שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    שיחות נפץ
    ראיתם את "מטען הכאב"? אז תשכחו מזה. טל מילר ישב עם כמה חבלנים תוצרת ישראל - כולל חייל שהלך ראש בראש עם סקאד, ושוטר שנפצע כשניסה לנטרל מטען שלא היה שום סיכוי לנטרל - וחזר עם חמישה מונולוגים שהחלק המעניין בהם זה דווקא לא הכאב. זה הביצים

    1. מי נגד טיל

    רנ"ג משה צ'אקי, היחידה לסילוק פצצות (יחס"פ) של ההנדסה הקרבית. ניטרל את טיל הסקאד שנחת ברחוב אלנבי בתל אביב במלחמת המפרץ, אחד משני הסקאדים היחידים שנחתו בארץ ולא התפוצצו

     

    "אם נקביל לרגע את עולם סילוק הפצצות לכדורגל, אז אירוע של נטרול סקאד הוא שילוב של גמר המונדיאל, היורו והצ'מפיונס־ליג ביחד. אין חבלן שלא חולם על זה. וגם אם באיזשהו מקום אתה מודע לאפשרות שתגיע לדבר כזה, כשנתקלתי בסקאד ההוא לא יכולתי להישאר אדיש. אי אפשר להיות אדיש לנפל במשקל 300 קילו, שאחד כמוהו ריסק לי מול העיניים בניין שלם ברמת גן כמה ימים קודם לכן. ובכל זאת, למרות שפחדתי, הודעתי לכולם מהרגע הראשון שאדע מה לעשות ברגע שאתחיל לטפל בו. וככה היה.

     

    הטיל נחת דווקא בחנות שעונים. זה קצת אירוני להתעסק עם פצצה בתוך חנות מלאה בדברים מתקתקים, אבל זה ממש לא היה אחד הדברים שהעסיקו אותי בזמן ההוא. בראש שלי רץ סרט שלם. הרגשתי את הלב דופק, ידעתי שאני הולך לעשות משהו מיוחד, גדול, משהו שאף אחד לפני לא עשה. מההיכרות שלי עם החומרים ידעתי שאם אעשה תנועה אחת לא נכונה, המטען הזה יאדה אותי. הרי חבלנים לא יכולים לטעות פעמיים.

     

    הפחד הצטרף למחשבה על מה יקרה למשפחה שלי אם לא אצליח, ומה יגידו החברים כשישמעו מה עשיתי. ובתוך זה התערבבו התמונות מרמת גן, וכאילו שמעתי איזה קול שאמר: הבניין הזה עליך, באחריותך. אתה זה שצריך לוודא שהוא ימשיך לעמוד כאן גם אחרי שתעזוב את המקום, ובחתיכה אחת.


    "אולי חלאס לנער לי את הקולה?"

     

    עוד לפני שהתחלתי בנטרול הגיעו למקום מפקד חיל ההנדסה ואלוף פיקוד המרכז, איציק מרדכי. הוא נתן לי את ברכת הדרך, אבל חיכתה לי עוד פינה לא סגורה. מפקד היחידה לסילוק פצצות ביקש לטפל בזה בעצמו. התחלנו להתווכח מי צריך לבצע את המשימה, ואני ידעתי שהמומחה בחיל ובכלל בצה"ל לחומרים כאלה זה אני, אז התעקשתי. הקבלתי קודם את החבלה לכדורגל? אז הוויכוח על מי מנטרל את הסקאד הוא קצת כמו להתווכח על מי בועט את הפנדל בדקה ה־90, רק שכאן השחקן השני הוא הקפטן וגם המאמן של הקבוצה, וזה קורה במשחק החיים של שנינו. אמרתי לו: 'תן לאחד שיודע את העבודה לטפל בזה'. בסוף הוא השתכנע, ומאותו רגע תיפקד כעוזר שלי.

     

    יש כאלה שלא יבינו את המירוץ הזה, ההתלהבות הבלתי מוסברת מחומרי חבלה. זה הזמן להבהיר: אני לא מזוכיסט. אני בנאדם שאוהב את החיים, אבל בגלל שהיתה משימה שצריך לעשות, ואני הייתי אחד היחידים שיכלו לעשות אותה, התעלמתי מכל שאר הדברים. ואז נשארנו שניים, אני והסקאד אחד על אחד.

     

    ההחלטה היתה לפרק ולא לפוצץ. התחלתי לטפל במרעומים האחוריים, ואז בקדמי שהיה די סבוך כי הוא נפל על הראש והתעקם. תוך כדי פירוק נתקלתי בכל מיני בעיות טכניות שהיה צריך לפתור. צריך להבין שקסאם לא נופל כמו כדור: מפרקים אותו בין הקימוטים, ואם צריך לפלס דרך משתמשים במסור ברזלים. בסופו של דבר אני לא סופרמן, בסך הכל צ'אקי.

     

    אחרי שמפרידים בין המרעום לחומר הנפץ, מרגישים שהסכנה הגדולה כבר עברה. שעה אחרי שראיתי את גוש המתכת הכבד הזה הוא שכב לידי, מנוטרל. ואז הבנתי שעשיתי את זה, שאני הראשון. ניטרלתי משהו שאף אחד בעולם לא ניטרל לפני - ואגב, גם לא אחרי.

     

    הפחד והמחשבות הקשות שהרחקתי בזמן הפעולה חזרו אלי במשך הרבה זמן אחרי האירוע. גם היום אני שואל את עצמי איך עשיתי את זה, אחרי המון שנים שאני מתמחה בתחמושת מזרחית. ובדיוק כמו לפני האירוע, המשכתי לחלום על הסקאד. אבל זה כבר לא היה סתם סקאד, אלא ההוא שנחת באמצע אלנבי ב־19 בינואר 1991. מה שכן, גם בחלומות שלי זה נגמר טוב".


    "איי, רובוט" 

     

    2. ואז התגלה המטען השני

    רנ"ג ישראל (איסו) רחמים, מחלקת החבלה בירושלים. ניטרל מטען שהוחבא מאחורי ספר לימוד באוניברסיטה העברית בשנת 1981

     

    "כמה דקות עברו מהרגע ששמעתי את הקריאה 'פיצוץ בגבעת רם' ועד שראיתי גופה מרוטשת. היה לי ברור שזה מחבל, כי נראה שהוא נגע במטען. לא רחוק ממנו שכבה בחורה ערבייה פצועה קשה. הדשא של האוניברסיטה נראה ממש כמו שדה קרב, אבל לא היה לנו יותר מדי זמן להזדעזע.

     

    אנחנו מתורגלים להניח שבכל פיגוע יש צמד מטענים, אחד שמתפוצץ מיד ואחד אחרי כמה דקות, ואחרי שמד"א פינו את הפצועה התחלנו בסריקות כדי לוודא שאין עוד מטען. פתאום ראיתי איזה ספר גדול שהיה זרוק במרחק של 15־20 מטר ממקום הפיצוץ. לעיניים בלתי מקצועיות נראה הגיוני שיהיה ספר במקום כמו אוניברסיטה, אבל מי שלמד לראות כל חפץ כחשוד מחבר מיד אחד ועוד אחד. הדפים הקרועים שהתפזרו סביב הגופה העידו שזה החפץ שאיחסן את המטען השני. וגם הפצועה הערבייה ששכבה שם בטח החזיקה מטען משלה.


     

    פתחתי בזהירות את הספר, וכמו שחשבתי, היה שם מטען נוסף. בהמשך יתברר שהם היו זוג מחבלים שרצו להיכנס לחדר הרצאות, אבל בגלל שלא היה מקום הם יצאו החוצה והתיישבו על ספסל מוצל.

     

    בתקופה ההיא המחבלים היו מניחים את המטען ומסתלקים, אבל לא במקרה הזה. כנראה שהם חיכו להרצאה הבאה, והמחבל ניסה להזיז את שעון ההשהיה כדי לדחות את רגע ההפעלה, ובטעות סובב את המחוג לכיוון ההפוך וסגר מעגל חשמלי. המטען שהתפוצץ העיף את הספר הממולכד מהידיים של המחבלת, וככה מצאתי אותו מונח מתחת לעצים. בכל מקרה, בשלב שמצאתי אותו לא חשבתי איך הוא הגיע לשם, רק איך מונעים מהתוצאות שלו לחקות את אלה של המטען הקודם.

     

    חככתי את כפות הידיים ומתחתי את האצבעות אחת־אחת. ידעתי שהטעות הכי קטנה תעשה ממני גווייה קטועת ידיים בעצמי, אם בכלל ימצאו את הגופה שלי ולא יצטרכו לגרד אותי בשפכטל. היו שם 2.5 קילו חומר נפץ, הכמות הכי גדולה שנתקלתי בה עד אז. לשם השוואה, ברימון יד יש בערך 60 גרם, אז ברור שהיתה שם כמות חומר שלא היתה משאירה ממני זכר. ניסיתי להעיף את המחשבה הזאת אבל לא הצלחתי. פשוט לא יכולתי להתעלם ממנה. עוד גורם שלא הצלחתי לסלק זה הסטודנטים, שהקיפו את האזור בהמוניהם ולא הפסיקו להסתכל עלי. ביקשתי מהשוטרים שיפנו אותם. אם מישהו אמור למות כאן, זה לא הם.

     

    הנטרול היה קצר - עשר דקות, אולי קצת יותר - אבל עשר דקות יכולות להיות נצח כשהזיעה שוטפת את הפנים, והלב שלך דופק בשיגעון. גיליתי שהמוליכים של המטען לא התנתקו מהסוללה, והחלטתי לנתק אותם בעצמי. התכופפתי והסתכלתי על המטען: מערכת ההפעלה היתה גלויה בחלקה, עם חוטים בצבעים אדום, כחול, צהוב וירוק. נזכרתי איך תמיד החבלן בסרטים מתלבט באיזה צבע לבחור כדי לנטרל את הפצצה המתקתקת. כאיש מקצוע למדתי מהר להיפרד מהמיתוס הנחמד הזה, כי הצבע לא קובע אלא רק מצטלם יפה יותר. בחיים האמיתיים מנתקים את המוליכים אך ורק על פי הרכב המטען.

     

    'יש לי את כל הזמן שבעולם', שיקרתי לעצמי בכוונה כדי להירגע ולהתרכז במשימה. אחרי דקות ארוכות שלחצתי, מתחתי, הזזתי וסובבתי בעדינות את חוטי ההפעלה, הנפץ נותק והמטען נוטרל. קמתי, הורדתי את הקסדה וניגבתי את הזיעה מהמצח. ברגע הזה כל הקהל של הסטודנטים התחיל למחוא כפיים בהתלהבות. נשמתי עמוק ועפתי משם. רק היה חסר שעוד יבקשו ממני הדרן".


    "סתם הגזמתי, בכלל לא כזה קר היום" 

     

    3. שלל נפיץ מאוד

    רס"ן ש', מ"פ בחיל ההנדסה, ניטרל מטען בזמן מלחמת לבנון השנייה כדי לקחת אותו בשלמותו לישראל

     

    "לקראת סיום המלחמה בלבנון הייתי עם הפלוגה שלי באזור הסלוקי, וקראו לנו לכפר שיעי שמזוהה מאוד עם חיזבאללה ונמצא בערך שני קילומטרים מהגבול. סמג"ד חטיבת המילואים שאליה הסתפחנו אמר שיש שם מחסן עם נשק, וביקש שנלך לבדוק אותו. הגענו למין מערה שצמודה לבית ומצאנו שם ערמה ענקית של קטיושות, ארגזים צה"ליים עם סרבלים של טנקים, אר.פי.ג'י וטילים נגד טנקים, וגם חוברת לימוד באנגלית לחופשת הקיץ. היא לא לגמרי השתלבה בין הררי הנשק שהיו שם, ואני חייב להודות שהיה די צורם לראות את העולמות האלה מתערבבים.

     

    אבל היא לא היתה הדבר החריג היחיד בנוף של המחסן. הרבה יותר חשוד היה איזה סלע שעמד שם, שבשטח מבולדר לא היה סיכוי להבחין בו. אני וב', קצין מיחידת סילוק פצצות שהצטרף לכוח שלי, הסתכלנו אחד על השני וידענו שמדובר במטען. אבל לא היה לנו שום מושג באיזה מטען מדובר, וזה כנראה הקושי הגדול ביותר. הדבר היחיד שאתה רואה זה סלע. אתה שואל את עצמך 'בהנחה שאני יודע עם מה אני מתעסק, איך אני עושה את זה?'. ככוחות צבא בהיתקלות עם כוחות אויב ברור שיש פחד ממשי ומיידי, לא משנה כמה פעמים עברת את זה. אבל כאן אתה נלחם מול גולם שלא משיב מלחמה ולא כלום, רק מספיקה פעולה אחת לא נכונה ואין לך סיכוי מולו.

     

    אז הדילמה הראשית היא איך ניגשים אליו, וזאת היתה חתיכת דילמה. בסופו של דבר החלטתי להוציא מהמקום את כל המחלקה שהיתה איתי, ונשארנו רק ארבעה בפנים. קודם כל עשינו סריקה כדי לוודא שאין עוד מטענים פוטנציאליים, ואחר כך המשכנו אל המטען. הוא פשוט שכב שם באיזה פינה, והיה צריך להבין אם יש לו מערכת הפעלה או לא. לא ידענו אם הוא מוכן לפיצוץ או לא. אם כן, מאוד מסוכן לגעת בו או להתעסק איתו.

     

    ב', שמתמחה בנטרול פצצות, היה נחוש מאוד להימנע מפיצוץ, ורצה שננסה לבדוק אם אפשר להחזיר אותו למעבדות בבית, כדי שישפרו את ההיכרות עם מטעני האויב. אני הייתי נגד. מבחינתי, להעיף את המטען לאלף עזאזל ולפוצץ את כל המחסן יחד איתו היה תענוג. העיקר לא לסכן את החיים של החיילים שלי. אמרתי לו שאין מצב, אני לא לוקח סיכון, מפוצצים את החרא הזה וזהו. הוא בכל זאת התעקש.

     

    בגלל שהמטען היה הדבר שהכי הפחיד אותנו, החלטנו להתחיל קודם במחסן הנשק ולהכין את המקום לפיצוץ. תוך כדי עבודה על מערכת החבלה הצליח ב' לשכנע אותי שלא נלך על פיצוץ, ובסוף הסכמתי. בנינו מנגנון שבודק אם המטען

     מכיל את כל הרכיבים שיגרמו לו להתפוצץ, ואחרי שלא קרה שום דבר ניגשנו אליו וראינו שלושה מטענים שמחוברים ביניהם בלי מערכת הפעלה. בשלב הזה הכנסנו אותו לארגז וסחבנו אותו בחזרה לארץ.

     

    התהליך הזה היה מאוד ארוך. שעה וחצי, אולי יותר. הידיעה שהכפר ההוא כבר היה נקי והמון כוחות עברו בו נתנה לנו מרווח נשימה חשוב, למרות שזכרנו שעם חיזבאללה תמיד יכול לצוץ מחבל מאיזה בור. קשה לתאר את ההקלה אחרי שהפחד מתפוגג ואתה נוגע בדבר הזה שלפני רגע היה האויב הכי מוזר וגדול שיש לך בעולם, ועכשיו הפך לנכס אדיר שיעזור לחבלנים הבאים לצאת בשלום מאותה סיטואציה בדיוק.

     

    את הערך האמיתי של המטען הבנתי רק כמה חודשים אחרי המלחמה, בכנס מקצועי אוגדתי. אנשי היחידה לסילוק פצצות הביאו מטען וסיפרו שמצאו אחד זהה בעיראק כמה חודשים קודם לכן, דבר שמלמד לא מעט על החיבור בין יחידות החבלה השונות של ארגוני הטרור. כשהס"פניקים דיברו על המטען חייכתי לחבר'ה מסביבי. זה היה המטען שאני הבאתי. בנקודה ההיא, החרדה המטורפת בלבנון לקראת סוף המלחמה נעשתה שווה כל רגע".

     

    4. או שיהיה פיצוץ או שיהיה פיצוץ

    פאריד בלשה, ראש יחידת החבלה של מג"ב באיו"ש. לילה אחד ב־1992 היה צריך להחליט מה לעשות עם כד נפץ באחת הקסבות של שכם

     

    "ההודעה על הכד הגיעה מהשב"כ באחד הלילות הגשומים של חורף 1992. זחלנו בתעלות מתחת לקסבה ומצאנו אותו - כד מלא ב־15 קילו אצטון, שנחשב לחומר סופר־רגיש ומסוכן ששימש את רוב המחבלים באותה תקופה, כי זה החומר היחיד שהתפוצץ בלי מנגנון. לקח לי כמה דקות לעכל את מה שאני רואה מולי, כי הראש ידע טוב מאוד למה הוא מסוגל. בזמן השירות ראיתי לפחות עשר תאונות עבודה שנגרמו משימוש לא נכון בחומר הזה, ורק כמה שבועות קודם לכן הייתי בזירה שבה מחבל פוצץ את עצמו בטעות כשהכין מכונית תופת. התמונה של האיברים הקרועים מפוזרים ברכב לא ממש עזרה לי לחשוב בשיקול דעת.

     

    ידעתי שהחוק היבש אומר שאסור להזיז אותו. מצד שני גם אסור לפוצץ אותו, כי בשנייה שנפוצץ את הקסבה תפרוץ האינתיפאדה הבאה. גם לפנות אנשים באמצע הלילה לא היה אופציה. וברור שאי אפשר להשאיר את החבית נפץ הזאת איפה שהיא היתה. ההחלטה מה לעשות היתה שלי, והגשם לא ממש שיפר את תנאי המגרש שלי. בדיעבד, למרות שמטעני חבלה היו כמעט עניין של יומיום בתקופה ההיא, ולא פעם היינו מגיעים בלילה בלבוש אזרחי לבית כדי לנטרל את המטען שבנו שם ולברוח, עם דילמה כזאת אני לא חושב שהתמודדתי.

     

    בסופו של דבר ואחרי לא מעט התייעצויות, החלטנו שלמרות האיסור אנחנו מוציאים את הכד למשאית ומפוצצים אותו בשטח פתוח. התלבטתי אם ללבוש אפוד מגן, ובסוף ויתרתי. אם אני אתפוצץ בתוך התעלה לא יישאר ממני כלום בכל מקרה, גם עם עשרה אפודי מגן.

     

    בערך מאה מטר הפרידו בינינו לבין המשאית, ואלה היו מאה המטרים הארוכים בחיים שלי. סחבנו את המטען ארבעה אנשים, צעד־צעד, מודעים מה יקרה מהטעות הכי קטנה. מספיק שאבן אחת נופלת על החומר, וכולנו גמורים. כשחבלן מתמודד עם נטרול מטען, יש לו כמה שניות של מחשבות, פחד, עד שהסיפור מאחוריו בדרך כזאת או אחרת. אצלי, הסרט הרץ הזה שחבלנים מדברים עליו - תמונות של המשפחה, המחשבות על הדברים שלא הספקתי - כל אלה נמתחו כמעט שעה וחצי. זאת גם הסיבה שההיי הגדול שבדרך כלל מגיע מיד אחרי הנטרול התעכב כמה ימים.

     

    כשהרכב עלה בסופו של דבר על המשאית, הרגשתי משוחרר. כמה מאות אבנים נזרקו בקסבה בלילה הזה, ואני הרגשתי שכמות כזאת של אבנים ירדה לי מהלב".


     

    5. אז שיהיה על גופתי

    דני (פיצ'ון) דרור, מחלקת החבלה של משטרת תל אביב. נפצע באורח בינוני בניסיון נטרול של מטען באוטובוס בתל אביב בשנת 1979

     

    "כשהורדתי את המטען מהאוטובוס, כבר לא היה לי שום ספק שהוא הולך להתפוצץ. הבנתי את זה אולי דקה אחרי שהגעתי לזירה בדרך פתח תקווה בתל אביב, ליד הבניינים של חברת החשמל, וראיתי שקית ניילון גדולה שבתוכה כמה סמרטוטים וחתיכת צינור. בסוף שנות ה־70 כבר היתה מודעות בציבור לפיגועים, וכשהנוסעים אמרו לנהג שיש שקית חשודה הוא הוריד את כולם מהאוטובוס ומיד הזמין משטרה.

     

    כשהחפץ זוהה כמטען, רצתי מהמשרדים של המשטרה ברחוב הירקון ישר לשם. תפסתי את המטען ביד, ירדתי מהאוטובוס, ועוד לפני שהנחתי אותו על הקרקע הרגשתי שאני נכנס למין הילה כזאת שמתוכה בקע קול שאמר, 'תדע לך שהמטען הזה הולך להתפוצץ, והוא הולך להתפוצץ עליך". זה נשמע כמו קול שמגיע לאדם שהולך במעבר חצייה ואומר לו, "מכונית תדרוס אותך", אבל להולך הרגל אין מה לעשות כי הוא חייב לעבור, והוא נדרס. גם לי לא היתה אפשרות להימנע מזה. בגלל זה אני חושב שהמטרה של הקול ההוא לא היתה לגרום לי לברוח, אלא להכין אותי לקראת מה שיקרה.

     

    בנקודה הזאת הפחד קיים, אבל אין לך זמן אליו. יש לך אחריות, וזה לוודא שאף אחד אחר לא ייפגע. המשכתי בפעולות הסטנדרטיות של הנטרול בידיעה מוחלטת שהפיצוץ הוא רק עניין של זמן. הייתי משוכנע שאני עומד להיפגע, אבל גם להישאר בחיים. באותו רגע זה היה משהו טוב להיאחז בו.

     

    עברו אולי 30 שניות מהרגע שהורדתי את המטען מהאוטובוס ועד שהוא התפוצץ. הרגשתי רעש אדיר, עפתי אחורה, ומעוצמת ההדף עפה לי הקסדה מהראש. עוזר החבלן שהיה ברכב החבלה התחיל לצרוח כמו משוגע, כי הוא היה בטוח שהראש שלי עף יחד עם הקסדה. רק כשהוא ראה שאני מנסה לקום הוא הצליח להירגע. בשלב ההוא רצו במוח שלי ים מחשבות. קודם כל, שאני חייב להמשיך לטפל באירוע. אחר כך איך יודיעו על הפציעה לחברה שלי ולאמא שלי. ניסיתי לקום, אבל הגיד ברגל ימין, שבהמשך יתברר לי שנקרע, לא איפשר לי ליישר את הרגל.

     

    בגלל שלא היה זמן לאמבולנס, השוטרים הכניסו אותי לניידת ולקחו אותי לבית חולים. בכניסה לאיכילוב מישהו עזב לי את הרגל עם הגיד הקרוע והתעלפתי. רק אחרי יומיים גיליתי שהפגיעה הקשה יותר היתה בכלל ברגל שמאל. רסיס חדר לתוך הרגל והתיישב על העורק הראשי. החברה שלי כבר חתמה על האישור לקטוע לי את הרגל מתחת לברך, אבל בסופו של דבר הצליחו להוציא את הרסיס ולמנוע את הקטיעה. בשלב הזה התחלתי להתמודד עם שאלות שממש לא ידעתי לענות עליהן, כמו מה עושים עכשיו ולמה בכלל נכנסתי לתחום הזה. אבל כשאמרו לי שאוכל ללכת ידעתי שאני חוזר לחבלה, ונאחזתי בתיאוריית הברק שלא מכה פעמיים באותו מקום. האמנתי שמדובר בהזדמנות שנייה לעשות את מה שלא הצלחתי לעשות בפעם הראשונה.

     

    חצי שנה וכמה מאות שעות פיזיותרפיה אחרי הפיצוץ, חזרתי שוב אל חומרי הנפץ שכמעט סיימו את החיים שלי. כי זה הדבר היחיד שצריך לעשות. לחזור לשם. אין דרך אחרת להתמודד עם הטראומה הזאת, והטראומה היתה מספיק חזקה לגרום לי לא לדבר עליה 31 שנה, עד עכשיו. 23 שנה המשכתי ביחידת החבלה, עד שיצאתי לפנסיה לפני שמונה שנים. הצלקות בשתי הרגליים הזכירו לי מאז שלא לעשות שטויות ולבצע את העבודה בצורה הנכונה, כדי לעבור את היום בשלום. יש מספיק חברים ומשפחה שצריכים שאחזור בסוף הביתה".


     

     

    צילומים: אימג' בנק / Getty Images, רויטרס
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים