית, עלתה לשידור "הטלוויזיה הכללית". המשדר החי הראשון של הטלוויזיה היה מצעד צה"ל - כן, ביום העצמאות - בדיוק לפני 42 שנה. כבר בצעירותה, שודרו בטלוויזיה תכנים מגוונים יחסית, בהם "מבט" כמובן, תוכניות מוזיקה וסדרת מקור אחת ("חדוה ושלומיק", 1971).

     

    ב-1976 הבינו קברניטי הערוץ הראשון שגם שעשועונים צריכים להיכלל בלוח השידורים, והראשון שבהם היה "זה הסוד שלי", אותו הנחה בתחילה השחקן והבמאי אורי זוהר. כאשר הוא החל את תהליך חזרתו בתשובה, את מקומו תפס הבדרן הצעיר (אז בן 31) טוביה צפיר.


    צפיר ב"זה הסוד שלי". הצליח גם בלי פרסים משמעותיים

     

    "אורי זוהר היה בעצם המייסד של התוכנית", מספר צפיר. "להיכנס לנעליים שלו היה כבוד גדול והצלחה אדירה וחסרת תקדים. בדחילו ורחימו, לאט לאט, מצאתי את הסגנון שלי ואפילו הוספתי חיקויים לתוכנית. אני זוכר שהיתה אפילו תוכנית אחת שבני יואב הנחה, בגיל עשר. רואים איך הוא ספג טלוויזיה כבר מגיל צעיר".

     

    ב"זה הסוד שלי", לצד בעל הסוד המתחלף, לקח חלק צוות קבוע של שלושה מנחשים, אותו הרכיבו חמישה או שישה ידוענים, ביניהם מושיק טימור ואלי תבור. "לא היו פרסים כמו היום ועדיין ההצלחה היתה גדולה", משחזר צפיר. "אי אפשר לבטל את העובדה ש'זה הסוד שלי' צמחה בזכות האישיות הדומיננטית של אורי זוהר. הוא עשה את זה בחן המיוחד שלו והעביר תוכנית מדהימה, בידורית וחינוכית. אני חושב שזה משחק חברתי ברמה גבוהה מאוד, והדבר היחיד שמקביל לו כיום זה אולי 'אחד נגד מאה'. על אורי זה ישב מעולה".

     

    מה היה הסוד שהכי הפתיע אותך?

     

    "נדמה לי שעשו לי הפתעה פעם, שהסוד היה קשור אלי וזה ריגש אותי, אבל אני לא זוכר יותר מזה. זה היה משהו שקשור ליגאל שילון, שהיה במאי צעיר אז והוא היה בעל הסוד".

     

    ב-1993 רגע לפני פריצת השידור המסחרי לישראל, ניסו בערוץ לשחזר את ההצלחה משנות ה-70, אז גם חזר ונקרא לדגל המנחה טוביה. "גם אז צפו בזה, אבל ברגע שנכנסו השעשועונים המסחריים והריאליטי - זה כבר היה סיפור חדש לגמרי. הריאליטי, הרמה הנמוכה של הטלוויזיה, פשוט כבש את המסך". (ערן בר-און)


     

    היכרות רשמית עם תקליטורים מחו"ל נערכה אמנם קודם לכן, וכבר חמש שנים שהעולם כולו דיבר על המהפך הדיגיטלי ועל "הדיסקים שישנו את העולם". אבל עד 1987 לא זכתה ישראל לדיסק עברי משלה - זאת אומרת, עד שהגיעה ירדנה ארזי.

     

    הזמרת האהובה ובעלה, המפיק נתן תומר, שניהלו חברת תקליטים עצמאית, יצרו את "הדיסק העברי הראשון". במין צירוף מקרים שכזה, הדיסק "נשמה צוענית" הפך לאלבום הנמכר ביותר של ארזי - יותר מכל שאר אלבומיה - וכן לאחד מהאלבומים הישראלים המצליחים ביותר מכל הזמנים: כ-150 אלף עותקים ממנו נמכרו ב-23 השנים הבאות.


    ארזי עם הדיסק העברי הראשון. "הרגשה של ראשוניות" (צילום: דנה קופל)

     

    היה זה רעיון של תומר לייבא את הקדמה הטכנולגית לישראל, ויחד עם חברת CDI מכרמיאל שהוקמה באותה השנה, הביא את שיריה של ארזי לתקליטור. "נתן תמיד היה, ועדיין, מעודכן בכל מה שחדש", אומרת ארזי. "היינו חברת האינדי הראשונה בישראל והיה לנו את הדיסק הראשון. פעמיים הייתי חלוצה. הוא זה שגורר אותי אחריו כי אני לא עומדת בקצב. ההתלהבות מהדיסק היתה יותר שלו מאשר שלי".

     

    ארזי זוכרת שלמרות ההישג, היה זה מעבר קשה. "זו היתה פרידה לא קלה, התרגלתי לעטיפות של תקליטים", היא אומרת, "שם היה הרבה מקום לתמונה גדולה ולכיתוב, ואז פתאום הגיע עולם אחר, התכווצנו. לא האמנתי שאנחנו מתכווצים ככה. תקליט היה מוצר יפה, רומנטי והיתה שם הרבה אינפורמציה, כל מיני דברים שאפשר היה לתת להם ביטוי על גבי העטיפה. הדיסק באיזשהו מקום גמר את זה".

     

    אבל בסופו של דבר, ארזי שמחה מאוד מהשינוי ומההצלחה הגדולה שהדיסק צבר. "היתה הרגשה של ראשוניות, כאילו אתה צועד עם הזמן והטכנולוגיה", היא מודה. "הרגשה של משהו מפתיע וטוב שקורה, שאנחנו פורצים קדימה, וזו היתה תחושה מאוד חגיגית. לשמחתי, זה נפל במקרה על פרויקט מאוד מצליח, מעין בום על-קולי של מכירות. אפילו לעצמי לא נשאר לי עותק אחד". (אור ברנע)


     

    "היה זה סרט די רע. וולט דיסני עשה זאת טוב יותר. בכל אופן, היה זה סרט האנימציה הראשון בארץ". במילים אלה חתם המאייר והקריקטוריסט המנוח אריה נבון את ההגיג הקצר בו הוא תמצת לכדי שתי פסקאות את סיפורו של "הרפתקאותיו של גדי בן סוסי", שככל הידוע היה סרט ההנפשה (או שכפי שנכתב בפתיחת הסרט, "ציורי-נוע") העברי הראשון, בספרו האוטוביוגרפי "בקו ובכתב" (הוצאת עם עובד, 1996).

     

    התסריט, עליו היה חתום הסופר והמשורר אביגדור המאירי, סיפר על עולה צעיר מתימן והרפתקאותיו בחיפוש אחר אהבה ופרנסה ברחבי תל אביב, כשבין סצנה אחת לשנייה נשזרו להם הסברים עלילתיים בחרוזים. זה קרה ב-1934. מדינה עוד לא היתה לנו, קל וחומר תעשיית סרטים ענפה ומבוססת. לא פלא, אם כן, שהסרטון הקצרצר הזה - כשמונה דקות אורכו - נעשה בתנאי גרילה של ממש. נבון שקד במשך עשרה ימים על האיורים, האחים ברוך ויצחק אגדתי היו אחראים על הצילומים.


    "הרפתקאותיו של גדי בן סוסי". דיסני עשה זאת טוב יותר

     

    כך תיאר נבון את הדברים בספרו: "פנסי-החשמל שהאירו את הציורים נמצאו בראש מבנה מיוחד. יצחק היה מטפס על המבנה ומשם מכוון את האורות. כדי לכבות אותם היה צריך להגיע למתג שהיה קבוע למטה. יצחק, שגם הוא היה גבוה, חלץ נעל אחת שלו והיה שולח את רגלו הארוכה למטה כדי להגיע למתג ולכבות את האורות". בכך לא הסתכמו צרותיהם של השלושה במהלך העבודה הסיזיפית. "האורות משכו את הזבובים והם נעמדו על הציורים", הוסיף נבון בספרו. "בהסרטת הניסוי הופיעו זבובים פוטוגניים אלה בסרט בגודל של פילים".

     

    "התחושה של השפה העברית המתהווה, לצד עברית מסורתית יותר בכותרות הביניים, מקנה לסרט תחושה אקזוטית, כמו גם העלילה העוסקת ביהודי הגלותי שמגיע לארץ ישראל, בה היהודים מנהלים אורח חיים מודרני", אומר רז גרינברג, חוקר אנימציה מהאוניברסיטה העברית בירושלים. "בסך הכל, זו אינה אנימציה מתוחכמת במיוחד, אפילו בהשוואה לסטנדרטים של אותה תקופה. נראה שאריה נבון לא היה מודע לתנועה אנטומית נכונה, או שלא התעניין בזה. אבל הרקע המקומי הופך אותו לסרט מעניין מאוד לצפייה".

     

    "הרפתקאותיו של גדי בן סוסי" לא הותיר חותם משמעותי עם השלמתו, ונעלם לאחר שהוקרן במשך שבוע ב"ראינוע עדן" המיתולוגי (למרבה המזל, היום הוא זמין לצפייה בזכות ארכיון הסרטים היהודי על-שם סטיבן שפילברג). בדיעבד, ניתן לומר שהוא גם לא עורר בארץ ישראל דחף ליצירה נוספת של אנימציה עלילתית.

     

    יחלפו עוד כמעט שלושה עשורים עד שייעשה כאן סרט האנימציה העברי הראשון באורך מלא - "בעל החלומות" של יורם גרוס, שגם זכה ללוות את סרטו לתחרות הרשמית בפסטיבל קאן היוקרתי. 46 שנה אחריו, זכה במאי נוסף להגיע לקאן עם סרט אנימציה עברי: ארי פולמן ו"ואלס עם באשיר" שעצר שם בדרכו למועמדות לאוסקר וזכייה בגלובוס הזהב. מי יודע, אולי היום התעשייה במדינתנו הקטנטונת כבר בשלה לתת-תעשייה מונפשת משלה, ללא הפוגות של עשרות שנים בין סרט אחד למשנהו. (דרור עמיר)


     

    חיים נחמן ביאליק ידוע בעיקר בתור המשורר הלאומי. פחות ידועה העובדה שהוא אחראי גם לתמורות נוספות ומשמעותיות בספרות העברית, כמו למשל ההוצאה לאור העברית הראשונה.

     

    קיצור תולדות: הדפוס הראשון הגיע לארץ מאיטליה באמצע המאה ה-16, אבל לא האריך ימים. ניסן ב"ק חנך דפוס בצפת (ולימים העבירו לירושלים) בשנות ה-20 של המאה ה-19, והדפיס בעיקר ספרי קודש. העיתון העברי הראשון שהודפס היה "הלבנון" ב-1863, ומיד אחריו יצא "החבצלת" בידי פרומקין, חתנו של ב"ק. בדפוס "החבצלת" הודפסו גם ספרים, אבל הוצאת הספרים הראשונה היתה "דביר", כיום חלק מזמורה ביתן.


    ביאליק."לב חדש ורוח נכון יבואו לה" (צילום: זולטן קלוגר, לע"מ)

     

    "דביר" נולדה למעשה ברוסיה: ביאליק, ש. בן ציון, מאיר דיזנגוף, אלחנן ליב לוינסקי ויהושע חנא רבניצקי התקבצו להם אי אז בתחילת המאה ה-20 ברוסיה בניסיונות להחיות את התרבות העברית, ומה יותר הגיוני מלהקים הוצאת ספרים. ב-1901 הוקמה מוריה (לימים "דביר"), שהתעסקה בהתחלה בעיקר בספרי לימוד וספרי יסוד במקצועות העברית והמקרא ועיבודים לסיפורי חז"ל. אבל לא לאורך זמן: מהר מאוד ביאליק ושותפיו שיחררו לאוויר העולם גם יצירות של שלום אש, י"ל פרץ, י"ד ברקוביץ', דוד פרישמן, גרשון שופמן, שאול טשרניחובסקי, זלמן שניאור ועוד. את התחום המדעי ריכז משה לייב ליליינבלום. הגאווה היתה גדולה.

     

    בין היתר כתב עליה ביאליק: "בשובה להתחבר דרך הלשון למקור היצירה החיה של האומה כולה, תשוב ותהיה גם היא לאבר של החי. לב חדש ורוח נכון יבואו לה, ושבה והרגישה מאליה את דפיקת לב האומה ואת כל מכאוביו ומשאלותיו הגלויים והנעלמים". אבל למרות הגאווה וההתלהבות, השלטון הרוסי החליט שזהו, די. אם אלו לא ספרי קודש, אין לזה מקום - והוצא צו סגירה. אחרי מספר שנים ההוצאה המשיכה להתקיים בגרמניה והגיעה לבסוף ב-1924 לתל אביב.

     

    ‬אבל שוב כל מלחמה והספיחים שלה; אחרי מלחמת העולם השנייה, עקב המשבר הכלכלי שפקד את הארץ ומותם של ביאליק ורבניצקי, המצב הכספי החל להידרדר ובעלות ההוצאה התחלקו יורשיו של שמריהו לוין ואיש העסקים אשר רשף (אביהם של רפי וצלי רשף). כיום, כאמור, דביר היא חלק מזב"מ (זמורה ביתן, כנרת), וממשיכה לתפקד בעיקר כהוצאה של ספרי עיון.

     

    יעל מילצ'בסקי, ראש מדור ספרות הילדים והנוער ב"דביר", אומרת: "העולם מאוד השתנה ומו"לות חייבת להיות ערה לרוח הזמן, אבל בהחלט יש מחויבות למשהו שיש לו היסטוריה ומסורת, ובהחלט יש התייחסות למחשבה של ביאליק. זה קיים באוויר". (עמיחי שלו)


     

    אם ניתן בכלל להצביע על נקודה בזמן בה התגלתה אמנות המיצג בישראל, יהיה עלינו לנדוד לאחור אל יום העצמאות 1973 - חצי שנה לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים. יש כאלו שאולי רואים במצעד צה"ל בירושלים כסוג של פרפורמנס, אולם מדובר דווקא בשרון קרן וגבי קלזמר, שמחו נגדו באמצעות פעולתם האמנותית ספוגת הפוליטיקה. השניים חבשו עצמם בתחבושות וענדו מדליות, במקביל לקיום טקס קבלת אותות העוז והגבורה.

     

    "זה היה בזמן האופוריה הגדולה", נזכר קרן. "כמחאה נשאנו את הכיתוב 'מי צריך מצעד' ואירגנו מצעד אזרחי ברחובות עם כיכרות לחם ומטרות דמה. ההפגנה פוזרה על ידי המשטרה ונעצרנו. התיק נסגר חצי שנה מאוחר יותר". למחרת היום בתל אביב, יצאה אפרת נתן לצעדה בתל אביב מפינת הרחובות דיזנגוף-פרישמן דרך מוזיאון תל אביב וכיכר מלכי ישראל, כשלראשה כובע דמוי צלב. במקרה זה, היה מדובר במיצג אישי, אך העיתוי ניכר גם פה.


    נתן עם צלב לראשה בתל-אביב. מתכתבת עם המצעד (צילום: יאיר גרבוז)

     

    "הרעיון היה ללכת יום אחרי המצעד ולהתכתב איתו", מספרת נתן. "עסקתי בצד הפוליטי של האטימות המנותקת מהסביבה ומהגוף הטבעי. היה ניכור ואנשים נרתעו, עברו מדרכה". כשנה לאחר מכן, במיצג "חלב" , שפכה ליטרים של חלב בחדר המדרגות במדרשה לאמנות בהרצליה. "בתקופה ההיא היה כוח להתנסות בעבודות ראשונות מסוגן. הרגשתי שאני ממש עושה שטויות, אפילו המשפחה היתה מובכת", מספרת נתן.

     

    באותה שנה צעד מוטי מזרחי לאורך מסלול דרך הייסורים של ישו בירושלים, כשהוא נושא על גבו מתקן המשלב קביים עם תמונתו שלו - מיצג הידוע כ"ויה דולורוזה". "עסקתי בתדמית שלי כאדם פרטי. היישות שלי כיהודי, בקונטקסט של

    ירושלים. הזקן העבות שגידלתי שימש לי כרעלה. אנשים הסתכלו מהצד, היה שוטר שבדק אותי ואיזה נוצרי יחף שתיחקר אותי. כך שנינו הלכנו בדרכו של הצלוב. משהו יומיומי, שעובר את ההיסטוריה".

     

    עוד לפני ה"ויה דולורוזה", יצר מזרחי את הסרט "בצק" בו הוא מקיים יחסי מין בבליל בצק, ואת המיצג "מלך ירושלים" בו הביט מהר הזיתים אל מתפללים שקוראים קדיש כשלראשו צילינדר ענק מנייר.

     

    "היו דברים שדרשו אומץ. היה מרצה שאמר לי ש'זה כמו לחרבן בבית כנסת', אבל היתה אווירה של פריצת דרך והרחבת מושג האמנות. היום אני שמח שהעבודה עדיין תקפה ומעניינת". (אמיר בוגן)

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ערוץ 1
    "זה הסוד שלי". הכל התחיל מאורי זוהר
    צילום: ערוץ 1
    ארזי. פרידה לא קלה מהתקליטים
    צילום: דנה קופל
    צילום: קלוגר זולטן, לע"מ
    ברוך אגדתי. חלוץ האנימציה
    צילום: קלוגר זולטן, לע"מ
    הוצאת דביר. החזון של ביאליק עדיין באוויר
    "חלב" של אפרת נתן. אפילו המשפחה הובכה
    צילום: רפי לביא
    לאתר ההטבות
    מומלצים