שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הרקדנית דבורה ברטונוב הלכה לעולמה
    ברטונוב, כלת פרס ישראל, מעמודי התווך של המחול הישראלי ומחוקריו הבולטים, נפטרה בגיל 95 בבית החולים איכילוב בתל אביב. עידו מוסרי: "בשבילי היא תהיה תמיד מורה רוחנית"

    הרקדנית והכוריאוגרפית האגדית דבורה ברטונוב הלכה לעולמה הבוקר (ב') בבית החולים "איכילוב" בתל אביב. ברטונוב, מעמודי המסד של המחול הישראלי, היתה בת 95 במותה. במהלך השבוע האחרון היתה מוקפת בבני משפחה שליוו אותה עד לרגעיה האחרונים. הלווייתה תיערך היום ב-18:00 בבית העלמין בחולון, עיר מגוריה.

     

    שרת התרבות, לימור לבנת, מסרה: "עולם המחול כולו איבד היום את אחד מעמודי התווך שלו. ברטונוב ז"ל היא ממניחי היסודות של המחול הישראלי. בעשרות השנים בהן הופיעה על הבמות החשובות בעולם ולאחר מכן, כשהתמקדה בהוראת המחול ובחקר התחום, היא תרמה תרומה אדירה לקידום ענף המחול בישראל".

     

    נורית שטרן, מתלמידותיה הבכירות, מספרת: "הייתי תלמידה של דבורה ברטונוב מגיל 6 והיא היתה אמי הרוחנית. כשהייתי סולנית בלהקת בת שבע היא היתה עובדת איתי על תפקידים כמו שעבדו בתיאטרון הבימה. מה שהעסיק אותנו היה כל מה שמוביל לתנועה, מה שעומד מאחוריה. היא בנתה אותי, החדירה בי משמעת, נתנה לי עומק, גם כמבצעת ומאוחר יותר כמורה. הדגשים אצל ברטונוב היו פחות על הצד הטכני ויותר על החווייתיות והעומק.


    ברטונוב לפני כחודש, ביום הולדתה האחרון (צילום: דניאלה מיכאלי) 

     

    "המפגש איתה היה תמיד חוויה מעשירה לרקדנים. כמו גרטרוד קראוס, כך גם דבורה ברטונוב לא היו מהסוג שמשתלב, וכל אחת מהן היתה צריכה לפלס לעצמה את הדרך. היא יצרה ערבים שמתאימים לה ועוסקים בנושאים שעניינו אותה לחקור ולרדת לעמקם, כמו המופע המשותף שלנו, שעסק בזקנה ובנעורים. מבחינה זו זכיתי. השתמשתי במה שהקנתה לי כאדם וכיוצר.

     

    "בשנים האחרונות היה לה קשה לדבר, אז היא ישבה על כסא, שמנו מוזיקה ועשינו שיעור בישיבה. דבורה השתמשה בחלק העליון של הגוף ולא משנה בת כמה היתה, הידיים שלה תמיד היו אותן ידיים נהדרות. כשהיא רקדה, משהו התעורר בה.  אחד ממשפטי המפתח שלה היו: 'לא להירדם על התנועה'. זה הסוד. לא לשעמם, לא להשתעמם, כל הזמן להתחדש ולהתפתח. זה נכון לאמנות וזה נכון גם לחיים".

     

    קטנה פיזית, ענקית בעוצמות הנפש

    השחקן עידו מוסרי, שהופיע עם ברטונוב בדואט "עם כיבוי אורות" (שיצרה תלמידתה, דניאלה מיכאלי, לבמת "הרמת מסך" בשנות התשעים) אומר היום: "ידעתי שהבשורה הזו תגיע, ובכל זאת קשה לעכל. דבורה ברטונוב היתה אישה קטנה פיזית אבל ענקית בעוצמות הנפש שלה וביכולת לתת מעצמה ולהעביר את הידע הלאה.

     

    "היא היתה מורה לחיים, יוצרת ואישה מעוררת השראה שבערה בה תשוקה נדירה וסקרנות של ילד. מעטים האנשים שהקסם שלהם שובה כל מי שבא איתם במגע. פרץ האנרגיה והחיות שבה היו נדירים וזו היתה זכות ענקית להכיר אותה, ללמוד ממנה ולחלוק איתה במה. מי חלם שהזכות הזו תיפול בחלקי?


    ברטונוב. חיברה אותנו לאמנות המודרניסטית (צילום: מיכאל כהן) 

     

    "עצוב לי, אבל אני יודע שמעטים מספיקים בחייהם לעשות מה שדבורה ברטונוב עשתה וזה המון. היא השאירה אחריה עשייה אדירה. היא תמיד אמרה שחשוב לדעת להיות מורה טוב, אבל גם להיות תלמיד זו תורה בפני עצמה. בשבילי היא היתה, ותהיה תמיד, מורה רוחנית.

     

    "הדואט שלנו, שהוקדש לאביה, שחקן הבימה יהושע ברטונוב, סיפר על קומדיאנט זקן שכוחותיו אזלו והוא מחפש ממשיך דרך. להעביר את המקל הלאה בער בעצמותיה וזה מה שהפך אותה למורה ענקית, יחד עם יראת הקודש שלה לחיים בכלל ולבמה בפרט. אני מודה לה על הכל".

     

    זיק שלא כבה

    הבמאית ומעצבת התנועה דניאלה מיכאלי, מתלמידותיה של ברטונוב ומהמעגל הקרוב לה, נזכרה ביום ההולדת שחגגו לה רק החברים בחודש מרץ. "היא היתה כל כך מאושרת ואמרה שאם כל יום היה כזה, אולי לא היו מלחמות". בפסטיבל אישה האחרון החליטה מיכאלי לחלוק לברטונוב כבוד במחווה שלוותה בתערוכת צילומים. "אני כל כך שמחה שהספקנו לקיים את התערוכה", היא אומרת היום.

     

    מיכאלי היתה זו שהחזירה בשנות התשעים את ברטונוב לבמה, כשניהלה את פרויקט "הרמת מסך" של סוזן דלל. באותה השנה הוקדשו היצירות בפרויקט לקולנוען האיטלקי פדריקו פליני, ובאופן טבעי פנתה מיכאלי למורתה הנערצת לקחת בו חלק. "תמיד אמרתי שדבורה היא ג'ולייטה מסינה הישראלית, אולי בזכות המימיקה וההומור העצובים שבשתיהן. פניתי לדבורה והצעתי לה להופיע בדואט 'עם כיבוי אורות' ביחד עם עידו מוסרי שהיה תלמיד שלי. מאז לא נפרדנו", היא אומרת.

     

    "שלמה ניצן, חבר קרוב גם כן, אמר הבוקר שמה שנדיר הוא הזיק הזה בעיניה, תאוות היצירה והבמה, ההתלהבות של תלמיד שרוצה לפענח עוד ועוד שמעולם לא כבה או קהה", מוסיפה מיכאלי. "מאז שהיתה ילדה ועד לימיה האחרונים, הזיק הזה תמיד היה שם. היה לה כבוד לבמה ואחריות מקצועית שאני נאחזת בה. זה עומד בניגוד מוחלט לתרבות האינסטנט.

     

    "היה לה כבוד אדיר לאמנות ולהיות אמן מבחינתה בא עם אחריות למורשת התרבותית ממנה באה. עליה לבמה מבחינתה היתה עניין של חיים ומוות. הדמות

    הבימתית שלה, שעוררה גם דמעה וגם חיוך, היא מה שגרם להזדהות כל כך גדולה. היא היתה אישה נורא מצחיקה והחיבור הזה בין תנועה לתיאטרון ולמחול הוא משהו שכנראה ירשתי ממנה. על הבמה היא הקרינה אנושיות ופגיעות ואירוניה וחולשה וכוח. היום כבר לא יודעים כל כך מי היא משפחת ברטונוב ומאיזה מורשת דבורה באה, אבל מי שראה אותה על הבמה לא יוכל לשכוח את מה שראה. זה לא היה עוד דבר, היא היתה יוניק".

     

    פנומן של מחול

    פרופסור אברהם עוז, שגדל בשכנות לברטונוב, אומר: "היא היתה אישה מופלאה. אני הייתי הילד הקטן מהבית ממול ואני זוכר את הדרת הכבוד שכולם רחשו לה. כשגדלתי, למדתי להכיר את ברטונוב והתיידדנו מאוד. הכרתי את רוחב היריעה העצום שבה.

     

    "יש רקדנים שהם רק רקדנים, אבל אותה הריקוד משך אל עומקים של חקר תרבות, טקסים ואנתרופולוגיה. בשבילי היא סמל של אמן שלא רק שהשתבח באמנותו עצמה אלא אצר אינסופיות שאפשרה הסתכלות עצמית על אמנותו שלו כאדם מבחוץ. זה מה שהופך יוצר לאמן גדול בכל התחומים.

     

    "ברטונוב היתה רקדנית וכוריאוגרפית, אבל גם מורה לאלה שרקדו אצלה וגם לציבור. היא אחד הקצוות האחרונים שמחברים בין התרבות שלנו לתרבות האירופית, כיוון שהיתה מספיק מבוגרת לזכור את מוסקבה ודרכה את ההיסטוריה של המודרניזם באמנות של המאה ה-20. כמה כאלה עוד נשארו לנו, שכל העולמות הללו חרותים בגופם וזורמים בדמם? זה עולם הולך ומתמסמס. במובן זה, ברטונוב, מלבד היותה פנומן של מחול, היתה עוד חוליה שחיברה אותנו לימים הגדולים של האמנות המודרניסטית".

     

    ואלה תולדות

    ברטונוב נולדה ברוסיה ליהושע ברטונוב, זקן שחקני תיאטרון הבימה וממייסדיו, ולאשתו השחקנית מרים. את דרכה בעולם המחול החלה דבורה כבר כילדה בבית הספר של תיאטרון הבולשוי במוסקבה, ומאוחר יותר אף הופיעה במסגרתו.

     

    לישראל עלתה המשפחה כשהיתה בת 13 וכישרונה הבולט פתח לה דלתות בארץ ובעולם. ברטונוב השתלמה במחול מודרני וקלאסי בברלין ובאנגליה והופיעה על הבמות המרכזיות בכל העולם. בניו יורק הוזמנה לרקוד את ריקוד הקבצנים בהצגה "הדיבוק", שהפך לאחד מסמלי ההיכר שלה.

     

    ב-1970 פרשה מהבמה והתרכזה בהוראת המחול ובמחקר של התנועה ואפיונה. לאורך השנים פרסמה מאמרים ומחקרים רבים, כמו גם שלושה ספרים. "מסע אל עולם הריקוד: כאמנות וכביטוי לאדם" ראה אור בתחילת שנות השמונים בהוצאת רשפים. "ריקוד אלי אדמה" פורסם כעשור לאחר מכן בהוצאת דבר. ספרה האחרון, "מאחורי הקלעים של הנפש", הוא ספר אוטוביוגרפי שראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב-2005. באותה שנה נערך לה מופע מחווה במסגרת פסטיבל אשה, "שירת דבורה", בו הופיעו רבקה מיכאלי, מיקי קם, דבורה קידר, עדו מוסרי, אריאל הורוביץ ואחרים, והנחו מיכל בת אדם ואיציק וינגרטן.

     

    ברטונוב היתה נשואה לעמנואל בן גוריון, בנו של הסופר הנודע מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, שניהל משך שנים ארוכות את הספריה העירונית של תל אביב, אשר על חורבותיה נבנתה ספרית "שער ציון", בית אריאלה. לזוג היה בן יחיד, עידוא בן גוריון, שהיה סופר ומחזאי סנסציוני ובוהמיין אשר שלח יד בנפשו ב-1972. מהטרגדיה הזו ברטונוב מעולם לא החלימה. בגיל 70 חזרה להופיע במופע סולו, שתועד בין היתר גם בסרט התיעודי "שלכת" שביימו במשותף דן ונואית גבע. ב-1991 הוענק לברטונוב פרס ישראל על תרומתה האדירה לעולם המחול הישראלי.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ברטונוב. פרס ישראל על תרומתה האדירה לעולם המחול
    צילום: שאול גולן
    ברטונוב ב"דוקאביב". דמותה הבימתית עוררה דמעה וגם חיוך
    לאתר ההטבות
    מומלצים