להתעצבן עם בן

במרכזו של "גרינברג" עומדת דמות נרקיסיסטית, כפייתית, שמתקשה לתפקד בין בני אדם, בעלת עבר אישפוזי, ובאופן כללי די בלתי נסבלת. אבל יש הבדל בין לא לסבול אותה לבין לא לסבול את הסרט שקרוי על שמה.

גיבור הסרט הוא רוג'ר גרינברג (בן סטילר), מוזיקאי ונגר חובב שבילה איזו תקופה במוסד פסיכיאטרי ועתה הוא מתאושש בבית אחיו בלוס אנג'לס שעה שזה מבלה עם משפחתו בויטנאם. שם הוא מנסה לחדש קשרים עם חברתו לשעבר (ג'ניפר ג'ייסון לי) ועם שותפו ללהקה מפעם (ריס אייפנס), ובמקביל פוצח במערכת יחסים

בעייתית ומורכבת עם מנהלת משק הבית של אחיו (גרטה גרוויג), אף היא בעלת אישיות משובשת למדי.

עיסוקו הקבוע של הבמאי-תסריטאי נוח באומבך ("חיים בין השורות", "מרגו בחתונה") במשפחות לא מתפקדות ובמתבגרים על סף כניסה לעולם האמיתי, מגיע כאן לכדי קיצוניות. בכלל, "גרינברג" הוא סרט קיצוני. הדמות המרכזית בו מונעת ממה שהוא ספק שנאה עצמית וכלפי הזולת, ספק ריקנות רגשית שהופכת אותה למפלצת פאתטית. הקשר שמתפתח בינו לבין אותה צעירה חסרת שמץ הערכה עצמית מאופיין בהיעדר מוחלט של אהבה ורוך. רק שילוב סדיסטי של מבוכה ואכזריות.

מדובר אפוא במה שנקרא "character study". התבוננות בדמות בעלת אישיות פסיבית-אגרסיבית, והתנהלותה בתוך סיטואציות חברתיות שנועדו לגרום לנו להתכווץ. העובדה שאת הדמות הזו מגלם בן סטילר - שהפרסונה הקולנועית שלו מזוהה בעיקר עם גברים-ילדים נוירוטיים בעלי טונים מלנכוליים - אמורה לכאורה להעניק לה עומק ומשמעות עודפת. זה לא קורה. בפועל, הופעתו של סטילר מקלה עלינו לקבל את הדמות הזו, שתמיד פוגעת בעצמה ובסביבתה, ואפילו להיות משועשעים. אבל אין שום דבר משעשע בגברים סדיסטיים ונשים מזוכיסטיות שמתאהבות בהם. זה סתם סר טעם.

הקולנוע מתבזבז על בני אדם (כאלה)

מיהו "גרינברג" - האדם והסרט - ומה הוא מייצג? כאדם, הוא אאוטסיידר מוחלט שחי בבית לא לו ונהנה מחיי ריקנות שקטים (אותם מפרים בני משפחה הרוחצים בקביעות בבריכה הפרטית שבחצר של אחיו). הוא מכחיש כל אחריות כלפי זולתו, מתרגם את חוסר הביטחון העצום שלו להתנהגות אנוכית ופוגעת, ושקוע בכתיבת מכתבי תלונה משעשעים לרשויות ניו יורק, עירו במקור; ואילו "גרינברג" הוא סרט חסר השראה ברמה של מתבגרים, שאין לו דבר וחצי דבר להגיד על העולם, על בני אדם ועל הקשרים ביניהם (למעט משפטים ריקניים שנאמרים לגמרי ברצינות דוגמת "החיים מתבזבזים על בני אדם").

"גרינברג". אומללות היא דבר רציני מדי בשביל באומבך

אז החיים לא מתבזבזים על בני אדם, וסרטים - וסליחה על הקלישאה - אמורים לעסוק בבני אדם שלכאורה צריך להיות לך אכפת מהם. גרינברג האיש הוא קריקטורה, אבל "גרינברג" הסרט עוד מעז לגרום לך לחוש שהגיבור החרא שלו הוא דמות מורכבת. ובכן, הוא לא. הוא תוצר טיפוסי של מה שנקרא קולנוע אמריקני עצמאי (וגילגולו הנוכחי, ה-mumblecore), על אנטי-גיבוריו הספקניים והסגפניים, ובאומבך הוא אחד מאופנאי הצמרת שלו שאינו מסוגל לייצג אומללות באופן כן ואותנטי. כמו גיבורו, זהו סרט ללא שמץ של בגרות רגשית.

"גרינברג", שאת סיפורו הגו באומבך וג'ניפר ג'ייסון לי (שהיא גם אשתו), מייצג קולנוע ריקני, וגיבורו מייצג את אמריקה השבעה (החוף המערבי, בתים רחבי ידיים, בריכות פרטיות) שבעצם נורא סובלת ולכן גם גורמת סבל לאחרים. אם באומבך היה לפחות מנסה להגיד משהו באמצעות השנאה העצמית של גרינברג האיש,

ניחא. אבל הסרט נראה כאילו הדמות הזו נועדה בעיקר להרגיז, לאמלל את זולתה, ושוב להרגיז (את הצופה). אומללות היא עניין מדי רציני מכדי שאנשים כמו באומבך יתייחסו אליה כאל שטיק חלול, שגם מתחיל די מהר לשעמם.

אם כבר, עדיף "הכי טוב שיש", שבו ג'ק ניקולסון גילם סופר מיזנטרופ בעל הפרעה כפייתית - בידור אסקפיסטי שלפחות לא מתיימר. לעומתו, הפוזה של "גרינברג" בעיקר מעצבנת. סטילר מצליח אמנם לשוות לדמותו כאן ממד שמשלב בין מבוכה ואיום, אבל כישוריו הדרמטיים הינם מוגבלים אחרי הכל (את התפקיד במקור אמור היה לגלם מארק רופאלו המוכשר באמת). הנה לפניכם סרט שנפתח בקשייה של דמות להשתלב בתנועה בכביש ומסתיים בתליית מסגרת. איזו סימליות עמוקה.