אריק סיני: האיחוד

הסיפור הזה מתחיל בסוף מעגל. לא במובן המטאפורי, אלא ממש "בסוף מעגל", שהתנגן ערב אחד ברדיו ותפס עורך־משנה מסוים עם מכנסי הזיכרון שלו למטה. הוא ידע שהשיר הזה כבר פיסקל לו איזה רגע בחיים, רק שלא היה לו מושג מתי זה היה, או מי זה בכלל הזמר הזה שהגיח מן העבר כדי לברווז לו את העור. שירונט מאוחר יותר התברר שהתשובה היא אריק סיני, אבל רגע רגע: הרי זה הקאובוי המצחיק ההוא מהאייטיז. מה לו ולליטוף מצמרר של שורה מושלמת כמו "ציירת לי שיר ערש, דיקלמתי לך פרח"?

נבירה שיטתית בדיסקוגרפיה. חריש עמוק ביו־טיוב. הסתערות על משרדו של מבקר מוזיקה מסוים תוך הכרזה שהאריק סיני הזה מלך. 

כן, השיב המבקר בהבעת ספר־לי־משהו־שאני־לא־יודע. ברור שהוא מלך.

שבועיים אחר כך, אחרי שכל הנ"ל הבשיל לכדי פגישת היכרות משולשת, מביט העורך בעיניו של המלך ואומר שמע, עוד לא עשיתי לך שום דבר רע, וכבר אני מרגיש כמי שחייב לך התנצלות. זה לא בסדר שפיספסתי אותך בזמן אמת.

"מצטער ילדה, עכשיו אלה המשקפיים שלי" (צילומים: שרון ברקת)

מוזר, אומר אריק במבט הייחודי הזה שלו, שנראה כאילו הוא מעשן סיגריה בידיים קשורות גם כשהוא בכלל לא מעשן סיגריה. כשאסף אמדורסקי הציע להפיק לי תקליט, הוא אמר לי בדיוק את המילים האלה: פיספסתי אותך.

אתם רואים, זה לא רק עורכי־משנה מחוררי־זיכרון שנתנו לג'ינס ולתלתלים ולמגפי הבוקרים להסתיר להם את אחד הזמרים הכי גדולים שנולדו כאן. זמר שכולנו מפספסים כבר כמה שנים רעות.

אז הסיפור הזה מתחיל בסוף מעגל, עובר דרך פסי רכבת שחוצים שדה, עוצר בבית ילדות בקריית מוצקין ודופק הופעה בקיבוץ יקום, אבל כדאי שנבהיר כבר עכשיו איפה הוא פשוט חייב להיגמר: בקיסריה. מול 5,000 איש שתמיד ידעו שהאריק סיני הזה מלך, או גילו את זה רק עכשיו. אחרי הרבה יותר מדי שנים מחוץ לספוטלייט, ולפני מה שיכול וצריך להיות הקאמבק של הלייף.

כן, אתם צודקים, זה לא מקובל שעיתונאים מרימים להנחתה של אמרגנים. אבל דבר ראשון, לא אכפת לנו. ודבר שני, אם קראתם את המעט שכן נכתב לאחרונה על האיש, אתם יודעים שהוא חבר לאביגדור ליברמן ב"ישראל ביתנו" תוך לטישת עיניים מוצהרת לתפקיד בתחום ניהול ענייני תרבות - אם לא שר או סגן שר, אז יועץ. עכשיו תגידו לנו איפה אתם מעדיפים את האריק סיני שלכם: עם תיק בירושלים, או על הבמה בקיסריה.

דבר ראשון פרידה

תראו, זה לא שיצאנו לדרך עם אג'נדת יאללה קאמבק. ממש לא: הכוונה היתה בכלל לבדוק למה בשנים האחרונות שומעים כל כך מעט אותו וממנו. אבל אז קרו שני דברים.

ראשית בא אריק עצמו, ודפק לנו את כל כיוון החקירה של "מה לעזאזל השתבש": האיש פשוט לוקח אחריות מלאה על מה שקרה לקריירה שלו מאז ימי הקאובוי מהאייטיז. 20 דקות בתוך פגישת ההיכרות ההיא, נשבעים שלא יותר, הוא סוגר את הפינה הזאת וזהו. כן, הוא אומר, יש בליבי על התקשורת ועל גלגל"צ ועל אלף מקלות אחרים שנתקעו לי בגלגלים, אבל מי שבאמת דפק לי את הקריירה זה אני. הוא משתמש באצבע מוכתמת ניקוטין כדי לצייר על השולחן קו דמיוני עם שתי עקומות חדות, ומצטט דברים שאמר לו פעם העמית והחבר שלמה ארצי: תוך פחות מעשר שנים הספקת לשיר קאנטרי, לעשות פנייה של 90 מעלות לשירי ארץ ישראל, ואז לעשות 180 מעלות ולהקליט רוק. איבדת את הקהל שלך פעמיים. עכשיו, העניין הוא שדיבורים על עקביות - או יותר נכון על היעדרה - הם לא בדיוק שוס בראיון עם אדם שחובק אישה רביעית (אתם עוד עם הראשונה שלכם, הוא יותר אומר לנו מאשר שואל אותנו, וכמעט ברצינות). והנה סיבה טובה למחשבה מחודשת על הכיוון של הכתבה.

הדבר השני שקרה זה שהצלמת, שרון, דיברה פתאום על המילים שילוו את התמונות שלה. מאז הסיפור עם החובות והבריחה מהארץ, היא לחשה לנו רגע אחרי שצילמה אותו על הפסים ההם שחוצים שדה, כל כתבה על אריק היא כתבת מה השתבש. לא נמאס?

אז האמת, כן. כל כך נמאס שהרבה לפני הקטע של בשנה הבאה בקיסריה הבנויה החלטנו אנחנו לשבור את הקו ולחקור את ההפך: מה התלבש. מה הפך את האלבומים הראשונים של סיני לרצף מטורף של הצלחות אמנותיות ומסחריות - שבהפוך־על־הפוך השמור למקרים מטאוריים, תוקעות אותו היום בעמדה של מי שהיה. ושלא תטעו, לגמרי לא מופרז לתאר את השנים הראשונות של אריק במונחים מטאוריים. במשך כשמונה שנים - בקווים גסים, בין 1977 ל־1985 - הוא היה לא רק זמר פופ מצליח אלא גם חבר של כבוד בליגה הראשונה של המוזיקה הישראלית. ההצלחה ההיא היתה תוצאה של כמה גורמים שהשתלבו זה בזה בתזמון מושלם, ושל הרבה שמות גדולים שהסיפור שלהם הצטלב עם זה של אריק ברגע הנכון, על המצע המתאים ועם השירים הכי מדויקים.

ראשון היה שלמה ארצי, שבזמן תחילת סיפורנו היה עדיין די רחוק מאוד מהשלמה ארצי שאתם מכירים כאמן משופשף ושבע הצלחות. די ההפך, למעשה: ארצי של 1977 היה אדם צעיר ומבולבל שעמד על סף פרישה מוחלטת מעשייה מוזיקלית. בתחילת הדרך הוא כבר נגע בהצלחה ככוכב להקת

 חיל הים וכזוכה סדרתי בפסטיבל הזמר, אבל את רוב העשור הוא העביר בחיפושי דרך שהביאו אותו לא פעם למקומות משונים מאוד, ולעיתים קרובות גם נגמרו בכישלונות צורבים במיוחד. רגע לפני שהמציא את עצמו מחדש עם "גבר הולך לאיבוד", ארצי העניק לאריק את השיר הראשון שלו, "שיר פרידה", וגם חיבר אותו לגרי אקשטיין ולמפיק יאיר שרגאי שאיתם עבד באותה תקופה. החיבור הזה הוליד את הלהיט הבא של אריק, "מסתובב ושר", ועוד שירים שהגיעו בסופו של דבר לאלבום הבכורה שלו, שיצא ב־1980. עד שהוא יצא הספיק אריק להתנתק מארצי, שרגאי ואקשטיין, ולחבור למפיק המוזיקלי הלוהט ביותר של תחילת האייטיז בארץ: מתי כספי.

כמו ארצי, גם כספי היה יוצא להקה צבאית (פיקוד דרום). אבל בזמן שארצי הפך לאליל במצעדי הפזמונים, כספי התמקד במשך רוב שנות ה־70 בהלחנה ובהפקה מוזיקלית, ומיקם את עצמו בקצה האיכותי והמתוחכם של סקאלת הפופ: החל במופע "מאחורי הצלילים" שהריץ עם שלמה גרוניך בתחילת העשור, דרך התנסויות בקאנטרי ובמוזיקה ברזילאית, וכלה בשני אלבומי סולו משובחים שהפיק לעצמו כשהוא מנגן סולו בכל הכלים. כשהגיע לעבוד עם אריק, כספי כבר נחשב לעילוי ברמות סשה־ארגוביות. וב־1981 הוליד החיבור בין השניים את "צל כבד", אלבום שהוא לא רק הטוב ביותר שאריק עצמו עשה עד היום - אלא גם אחד הגדולים של הפופ הישראלי אי פעם. בכל קנה מידה, ובלי טיפה של הגזמה.

בשבחי ההתחלה המאוחרת

אחד מאיתנו, זה שפחות מופתע למצוא את עצמו פתאום מקשיב לאריק סיני, נוצר עד היום את העותק של "צל כבד" שרכש בזמן אמת, בחנות "רון־בי" ברחובות, למחרת היום שבו שודר בטלוויזיה מופע של אריק ממועדון צוותא.

 בזמן שחלף מאז נכנס האלבום הזה למסלול של ביקור מתחת למחט אחת לכמה שנים, והוא אף פעם לא מאכזב. כל כך הרבה להיטים יש פה: "סיבה טובה", "שובי לפרדס", "בשעה שכזאת", "אם אתה בסביבה" (שכולם, כולל אריק, קוראים לו "העיירה שלי"). כל כך הרבה שמות גדולים מופיעים פה ברשימת הקרדיטים: יצחק קלפטר, יעקב גלעד, נתן כהן, יהודית רביץ, דני רובס. כזה צליל מתוחכם ויפה תפר פה כספי, שארז את הבריטון הנעים של אריק במעטפת חכמה של קאנטרי רך. פשוט לא להאמין שהדבר המשובח הזה אפילו לא יצא על דיסק עד 2009.

אמרנו קודם שהיו כמה סיבות להצלחה הגדולה של אריק בתחילת הדרך, וזה הזמן להסביר כמה מהן, כי האלבומים המצוינים שהוא הקליט באותן שנים מספרים רק חלק מהסיפור. נתחיל מגורם הגיל: הזכרנו קודם את ארצי וכספי, ואולי השתמע מזה שהעבודה שלהם עם אריק היתה מעין פריסת חסות על זמר צעיר בראשית דרכו, אבל זה לגמרי לא היה המצב. אריק הוא למעשה בן גילם, ובעצמו יוצא להקה צבאית (גולני). אם הוא הוציא אלבום ראשון רק בגיל 31, זה בעיקר בגלל שבניגוד אליהם הוא לא נתן גז מיד אחרי הצבא, אלא העדיף - בהתנהלות איטית שתתברר לימים כאופיינית - לחזור הביתה ולראות מה יהיה. את רוב שנות ה־70 הוא בילה בהופעות קטנות בחתונות ובאירועים קטנים, עשה אחלה כסף ולא חשב על שום דבר מעבר לזה. הפלוס הוא שעד המפגש המקרי עם שלמה ארצי, נקודת המוצא של אריק כזמר מקצועי, הוא כבר הספיק להשתפשף ולתפוס ניסיון, והגיע לקריירה שלו מבושל ומוכן יותר מרוב בני דורו.

עוד עניין ששווה להתעכב עליו הוא ששנותיו הגדולות של אריק חופפות לימי השיא של הפופ הישראלי כולו. נכון שעוד קודם היו פה להקות הקצב, איינשטיין וכוורת ותמוז, אבל החמש־שש־גג־שבע שנים שיושבות בול על התפר שבין שנות ה־70 ל־80 הן שנותיה היפות באמת של המוזיקה הישראלית. הרדיו כבר היה פתוח יותר (גם אם לא מספיק פתוח כדי לקבל, נניח, את פורטיס), והערוץ היחיד בטלוויזיה נתן חשיפה בלתי נתפסת במונחים של היום לכל מי שהצליח להשתחל ל"עוד להיט". הפופ העברי כבר הצליח להיחלץ משירי ההלל לחיילים ולשריונים, מסימני השירה המגויסת של ימי האופוריה, ונשמעו בו יותר גוונים אישיים והשפעות של פופ ורוק - גם אם ברובו הוא עדיין נשען על יוצאי הלהקות הצבאיות, תלמידי יאיר רוזנבלום ודני ליטאי לדורותיהם. היה בו, במיינסטרים של אז, גם יותר מרחב נשימה לזמרים מבצעים מסוגו של אריק. אבל רגע, אנחנו מתרחקים מהעיקר.

שני האלבומים הראשונים - בעיקר "צל כבד", שגם היה ההצלחה המסחרית הכי גדולה שלו - הכילו את רוב הלהיטים שמזוהים עם אריק עד היום, וגם קיבעו את הדימוי שלו כזמר קאנטרי־רך עטוי תלתלים וזקן. אחר כך באו הפרסומות ההן לברודוויי 80, עם אריק כמין מרלבורו־מן מקומי, וסגרו את הפלומבה. מפה והלאה הוא יהיה הקאובוי, ולא משנה מה יעשה בפועל. היום הוא מעשן נובלס. זה סוג מאוד ספיציפי של אירוניה.

כשדיברנו על זה לפני הפגישה עם האיש עצמו, הנחנו שהסיפור עם הקאובוי נולד בהחלטה מודעת של חברת התקליטים לבנות את אריק כמו קני רוג'רס ישראלי. זה התאים לרוח התקופה, ולסיפורים על אמנים אחרים שהיו חתומים בסי.בי.אס במקביל אליו - כמו תיסלם או מני בגר - שמנהלי הלייבל מיתגו במהלך מכוון וחדשני דאז שכלל הבנייה קפדנית של מראה, לבוש והתנהלות תקשורתית. אבל כשאריק עצמו נדרש לעניין הוא ממהר להפריך את התזה. הסיפור של הקאובוי, הוא אומר, פשוט קרה בעקבות הקמפיין לסיגריות בלי שאף אחד חשב על זה יותר מדי, ובאופן שבסך הכל די התאים לו בתחילת הדרך.

וואלה, אנחנו חושבים. והקטע הוא שזה התחיל לפעול נגדך בשנייה שהלכת לעשות משהו אחר.

"לא מאמין ששוב דפקו לי את הליווי'ס מהחבל"  

ליד הבית שהיה ביתו

על הזמנים הטובים והטובים פחות אנחנו מדברים בדרך צפונה, לקריית מוצקין, שם נולד אריק ובילה את שנות ילדותו הראשונות. מרימים הנדברקס במגרש חניה קטן, כמה צעדים מהכביש הסואן שמחבר את הקריות לצ'ק פוסט, נכנסים לחצר פנימית קטנה שעוטפת בניין רכבת מרופט, עולים לקומה הראשונה ונעצרים מול דלת מס' 13. תראו, אומר אריק. כל כך הרבה שכבות צבע שכבר לא רואים את ה־3.

יש פה אולי 20 מטר מרובע בפנים, הוא ממלמל, ופתאום אפשר לראות עליו את השנים ואת הזיכרונות ואת הרגשות. בהיסוס גדול הוא דופק על הדלת שהיום מודבקות עליה דמויות של מלאכים חייכניים, אבל אין אף אחד בבית.

"בתי השבים". ככה קוראים לקבוצת המבנים הזאת שנבנתה בחופזה בשנות ה־40 כדי לאכלס עולים חדשים - בהם גם משפחת יסני, הוריו של אריק שהגיעו הנה מאירופה אחרי המלחמה. זאת בנייה פשוטה ופונקציונלית שהשנים לא היטיבו איתה. שתי קומות עם מעברים פתוחים לרוח, גרם מדרגות אפל ושחוק מרוב שימוש, שורה של דלתות נעולות, חריגות בנייה פראיות שלא עברו שום ועדת תכנון. וגם מכון קוסמטיקה אחד, שמתוכו מציצות שתי נשים מבוגרות שדי מופתעות לראות אותנו. אתה אריק סיני, נכון? הכרתי את אמא שלך.

כשרואים את המקום הזה מבינים קצת יותר טוב את סיפור עלייתו ונפילתו. כשנקודת המוצא שלך היא במקום כל כך צנוע, שלא לומר ספרטני ממש, איך תשכיל להתמודד בבגרותך עם הצלחה פתאומית או כסף גדול? ואריק באמת לא היטיב להתמודד, בלשון המעטה, עם הבום שהגיע בעקבות ההצלחה. את סיפור הב.מ.וו שקנה ואיך פיזר כסף בלי חשבון בימים הטובים - אין לו מושג על מה, אגב. בטח לא נדל"ן, ואפילו לא סמים - תמצאו כמעט בכל כתבה שנכתבה על אודותיו. הנפילה האמיתית הגיעה אמנם רק כמה שנים אחר כך, ועד אליה היו לו לפחות עוד שני אלבומים מעולים להקליט, אבל כבר ברגע הזה היה אפשר לראות שהוא לא בדיוק סגור על מה צריך להיות הצעד הבא.

בסדרת הפגישות שלנו הרבה אריק לדבר על אותו זיגזג שהוא שרטט לנו באצבע על שולחן של בית קפה. על החיתוך הפראי מסגנון לסגנון, באופן שלא פעם היה מנוגד לגמרי להיגיון שמכתיב שיקול דעת והליכה שקולה ומדודה בנתיב שהוכיח את עצמו. הזיגזג הזה יהפוך במורד הדרך לפראי יותר ולצפוי פחות, אבל את הזיג הראשון אפשר לסמן כבר ברגע שהחליט אריק לעזוב את הנישה המשתלמת אמנותית וכלכלית של הפופ המיינסטרימי, ולהקדיש את האלבום השלישי שלו לחידושים לשירי ארץ ישראל.

עשר שנים קודם לכן, כשאריק איינשטיין עשה מהלך זהה עם סדרת "ארץ ישראל הישנה והטובה" שלו, הוא זכה לשבחים מקיר לקיר. אבל מה שהצליח לאיינשטיין עבד הרבה פחות טוב לאריק השני ולאלבום שלו, "שירים חוזרים". כלומר, המכירות היו בסדר בסופו של דבר, אבל הביקורות לא ריחמו. "סיני נשמע עייף ומנומנם", כתב עליו קוטנר בידיעות אחרונות, "והקהל המצטרף בשירה בחלק מהקטעים אינו מוסיף דבר". מוזר, אבל בדיעבד התברר שהשירים האלה היו קלאסיקות, רק עם מנגנון השהיה: הרבה מהביצועים שנכללו ב"שירים חוזרים" (ובאלבום ההמשך שלו שהוקלט כעבור כמה שנים) הפכו עם הזמן לסטנדרטים. אם תשמעו היום ברדיו את "ערב מול הגלעד" או "הבתים שנגמרו ליד הים", רוב הסיכויים שזה יהיה בביצוע שלו.

מיד אחרי הזיג הזה הגיע הזג: את האלבום הבא שלו תכנן אריק להקליט באנגליה. הוא מספר שהגיע לארץ איזה מפיק אמריקאי שרצה למלא את

 הוואקום שנוצר בשוק העולמי עם התאסלמותו של קט סטיבנס. אז נכון שסטיבנס התאסלם שש שנים לפני כן, ונכון שאמן עם קצת יותר שליטה בקריירה שלו היה אומר רגע רגע, מה קט סטיבנס עכשיו, אבל אריק דווקא הלך על זה. בסופו של דבר יצאו מהחודשים שבילה בלונדון עם שלום חנוך ויונתן גפן שני שירים, דווקא בעברית - "ילד ירוק" ו"בסוף מעגל", זה שהתחיל את כל הקמפיין שאתם קוראים עכשיו - אבל האלבום שבו נכללו, שנקרא גם הוא "בסוף מעגל", לא באמת הלך לשום מקום. בעיקר לא מסחרית. מגע הקסם אבד.

איך הוא צב

יש לו לאריק קעקוע של צב. יש לו עוד קעקועים, אבל משהו במשוריין הירקרק הזה שגר לו על היד לא משאיר מקום לספק שיש סיפור מאחוריו. אז אחרי הביקור בבית שהיה ביתו אנחנו שואלים מה הסיפור, ומתברר שהאיש הוא המלך פאקינג צב־צב. גידל צבים חיים, אוסף צבים דוממים, מאמין שבכוחם של צבים מכל הסוגים להביא מזל וברכה. הוא גם מספר לנו סיפור שלם על זה שלפי אמונה אינדיאנית כזאת או אחרת, אסור לקנות אותם. צבים, הוא מסביר, זה משהו שמקבלים.

זה לא קורה מיד, אבל בסוף נופל לנו האסימון: ברור שהוא בקטע של צבים. הרי האיש הוא צב בפני עצמו. פחות כי הוא זז לאט, הגם שהוא הראשון להודות עד כמה (מאז האלבום האחרון שלו, "נאהב עד שנמות", עברו שבע שנים. בינו לבין קודמו, "שמועות על גשם", חלפו 11). יותר כי כל מכה, כל תבהלה, ישר מעלימה לו את הראש לתוך השריון.

אנחנו לא פסיכולוגים, אפילו לא בגרוש, אבל אם יש משהו ששעות האריק שלנו לימדו אותנו זה שהאיש הוא מקרה די קיצוני של חוסר ביטחון. מושפע מדי מדברים שאומרים לו, נפגע מדי מדברים שאומרים עליו, מחליט משהו באופן נחרץ רק כדי לשנות את דעתו באופן נחרץ אף יותר (בזמן הדי קצר שלנו ביחד הוא הספיק למשל לחתום על כל המסמכיאדה הכרוכה ברכישת אוטו חדש, רק כדי לרדת בסוף מכל העניין).

באבו יוסף, החומוס החיפאי שצופה על פסי הרכבת שהיוו את ההשראה של קלפטר ל"אם אתה בסביבה", אנחנו בודקים בזהירות אם אריק עצמו מכיר בכך שהוא אפעס עלה נידף. זה מה שיוצא:

עיתונאים: אתה יודע, אומרים שבכל פרופרמר יש משהו חסר ביטחון.

זמר: שטויות, לי אין את הבעיה הזאת.

קחו בעיה רצינית של עקביות, הוסיפו חוסר ביטחון מולד, תבלו בדפיציט מסוים בתחום המודעות העצמית, ערבבו והגישו פושר. זה בדיוק המתכון לדייסה שבישל לעצמו אריק אחרי ההצלחה של תחילת שנות ה־80.

זה קרה די מהר: בתוך פחות מעשור הוא נפל מעמדה של כוכב מצליח ומרופד בהרבה כסף לפושט רגל שנמלט מהארץ. גורמים לא היו חסרים: לא רק הכסף שפוזר בלי חשבון, אלא גם עסקים כושלים - תחילה מועדון "האסם" שפתח

 בתחילת שנות ה־80 בשותפות עם מתי כספי, ואחר כך מועדון נוסף, "שמיים", עם אלי ישראלי - שהסבו לו הפסדים גדולים. בינתיים השתנה גם שוק המוזיקה. השותפים מפעם כבר היו עסוקים בדברים אחרים, ברדיו שלטו שמות חדשים - משינה, פוליקר, ריטה, פורטיסחרוף, החברים של נטאשה - וזמרים מבצעים פינו את מקומם לאלה שגם כתבו והלחינו בעצמם. לקאובוי מפעם כבר לא היה איך או בשביל מה לחזור, ומכל הזיגזגים שבאו אחר כך שום דבר לא נדבק.

במשך כל הזמן הזה המשיך אריק לעבוד ולהקליט אלבומים שנכשלו בזה אחר זה, ומאמצע שנות ה־80 והלאה הדיבור סביבו כבר היה באחד משני הקשרים: או הצרות הכספיות שלו, או הקטע הרכילותי של מתגרש־מתחתן־מתגרש. ברקע של הבלגן הכלכלי והאישי עמד גם משבר יצירתי עמוק, שבהתבוננות מפוכחת לאחור נבע בעיקר מאובדן דרך מוחלט. לאיש פשוט לא היה מושג לאן לקחת את עצמו ואיך לחזור לעניינים, כמו שמדגים יפה הסיפור של האלבום "שמועות על גשם", שהוא התעקש להקליט עם המפיק הלוהט ביותר של סוף האייטיז בארץ, לואי להב.

להב היה בדיוק אחרי תהילת "דרך ארץ" של גידי גוב ו"חום יולי אוגוסט" של שלמה ארצי - שני אלבומים סופר־מצליחים שהמשותף להם הוא צליל רוק אמריקאי אגרסיבי ועבודה טוטלית ומאומצת על מיתרי הקול. אלה לא בדיוק החומרים שמהם היו עשויות ההצלחות הגדולות של אריק בעבר, ובכל זאת הוא היה כל כך משוכנע שרק לואי להב יוציא אותו מהברוך, שהוא המתין לא פחות משלוש שנים עד שהמפיק העסוק יתפנה ממחויבויות קודמות וייכנס איתו לאולפן. השירים באלבום דווקא היו האישיים ביותר שאריק נגע בהם עד אז (אחדים מהם כתב לראשונה בעצמו), אבל הוא נכשל ונעלם מהשוק כל כך מהר שכעבור כמה שנים, כשארקדי דוכין חידש את "היא לא דומה" - שכתב במיוחד לאריק כרצועה ב"שמועות על גשם" - אף אחד לא זכר שאריק ביצע אותו קודם.

ב־1992 הגיע שיא השפל. בנק הפועלים הוציא נגד אריק התראה לפני פשיטת רגל בגלל חוב של 140 אלף שקל. בשלב מסוים ערכו לו חברים מופע מחווה לגיוס כסף; זה הספיק בערך לעשירית מכלל החובות, שבסופו של דבר תפחו לסדר גודל של 250 אלף דולר, ובסוף אותה שנה לקח אריק את המשפחה ועזב ללוס אנג'לס. אחר כך חזר לכמה חודשים ושוב נסע, ובסך הכל חי באמריקה כשלוש שנים, שבמהלכן הופיע מעת לעת במועדונים של ישראלים. באחת ההופעות האלה, הוא מספר לנו בכאב שלא ממש שכך, ישב בקהל יהורם גאון. מרוב שלא רצה לפדח את אריק, הוא ישב עם הגב אליו במשך כל ההופעה. רק אחרי השיר האחרון הוא בא להגיד כל הכבוד על ההתמדה. על זה שהוא לא מרים ידיים.

הנה שיבה

מאז שחזר לארץ בסוף הניינטיז נמצא אריק במין לימבו מוזר. בחיים הפרטיים יש סופסוף קצת שקט - אשתו הרביעית, הזמרת יפעת תעסה, שורדת אותו בעקשנות ולאחרונה הפכה גם למנהלת שלו - אבל בהיבט המוזיקלי יש הרבה יותר מדי שקט. כלומר, הוא תמיד על סף חזרה לעניינים, אבל אף פעם לא ממש. הכי קרוב הוא הגיע ב־2003, כשאסף אמדורסקי הפיק לו ברגישות ובכישרון אלבום קאמבק מושלם: "נאהב עד שנמות". עמיר לב תרם שיר לאונרד־כהני נפלא, "מכור", שהושמע הרבה. האלבום כולו קיבל ביקורות מפרגנות מאוד, ובכל זאת, המומנטום שהיה צריך להיווצר בעקבותיו לא נוצר. דיבורים על אלבום נוסף, של קאברים, נגמרו בסינגל אחד - חידוש ל"תני לי סיבה" של בנזין - ולא יותר מזה. מתישהו בשנים האחרונות האיש אפילו פתח בקריירה שנייה כמנעולן, אז בדרך מהקריות לחומוס אנחנו שואלים אותו מה נהיה עם זה. הוא מגחך. מסביר שזה קשור למשהו שנשאר לו מהבית. לזה שמה שלא תעשה, לא תיחשב לבנאדם מסודר עד שלא תביא תלוש הביתה, או לפחות הכנסה קבועה. ומנעולנות זה מקצוע, אבל לא, הוא כבר לא שם. להיות בחנות ההיא היה עסק קצת קלאוסטרופובי מדי בשבילו. זאת היתה רק פאזה קצרצרה של כמה חודשים שבמהלכם היו כמה לקוחות משועשעים מאוד מזה שאריק סיני משכפל להם מפתח. אנחנו מניחים שלהרבה יותר מהם היה ממש לא נעים.

אריק הוא לא מולטי־טאלנט. מה שהוא יודע לעשות זה לשיר. אז הוא שר. כל הזמן. שר לנו את הג'ינגל ההיסטורי ההוא של ברודוויי 80, שר את "דרך הכורכר", שר את חוה אלברשטיין. ברגע אחד, מגניב ברמות שצריך להמציא בשבילן סקאלה נפרדת, הוא שר את "צליל מכוון" בדואט עם יצחק קלפטר הרדיופוני. נוסעים על כביש החוף ושומעים את אריק עושה יצחק. איזה ראש.

בערך שמוקדש לאריק ב"מומה" כותב יואב קוטנר: "בתקופה שכמעט כולם הפכו ליוצרים, מלחינים או כותבי מילים, הוא העדיף להישאר מה שהוא: זמר בעל קול עמוק שפשוט אוהב לשיר". לאריק יש השגות על אספקטים מסוימים של הערך, אבל על ה"פשוט אוהב לשיר" הוא חותם. וכשאנחנו מדברים על האלבום החדש שהולך ומתגבש עם המלחין והמפיק שמוליק נויפלד, מנסים לגשש לאיזה כיוון זה הולך, הוא אומר עזבו. העיקר שאני עושה. בפרפראזה על ההוא שכתב את "שיר פרידה", העיקר שעסוק בלהיות זמר.

הוא מזכיר את ארצי לעיתים קרובות, ותמיד בהערכה שגובלת בהערצה. בעיקר לאנרגיית העשייה שלו, שגורמת לאריק להרגיש רע עם גרירת הרגליים שלו־עצמו. זה מוטיב שחוזר אצלו בראיונות מהשנים האחרונות, הקטע של לסכם את עצמו כעצלן חסר תקנה, אבל אנחנו הרי כבר יודעים יותר טוב: זאת לא עצלנות. זאת צביות.

"יא אללה, הייתי בטוח ששמתי את הכרטיסים בכיס של המעיל"

ההופעה ביקום, מול 350 איש שבטוח ידעו תמיד שהוא מלך, יש רק נפילת מתח אחת: הרצף שבו אריק סיני שר לאונרד כהן - זכר לכ־80 הופעות־מחווה לגאון הקנדי שהוא ערך בשנה־פלוס האחרונות - במקום לעשות את הדבר הנכון ולשיר אריק סיני. זה נראה כמו משהו שנובע מפחד, כאילו הוא לא מאמין שהאנשים שמסתתרים לו מאחורי הפרוג'קטורים רוצים לשמוע ערב שלם של "שובי לפרדס" ו"סיבה טובה" ו"ילד ירוק". אבל יא אללה, כמה שהם רוצים.

הוא גדול על הבמה. באמת. ואנחנו לא מדברים רק על זה שהוא היחיד עליה שעומד (הנגנים יושבים על שרפרפים). למרות שאנחנו באולם משונה של קיבוץ שנראה בדיוק כמו שנדמה לכם שנראה אולם של קיבוץ, למרות שאנחנו מתפתלים באי־נוחות על מושבים מעפנים, ההופעה הזאת פשוט עובדת. שעה וחצי נטו בניכוי רצף לאונרד כהן, וכל שיר פצצה. רובם, לא מפתיע, מתוך הרצף המשובח של ארבעת האלבומים הראשונים, וכולם עד האחרון שבהם להיטי ענק. ואריק עובד כל כך טוב שפתאום אנחנו כבר לא בקיבוץ. אנחנו בקונצרט.

הוא שר טוב והוא נראה טוב. השנים הורידו את הקול שלו איזה ארבע קומות למטה, וזה צובע שירים ישנים בצבעים חדשים. לקאובוי ולתלתלים אין זכר; במקומם יש שיער וזקן קצוצים דק־דק, לבנים, מכובדים. ברחובות של תל אביב, או קרית מוצקין, אנחנו כל הזמן מזהים מבטי איזה קנון עובר בסמטאות, וזה בעיקר מבחורות שאין סרט שמזהות אותו. לגבי האפקט של זה על הבמה, בואו נגיד רק ששתי נשות עיתונאים נראו מעט סמוקות באותו ערב. ולכו תבינו, אפילו לא היה חם.

תראו, זה לא שהכל דופק. קטעי הקישור שלו קצת מסורבלים, הסינק עם הנגנים וזמרות הליוווי לא לגמרי מושלם, אבל כשהמוזיקה מתחילה אי אפשר לחמוק מהתחושה שהבמה הזאת פשוט קטנה עליו. זה בולט במיוחד בביצוע של "מסתובב ושר" - מהיר, אנרגטי, כמעט תוקפני - שמוציא את הקהל מדעתו. אריק, צועק אחד מהשורה השביעית, בשנה הבאה בקיסריה.

וואלה קיסריה.

פייר, זה לא התחיל עם ההוא מהשורה השביעית: זה התחיל עם יהודה פוליקר, שפגש לא מזמן את אריק ואמר לו תקשיב, תעשה את קיסריה. אל תחשוב יותר מדי, פשוט תעשה. זאת חייבת להיות העצה הטובה ביותר שאפשר לתת לגבר שבאמת באמת הולך כל הזמן לאיבוד.

הנה זה בא?

לפגישה האחרונה שלנו אנחנו מביאים צב, כי צבים זה משהו שנותנים. מצאנו אותו באיזה מקום בנוה צדק, והוא ישר גרם לנו לחשוב על אריק: צב קרמי עם מפתח ענק, חביתוש סטייל, שתקוע לו בגב. על השריון כתובה בעברית המילה "ספיד". מכוער טילים, אבל עם קטע. קטע שלא פוסח על אריק, שבתוך ההתרגשות - וכמה שהוא מתרגש, אין דברים כאלה - ממלמל נו כבר, תפסיק לזחול ותן גז. נכון?

בטח שנכון. אנחנו מזכירים לו את התובנה המפורסמת שמיוחסת לאריק אחר, שרון: תישאר על הגלגל. פעם אתה למטה, פעם אתה למעלה, העיקר תישאר. אתם לא מבינים כמה פעמים ירדתי מהגלגל הזה, הוא אומר. כמה פעמים עפתי, כמה פעמים חזרתי. אני לא מסוגל להתמודד שוב עם כאב של כישלון.

אנחנו, נאיביים שכמותנו, מאמינים שהכישלון הוא לא אופציה. שישראל מחכה לאריק. היא עוד לא יודעת את זה, אבל היא תקלוט את זה כשהיא תבין כמה אייקונים כבר יש לנו כאן - ומתוכם, כמה רוצים ומסוגלים עדיין לקרוע את הבמה כמו בימים הטובים. בהקשר הזה, אריק אינשטיין ויצחק קלפטר - זה שמזמן לא רוצה וזה שכבר לא ממש יכול - הם שני שמות שמוזכרים תדיר באריקיאדה שלנו. על גרי אקשטיין מדברים פחות, מרוב שזה טרי ורגיש וכואב. על כל פנים, הנקודה היא שאריק יכול ורוצה וצריך.

אין לי כסף, הוא אומר לפחות בחמש הזדמנויות שונות. החובות המפורסמים כבר אינם, אבל הם השאירו אותו מיובש ועם שתי אפשרויות: לחזור או לחדול. פשוט לסגור את הפרק של הזמר ולהתחיל אחד חדש, של פוליטיקאי.

בדרך לקריות ובחזרה מהן הוא מדבר בהתלהבות על ליברמן, על מצבו האנוש של תיק התרבות, על מה שהוא יעשה אם רק ייתנו לו. ואנחנו יושבים שם וחושבים כמה שזה בלתי הפיך: אתה יכול להיות הפוליטיקאי ההוא שהיה פעם זמר, אבל אין מצב שתהיה הזמר ההוא שפעם היה פוליטיקאי.

אנשים שיודעים מה קורה בישראל ביתנו ממקמים את אריק במעגל הקרבה הראשון לליברמן, וזה הופך את המחשבות הירושלמיות שלו לאפשרות אמיתית. האיש הלך פעם לפרוץ מנעולים; זה לגמרי לא מופרך שבתור קריירה שלישית הוא יחליט להיות הגירסה המבינה משהו בתרבות של לימור לבנת. רק שעלינו זה לא מקובל הסידור הזה, כי פוליטיקאים יש לנו מספיק. זה קולות שחסרים לנו.

אז אתם שומעים, סלוצקי, וייס - יודעים מה, לצורך העניין שיהיה אפילו סלקום - הכפפה מחכה שתרימו אותה. הנה, בשביל הספתח כבר קיבלתם פיסה של עיתונות מפרגנת. איך נשמע לכם ראש השנה?