שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    נוסח אשכנזי

    עדי אשכנזי אומרת שהיא מאוד ישראלית, אבל בראיון חגיגי לכבוד יום העצמאות היא תוקעת סיכות בכל המקומות הרגישים שלכם: תפסיקו לקטר כמה חרא פה, תתחילו לעבוד קשה, תפסיקו לפתוח עיניים על הרגלי הבילוי שלה, ותהיו גברים שאפשר להישען עליהם, כי היא צריכה אחד כזה

    שמעון ואורלי עומדים על הבמה ומבאסים את כולנו. ביד של שמעון ממתינה טבעת יהלום, אורלי קפואה במקומה, לא מסגירה אפילו חצי חיוך, הנאום של שמעון נגמר בחצי הדרך ועכשיו הוא בוחר להתחנף לבחורה הלא נכונה: "אני רוצה להודות לעדי שהיא ממש מקסימה".

     

    עדי אשכנזי מנסה לזרז את התהליך: "נו, זה לא ערב לזכרי, תשאל אותה כבר", מה שגורר, בגמגומים וצליעות, הצעת נישואין לבחורה האדישה שמנדבת אצבע ואיזה "ברור" חלוש, ויורדת עם בעלה לעתיד בחזרה למושבים שלהם בתיאטרון היהלום. נו, ככה זה בגבעתיים - אתה אולי מת על המתולתלת המשוגעת והרועשת שעל הבמה, אבל הביתה אתה הולך עם ההיא השקטה עם הקוקו בלוף.

     

    "זאת לא פעם ראשונה שמציעים נישואין בהופעה, זה קרה לי כבר פעמיים וזה נחמד להיות שם כזה קורה", מנתחת אשכנזי בסוף הלילה, וכשאני שואלת אותה אם לא היה משהו מייאש בתגובת הכלה, עדי ממהרת להגן: "היא פשוט היתה בהלם וכל הזמן שאלה אותי אם זה מבוים. ניסיתי להוציא אותה מזה, מה זה משנה מבוים או לא - זה קורה, צאי מזה".

     

    מה שחשוב לענייננו הוא ההכרעה החד משמעית, כי בישראל, אם מציעים על הבמה שלך נישואין - עשית את זה. בגיל 35, ערב עליית העונה הרביעית של הסדרה בכיכובה, עדי אשכנזי היא לא פחות קונצנזוס מארז טל או אייל גולן - ואם הפאסון התל אביבי המגניב שלה הביא אותה עד הלום, נדמה שהוא הוסט הצידה לעת עתה לטובת המושבים המלאים. אשכנזי היא החברה הרווקה הסמלית של הזוגות הבורגנים והמיושבים, כולל שמעון ואורלי, שמתמוגגים מפאנצ'ים על זוגיות, גברים קמצנים, נשים חופרות ואיך זה שאני לבד. כבר שנה שהיא רצה עם המופע הנוכחי, "עדי אשכנזי בהופעה", ממלאת אולמות ומתפרנסת יפה מכל המיינסטרים הזוגי שסביבנו: "ניסיתי המון חומרים על הבמה ו־70 אחוז לא נמצא במופע היום, בכל פעם שאני בודקת אני מגלה שכל מה שקשור לזוגיות פשוט מצחיק יותר. וזה לא סתם, אלה נושאים שגם מאוד נוגעים לי. אני באיזושהי בערה בקשר אליהם. בין אם אני נשואה, או גרושה או מאוהבת, הפאנצ'ים משתנים בהתאם למצב שאני נמצאת בו. אני לא אדישה לזה, אני ישר מתחברת".

     

    גם הקהל מתחבר, צרחו לידי מצחוק.

    "אני מניחה שאנשים שמגיעים לראות אותי ביום שישי בערב, בא להם להתעסק בדיוק בזה. כיף לזוגות להתעסק בעצמם. אני יודעת שרוב הקהל שצורך סטנד־אפ היום זה צעירים, והקהל שלי כנראה מבוגר יחסית".

     

    ביום העצמאות הקרוב, 19 באפריל, אשכנזי תחגוג את השלמת תהליך הפיכתה לאוצר לאומי בהופעה מיוחדת וחגיגית בהיכל נוקיה, אל מול כ־7,000 איש, בערב שיכלול גם את אלי ומריאנו, מיומנה ומשינה. "אתן 40 דקות, כמו כולם, יהיו גם קטעים מוזיקליים", היא אומרת, לא רוצה להסגיר פרטים או חלילה, לבזבז פאנצ'ים. נספר בכל זאת שאשכנזי תיתן קטעים מהתוכנית עם תוספות מיוחדות ליום העצמאות ושירים שנראה בפרק המוזיקה של "מה זה השטויות האלה"., משינה שחוגגת בימים אלה 25 שנה לקיומה יתנו את מיטב להיטיהם, אלי ומראינו ירביצו את הדמויות שהם עושים כל כך טוב ומיומנה ירעישו עולמות עם קטעים מהמופע שלהם "מומנטום". האביב שיתחיל על במת נוקיה ימשיך בשידורה של העונה הרביעית של "מה זה השטויות האלה" שתעלה בקשת במהחלך חודש מאי. העונה תגיע למסך אחרי לא פחות משנתיים וחצי לאחר העונה הקודמת, ותכלול פרקים מיוחדים שצולמו בחו"ל - הודו ולוס אנג'לס, במתכונת המוכרת: קטעי דוקו משעשעים שבהם אשכנזי משמשת כחוקרת תרבות, ובמקביל, סטנד־אפ שנון המתייחס לנושא - הכל נכתב על ידי השילוש הקבוע של אשכנזי־אמיר בן סירא־ליאור כפיר.

     

    "זה היה חייב להיות ככה, כי רציתי חופש", היא מסבירה כשאני רוטנת על ההיעדרות הארוכה שלה מהמסך, "הרגשתי אחרי העונה השלישית כמו אחרי שירות צבאי, הייתי חייבת תקופה של הפוגה, ובה כתבתי את המופע החדש. היו גם רגעים שחשבתי שלא אחזור לזה, אבל בכל פעם שהיה רעיון למשהו חדש, הבנתי שאפשר לעשות אותו במסגרת התוכנית. אני עדיין בתחושה שיש עוד, הפורמט גמיש".

     

    איך יודעים מתי ממצים?

    "כשיימאס, נדע. בגלל שאנחנו מסתובבים בין אנשים אמיתיים, בינתיים אין לזה סוף, העולם מלא בנושאים. היו לנו 40 נושאים, ובחרנו שישה. התוכנית גם משתנה עם החיים שלי. והפעם אני נחשפת הרבה יותר. הפרק של אל.איי יושב על החרדה של אדם שרוצה להצליח בחו"ל אחרי שלא הולך לו כאן, ויש גם פרק שבו רואים אותי נכשלת כזמרת. עשיתי הופעה עם שירים שעבדתי עליהם עם פילוני ומוש בן ארי. שירה זה משהו שהיה לי קשה להתמודד איתו. אני פשוט לא זמרת, כמו כל אדם שני ברחוב שהוא לא זמר, ועדיין קשה לי עם זה".


    "אין דרס קוד, אין טוק קוד, ביהייב קוד, מרחב אינטימי קוד"

     

    למה בעצם?

    "עד שהייתי מפורסמת רציתי להיות שחקנית, ומוזיקה היתה חייבת להיות חלק מזה. אז זה רדף אותי כל החיים - לתיכון אלון לא התקבלתי כי לא ידעתי לשיר, באודישנים ללהקה צבאית, לבית צבי, לניסן נתיב - בכל מקום את חייבת לשיר. זה משהו שאני בהתמודדות קשה איתו. בכל מסגרת שהייתי זו היתה בושה, ועכשיו עמדתי ושרתי מול אנשים וזה היה נורא".

     

    אבל את לא מגחיכה את עצמך, אלא את הקהל.

    "אני מגחיכה את העניין כולו, אבל בסופו של דבר כשאני עומדת מול מוזיקאים ומבקרים וצריכה לשיר, והם באו במיוחד, אני לא צוחקת על אף אחד, זה אני מולם והבדיחה היא עליי. לשיר שיר של שלוש דקות מול מארינה מקסימיליאן בלומין וצדי צרפתי זו בושה גדולה, פדיחה איומה. גם בפרק ששודר על טקס פרסי הטלוויזיה, כשרואים שאני לא מקבלת את הפרס, באמת הייתי בדיכאון. אז נכון שמצלמים וזה קטע יפה לתוכנית ובעוד שבועיים נראה כמה יפה זה יצא, אבל באותו רגע אני מרגישה את הדברים. גם כשאני מצליפה לאדם בסאדו מאזו, זה באמת קורה ומשפיע. זה חלק מהקטע של הדוקו, אני בתוך הדברים".

     

    ואיך הוליווד קשורה אלייך?

    "לפני הקריירה שלי גם אני נסעתי להצליח בניו יורק ולא הצלחתי. בגיל 21 הלכתי ללמוד בבית הספר של לי שטרסברג וחזרתי אחרי שלושה חודשים, הבנתי שאני יותר מדי ישראלית בשביל זה. לא שאני שוללת את הנושא הזה של עבודה בחו"ל. כשצילמנו בהוליווד, ראיתי מה מושך את האנשים. זאת לא בושה גם לשחק גופה שם לדעתי. יש אנרגיות שמחות באמריקה, אין את הבאד ווייבס ואת הקיטורים כל היום כמו כאן. כל הזמן הם לקראת משהו טוב וזה מחבק אותך".

     

    אז את הולכת לנסות?

    "לא בקרוב. קשה להתחיל מאפס כמו שאנשים עושים ואני לא רואה את עצמי עושה את זה, אם היו אומרים לי, 'בואי, יש לך עבודה' אז אולי, אבל בגדול אני די מסופקת מלעבוד בארץ. הם גם נורא עשירים. גם מי שבמצב בינוני חי כמו עשיר, ואני מבינה את המשיכה, זה לא נראה לי ריקני".


    יותר מדי ישראלית בשביל הוליווד. אשכנזי (צילומים: עדו לביא)

     

    את יכולה להצחיק באנגלית?

    "דווקא לקומיקאי זר יש יתרון יחסי, כמו לדוגמניות או לאנשי עסקים ישראליים. אני יכולה לגעת במשהו, זה יכול לעבוד. מישהי כמו רובי ווקס היא אנגלייה שהצליחה באמריקה כי דווקא הזרות בקומדיה היא משהו שעובר טוב. עד לצילומים חשבתי שזה שטויות ומי צריך את זה, ועכשיו אני אומרת, 'זה יכול להיות נחמד'".

     

    זה גיליון יום העצמאות, עכשיו את צריכה להגיד שלמרות הכל אין כמו בארץ.

    "מה שבטוח זה שאני לא אוהבת את אלה שחיים פה ולא רוצים לחיות פה ומשמיעים את זה. שונאת את זה. אלה שאומרים - שם אני לא אשלם מיסים ויהיה לי גן חינם לילדים, אז יאללה, תלך. הקיטורים האלה הם חלק מיותר מהחיים שלנו פה. אני מאוד ישראלית, אי אפשר להתכחש לזה, זה האופי שלי, אבל במובן הרע של המילה. אין כאן גבולות, לא יודעים מה זה מרחב אינטימי, הכל בלתי אמצעי. אין דרס קוד (Dress Code), אין טוק קוד, ביהייב קוד, מרחב אינטימי קוד. הזמן שלך ואתה, תמיד תהיו במקום הראשון ותעשה הכל כדי להיות במצב הכי טוב עם זה. מה שמתאים לאחרים הוא חסר חשיבות. אבל גם אני כזו, אני חסרת התחשבות. בחו"ל אני מרגישה שאני לא בקוד שלהם. אני מדברת עם אנשים קרוב מדי, נוגעת בהם מדי, אין לי גבולות".

     

    אפשר להשתנות?

    "אני לא חושבת. זה כמו ללמוד ללכת מחדש, אי אפשר לשנות את זה עכשיו, זה בשפה ובווליום שאנחנו מדברים. יש לנו גם את הנטייה להגיד דברים שליליים. אם שואלים מה שלומך ישר תגידי, 'אל תשאל מה היה לי היום'. אף אחד לא יענה ויגיד משהו טוב על היום שהיה לו, איך הכל הסתדר לו. אולי זה השואתיות שלנו שאנחנו מרגישים נפסדים. אבל משהו בנורמה הישראלית זה לא להגיד שטוב לי, יצא לי מעולה. וזה מפמפם דברים רעים, עזבי את 'הסוד' ודיבורים על אנרגיות, אם לא תגידי דברים רעים אז תהיי פחות מצוברחת כי לא תחשבי על זה, פשוט מאוד. ואני עובדת על עצמי בקטע הזה".

     

    אז בואי ננסה, מה נשמע?

    "מעולה. יום קצת עמוס אבל מעולה".

     

    עמוס, עמוס. הסלולרי מתמלא בשיחות שלא נענו, הארגונים האחרונים להופעה של הערב מתחילים להציק, כמו גם סידורים לקראת שבועיים בקוסטה ריקה שאליהם היא טסה ממש מחר (ולא מספרת עם מי) - זו לא שיחת הנשים הרגועה והזורמת שלה ייחלתי, אבל אני בספק אם אחת כזו יכולתי לקבל גם ביום אחר. אשה לא קלה אשכנזי. יש שיגידו - עניינית. אחרים יאמרו, פרפקציוניסטית. בברנז'ה אומרים שכגודל הכישרון כך עומק הביקורתיות - ואני יכולה להבין למה. לאשכנזי אין זמן לשמוע ממני שאלות שהיא כבר שמעה, והיא פוסקת מהירה וקשוחה, אך מתברר שהיא מקשה על עצמה לא פחות.


    "תמיד מדברים איתי על הילדות. אין לי כוח, זה משעמם"

     

    חשיפה לעולמה הפנימי של אשכנזי זה קצת כמו להיות במטבח של המסעדה האהובה עליך, ולראות את הפרטים הסיזיפיים שיוצרים את מה שנראה כל כך פשוט על הצלחת. הכל כאן מחושב ומדוקדק - משעות הקימה המוקדמות, דרך הנטייה שלה לארגן כל מה שמסביבה, עד לרוטינת העבודה היומית עם אמיר וליאור שמגיעים להזיע איתה על פאנצ'ים כל יום כבר ארבע שנים רצופות. אני מתחילה לחשוד שאפילו החוש האופנתי המשובח שלה, שעוזר לה לקטוף אצלנו "שיקים" לרוב, הוא בעצם תוצר של אופי אובססיבי ועקשן, שמחייב אותה להיראות לגמרי מתוקתקת בכל יציאה לשוק הכרמל. על בגדים היא לא רוצה לדבר (כי זה משעמם וכבר שאלו אותה מיליון פעם), אך לגבי היותה תובענית, היא הראשונה להודות בכך: "אני כותבת, וזה הופך את העבודה שלי שונה משל שחקנים. אני אוהבת לשלוט בעניינים, אני קצת מפיקה, יורדת לפרטים של הכל, הפרופס והשעות, הכל אני אוהבת לדעת ולהגיד לכולם מה לעשות. ואם זה לא מסתדר, אני יכולה להתפרץ. אלה מצבים קיצוניים, היינו בהודו ואמריקה, כל יום צילום זה 15 שעות, ואתה רוצה שהסצנה תהיה כמו שדמיינת, שנספיק להגיע לאייטם הבא מהר. יש הרבה מתח נפשי שמתלווה לזה".

     

    נשמע מפחיד להיות לידך ביום כזה.

    "אני חופשי מתפרצת וכועסת ומצפה להרבה מהאנשים, אבל מי שעובד איתי יודע לצפות לזה, ואלה אנשים פרפקציוניסטים כמוני. מי שיש לו ניסיון איתי מבין שהעניין הוא המהות של הדברים, לא איזו הנאה מהכוח או מהאגו של להיות מי שאומר. זה לא תובענות של טאלנט, אלא של יוצרת. ליאור ואמיר הם בדיוק אותו דבר. התוצאה שרואים בסוף על המסך, היא הרבה יותר מורכבת מהתקציב והזמן שיש לנו, אנחנו שואפים שזה ייראה כמו סרט או סיטקום, ואי אפשר שלא להילחץ, זה 'מאני טיים'. כל פרק זה שניים וחצי ימי צילום, זה כלום, כשהוא מגיע, אחרי ארבעה חודשים של פיתוח, אין מצב לא להיות במעורבות מטורפת".

     

    ודאי יש גם אנשים שמצפים לעדי הקופצנית והלא אחראית?

    "כן, לפעמים, ואז הם אומרים לי - למה את לא מחייכת?".

     

    ומה את עונה?

    "'מה יש לחייך, אנחנו במעלית'. או שאנשים חושבים שאני מאלתרת את הסטנד־אפ בתוכנית. הם לא מבינים שמה שרואים בטלוויזיה זה שני שלישים בדיחות שהחלטנו להכניס אחרי שבפועל כתבנו כפול והורדנו, והיו לנו עשרה דראפטים וזה נבדק על מלא אנשי וקראתי את זה מיליון פעם, זה מאוד טכני. אני רואה דברים במורכבות, אני אדם מחושב".

     


    "אני אוהבת לשלוט בעניינים, לדעת הכל, להגיד לכולם מה לעשות"

     

    תמיד היית ככה?

    "אוי נו, זה לא מעניין. תמיד מדברים איתי על הילדות. אין לי כוח, זה משעמם. אני לא איזו אמנית עם אופי מים שיש לאמנים שלפעמים בא להם ולפעמים לא, אני כמו אבא שלי מהבחינה הזו, הוא בעל עסק והוא בא לעבוד. כשניסיתי להתקבל לבית ספר למשחק זו היתה עבודה מבחינתי, נרשמתי לכולם כדי להתקבל ולבחור מה לא. וגם כשנזרקתי מהם, היתה לי תוכנית לפעול קדימה, זה עניין של אופי. בעולם האמנים אלה תכונות יוצאות דופן, אבל זה פשוט אני".

     

    הנה בכל זאת בריף קצר על הדרך שהביאה אותה עד לכאן: ילידת הרצליה, בת לעקרת בית ויבואן, תמיד רצתה להיות שחקנית רצינית, ואת ה"לא" של החלק הראשון של החיים שלה שמעה מכיוונים מגוונים: להקה צבאית, ניסן נתיב, וגם מגרי בילו בעצמו שלמרות שקיבל אותה לבית צבי, החליט כי שנתיים הספיקו לה שם והעיף אותה בסופן. בשנת 2000 הצליחה לקושש קצת תשומת לב כחברה בדומינו גרוס, אבל ה"כן" המכריע הראשון הגיע שנתיים לאחר מכן, כשמצאה עצמה מול יאיר לפיד, פעם בשבוע, בפינת ההומור הנחשקת במדינה. אחרי שנתיים כבר היתה לה תוכנית משלה, הערכה גורפת ומיצוב כאחת הקומיקאיות החדשות המעניינות ביותר בישראל, ואולי היחידה שהצליחה להתפרסם בלי לדהור על חיקויי פרחה.

     

    עד מהרה הפכה אשכנזי לסלבריטאית רותחת ובליינית מתוקשרת, כאשר היא בדרך כלל מוקפת בפמליית "סקס והעיר הגדולה" גרסת רוטשילד אבניו, הכוללת גם את מיה דגן, יעל שרוני וסיגל אבין. התדמית הבליינית של אשכנזי הגיעה לשיא מפוקפק ב־2006, כאשר ביציאה מבילוי עם בן זוגה תקף אהרוני צלמי פפראצי בזעם, מה שתועד בעיתונים, כולל המצב המבושם שבו נמצאה אשכנזי, שניסתה בחוסר אונים להשכין שלום. במובנים מסוימים הגירל פאוור של אשכנזי היה החלוץ בגל של נשים צעירות ומצחיקות כמו יעל פוליאקוב, אפרת אברמוב ושני כהן, אך אשכנזי מבקשת שלא נמהר להגדיר קטגוריות: "צריך להבדיל בין אלה שעושות סטנד־אפ ואלה שהן שחקניות. לשים את כולן באותה רשימה של נשים מצחיקות, זה כמו לשים את יולי תמיר ברשימת היפות. זה עניין של איזו דרך את עושה בהומור. מקצוע הסטנד־אפ אין בו כמעט נשים, זו דרך מאוד קשה לעבור. גדלתי על נשים מצחיקות כמו חנה לסלאו וטליה שפירא וציפי שביט, אבל זאת לא אותה משבצת בדיוק. אני גם לא חושבת שאני עושה הומור נשי בכלל".

     

    מה מצחיק אותך היום?

    "נו, די, שואלים אותי את זה תמיד. זה לא מעניין. אמיר וליאור, הכותבים שלי".

     

    וחוץ מזה, בטלוויזיה?

    "אני באמת לא רואה הרבה טלוויזיה, אהבתי את 'הכל דבש'".

     

    את יותר מעודנת מהעלמה פוליאקוב, לא?

    "יש לי את הגבולות שלי, לה יש יכולת חשיפה גדולה יותר. אבל כמה שאנשים הזדעזעו ממה שהיא עשתה, אני חושבת שזה הרבה יותר קרוב למציאות ממה שהם מוכנים להודות. בגידות ודיבורים מיניים קורים, זה חלק מהאמת על החיים, אנחנו הרי קצת לא בסדר ולא מנומסים ולא תמיד נאמנים. הגבולות שלי דומים לשלה, אבל הם באזורים אחרים. אני הייתי מגבילה את עצמי יותר ממנה, אבל אני מאוד מזדהה איתה".

     

    • את הראיון המלא ניתן לקרוא בגיליון החדש של פנאי פלוס

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "התמודדות קשה". אשכנזי שרה
    צילום: עדו לביא
    "רגעים של וואו". לונדון מכבד את אשכנזי
    צילום: עדו לביא
    לאתר ההטבות
    מומלצים