מסמך מיוחד: פרוטוקול ישיבת הממשלה הראשונה

אומרים שפעם היה פה אחרת. לקראת יום העצמאות ה-62 של מדינת ישראל, פרסמה הלילה (יום ב') מזכירות הממשלה קטעים נבחרים מדיוני הישיבה הראשונה של הממשלה הזמנית, יומיים לאחר הכרזת המדינה. בישיבה שהתקיימה בתל-אביב ביום ראשון, 16 במאי 1948, ניתן דו"ח על המצב בחזיתות ונערך דיון בחלוקת התיקים.

מזכיר הממשלה, צבי האוזר, אמר כי "זו הזדמנות חגיגית לאפשר לציבור

להתוודע מקרוב לדיון היסטורי שנערך לפני 62 שנים המתאר את רגעי לידתה של המדינה. מרגש לראות בפרספקטיבה של זמן איך התנהלו הדברים ואיך התקבלו אותן החלטות היסטוריות שחלקן מלוות אותנו עד עצם היום הזה".

• לחצו כאן כדי לקרוא את פרוטוקול ישיבת הממשלה הראשונה

בבוקר יום ראשון, ז' באייר תש"ח, פתח ראש הממשלה ושר הבטחון, דוד בן-גוריון, את ישיבת הממשלה הראשונה במילים הבאות:

"נפתח את הישיבה הראשונה של הממשלה הזמנית. נשמע דו"ח ממשה שרתוק. אני מניח כדבר מובן מאליו, אם כי אין על זה החלטה: כל דיבור בישיבות אלו בין שהוא חשוב או לא, הוא בהחלט סודי ואיש אינו רשאי למסרו אף לאיש, גם לא לידידיו הכי-קרובים ולאנשים הכי נאמנים, כי אלה הם עניניה של המדינה ולא של האנשים המשתתפים בישיבות אלו".

הכרזת העצמאות. כבר 62 שנים (צילום: לע"מ) 

בהמשך סקר בן-גוריון את המצב בחזיתות. "המצב בתל-אביב ידוע - הרעשות. אין לי פרטים מההפצצה האחרונה. הבוקר נהרגו ארבעה פועלים בנמל". מהנגב הגיעו ידיעות קשות. "הטורים המצריים מתקדמים מהדרום. יש ידיעה שלא נתאמתה על נחיתה ימית בסביבות מג'דל (כיום אשקלון). בנגב פוזרו כרוזים הדורשים מהיהודים להיכנע. שיירה של 200 מכוניות הגיעה לבאר-שבע".

בירושלים המצב מעודד יותר. "הוקל הלחץ בדרך לירושלים ובסביבותיה. כבשנו את לטרון, אבל הוציאונו משם. בידי הערבים נפל שלל - אחד התותחים חדשים, מכוניות משוריינות אחדות. הלילה כבשנו מחדש את לטרון, את דיר איוב, קאבב. הלחץ רפה - הם העבירו, כנראה, חלק מכוחותיהם למקום אחר. כבשנו כמעט את כל ירושלים, מלב הכנסיה... והעיר העתיקה. העיר העתיקה נצורה על-ידי היהודים כמעט מכל הצדדים. היהודים בעיר העתיקה נצורים על ידי הערבים".

כשהגיעו השרים לדבר על חלוקת התיקים, או אז החל הבלגן. "עד עתה דובר על 12 תיקים", אמר בן-גוריון. "ערבים ומשטרה - שיטרית, משפטים - רוזנבליט; ירושלים - הרב פישמן; תעשיה, מסחר, אספקה - ברנשטיין; עליה - שפירא; עבודות, עבודות ציבוריות, כוח האדם - בנטוב; חקלאות - ציזלינג; תחבורה - רמז; כספים - קפלן; פנים - גרינבוים; חוץ - שרתוק; בטחון - בן-גוריון".

שר העליה והבריאות, חיים משה שפירא, אמר לנוכחים: "אני מציג את שאלת הרכבת המנגנון. כל אחד עושה לפי ראות עיניו". שר הדתות ונפגעי מלחמה, הרב יהודה לייב הכהן פישמן, המשיך אותו ואמר: "דרשתי וחקרתי והתברר לי שיש מחלקות שכבר החלו בעבודה. ויש אנשים שכבר קבלו תיקים. אינני מתרעם על כך, אולם רואה אני שאני היחידי יתום".

שר? מה עם "נגיד" או "נאמן"?

כמו חלוקת התיקים עצמה, היה הדיון סביב הכינוי שיינתן למי שיחזיק בהם היה סוער לא פחות. שר החקלאות, אהרן ציזלינג, הביע התנגדות לכנות את המשרה בתואר "נגיד", "בגלל הטעם הטוב". הוא הציע לבחירה שני שמות אחרים: "מורשה" או "נאמן".

שר החוץ, משה שרתוק (שרת), לימים ראש הממשלה השני, דווקא אהב את התואר "נגיד", אך הסביר את הבעייתיות שמצא בו. "מחצית היישוב העברי הם ילידי הארץ. אין להם כל אסוציאציה עם אותה המילה, ובתוך המחצית השנייה רבים הם יהודים תימנים, גרמנים ועוד שאף להם אין אסוציאציה כזו. יכול להיות שמילה זו משתמעת ממנה איזו התרברבות, אבל זו מילה עברית יפה, צלילה נאה. 'נאמן' אינו מתקבל על דעתי, כי יש מושג נאמן על פקדון".

שר האוצר, אליעזר קפלן, סבר כי אין כל צורך למצוא לתפקיד שם עברי חדש, ותמך בגרסה הישנה והטובה. "אני מציע לנהוג ככל העמים. אם זו ממשלה, הרי חבריה מיניסטרים", גרס - ונתקל עד מהרה בהתנגדות חריפה מצד שרתוק, שהשיב לו כי "בשבילי זו שאלה מצפונית. במדינת ישראל לא אקרא בשם זר - מיניסטר".

מי שהחליט לשלוף הצעה ממעמקי התנ"ך היה שר המשטרה, בכור-שלום שטרית. הוא אמר בפשטות לחבריו לישיבה: "מציע שם שישנו בתנ"ך - שר". ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן-גוריון, הגיב על חילופי הדברים ואמר: "יש שתי מילים בעברית - שר ונגיד. אינני מקבל את הנימוק נגד נגיד. יש לזה צליל יפה, הד מימי הביניים. בטוחני שאחרי חודש ימים הציבור יתרגל למילה זו". הסבריו לא הצליחו לשכנע את הנוכחים, שכצפוי - החליטו לבסוף לבחור בהצעתו של שטרית.