שתף קטע נבחר

למה התאהבתי בו? ידעתי שזה לא ייגמר טוב

הוא היה בן 27 כשפגשתי בו ועדיין גר עם אמו לולה, ממש כשם שחתלתולי גר עמי כעת. מספרים שעד היום הלולה מתחלחלת מן המחשבה שאין מי שירחץ לבנה את תנוכי אוזניו וישגיח שיצחצח שיניים בלילה. מתוך ספר חדש, "אני ואמא בבית המשוגעות"

באותם ימים אהבתי להדהים. בגלל זה היו כמה בחורים שקראו לי פלפלונת או להביור. לא תאמינו: אחד מהם אפילו קרא לי סְחוּגי! ואני בכלל לא הייתי ממזרה, סתם ילדה. בקושי בת 16. והרי כל ילד יודע שמי שמקבל בבוקר פתק ובו כתוב שאוהבים אותו, על בליינד יתקשר כבר באותו ערב בחזרה. כל הגברים שהכרתי הגיבו ככה.

 

"והכי חשוב לזכור, דוּשְׁקָה", סינן מאהבי הקשיש קירשנלקר, "שהסתגלות למצב עד להפיכתו לרוטינה היא הטעות הכי גדולה. תמיד תפתיעי אותם. תתקפי מכאן, תתקפי משם, והכי חשוב: אף פעם אל תחזרי על אותו הדבר. אולי רק כעבור שנים, כשהכל כבר נשכח". השכחה, כך קראתי פעם, מגינה על הרגש העמוק. והכי חשוב לזכור שאסור להתפלש ברגש העמוק הזה בפני מי שזוכר יותר מדי.

 

אבל בעיית הבעיות היתה כיצד לספר לאיש שאהבת, למרות כל הקשיים הכרוכים בכך, על החתלתול, אותו עצם כהה ומעוות שהסתבר שהוא גם שלו. פירוט בכתב לא בא בחשבון, כי אז יישארו ראיות שיגרמו אי נעימות ללולה, אמו צבועת הפנים.

 

את העידון הזה למדתי מהר הפרופסור קירשנלקר: "לעולם אל תביכי את אהובייך, דושקה. והכי חשוב, לעולם אל תשאירי ראיות אם את רוצה למות בשקט", חתך מאהבי הראשון בסטקטו ביום בו הפליגה ספינתו מנמל חיפה לקוסטה-איזמרלדה.

 

לפעמים טובה השכחה, וכמו במקרים אחרים בחיי, גם על סיפון האונייה נהגתי איפוק בגחמותיי. לא עשיתי סצינה, כמו שאומרים, ולא פעם זה עלה לי ביוקר. לפעמים רציתי להשיב כפליים על מילים פוגעות שאמר לי אהוב, אבל לא עשיתי זאת, מפאת שנאתי העמוקה לפדיחות. היום אני מודה קבל עם ועדה, כי ייתכן מאוד שבקפלי העוגמה שנחסכה ממני נחבאו אהבות-חיים שלא הוגשמו, נישואים פוריים, או לפחות כמה קושאנים בטאבו – לא פעם רק בגלל מבוכתי לענות על מכתב אהבה. וכמה מכתבים נשכחים כאלה, ילודי טרגדיות וילודים ממזרים, נספרו בתולדות האנושות, אה, הֶר פרופסור?

 

אבל חתלתולי השחור הוא הדבר שבגללו עליי לחרוג ממנהגי, ולי יש מנהגים קפדניים מאוד. למשל, מעולם לא אהבתי להאריך בדברים, ובשביל הדבר הזה אי אפשר להסתפק בגלויה, צריך לפחות כמה עמודים. או פשוט להזמין את דארקי שיראה בעצמו את אשר עולל בחיי... 

 

נכון, מעולם לא ציפיתי שזה יהיה דבר נהדר כמו שמתארים בספרים: חוויה חושנית, עילאית וסוערת, שערי השמיים נפתחים לקראת הבריאה... והנה זה בא, הנה זה בא, עוד דקה, דושקה, עוד דקה… הגוזל הפועה, הסומא, הנאבק בכוח המשיכה, מפליט יבבה מרירה ונשפך לחיקך מתוך זרועותיה העבות של המיילדת, ממהר לינוק את המנה הראשונה מרבות שעוד יבואו: מטרנה, מחית שזיפית, תה מסוכר בטעם בקבוק פלסטיק ישן, ובבוא היום גם פירה, חתיכת עוף מכובס ושאר חומרים. וכבר על ההתחלה את שוברת לעצמך את הראש: מה לי ולו?

 

הגברת שהבטיחה לידת-נֵפֶל ללא כאבים לבשה חלוק ויקטוריאני. תוך שניות הבחנתי שהיגיינה לא היתה ולא תהיה נחלת חלוקה המרובב. "לא רחצת מאחורי אוזנייך" לא נאמר מצידה באירוניה. היא לא ידעה מה זה. היא עבדה בשכר מינימום, ואת בתי שחייה המדיפים ריח כלור וזיעה רחצה בכיור הקטן שהסתתר בפינת הקפה לעובדים. וכל זה בקומה השנייה של קליניקה מאובקת התקועה מיליוני שנים באחוריים המזופתים של התחנה המרכזית. הגברת לא העלתה על דעתה שהאתיקה הרפואית עשויה לחול עליה באיזה שהיא צורה – בקלות יכלה לעשות בגופי מה שרצתה, וגרידה ויקטוריאנית היא חלום בלהות קטן. פעם שמעתי שאפילו מסרגה עושה את העבודה בפחות לכלוך וטעויות!

 

לא העליתי בדעתי לבחוש בעצמי במקלות אכילה

אבל העיקר, ששום גרידה לא התרחשה. ובזמנו – באחוריים הלא פחות מזופתים של שנות השבעים – לא העליתי בדעתי לבחוש בעצמי במקלות אכילה, ולו רק משום שמסעדות סיניות עדיין לא היו באופנה. והתוצאה? החתלתול נשאר בפנים! האולטראסאונד הראה אותו בבירור: היו לו גפיים מפלצתיות והזנב הקטן והמחודד שלו התלבש כמו פונפון על הקצה השמאלי העליון של המוניטור. לא פלא, הרי פחדתי שייצא לי קוף או משהו. חודשיים נמנעתי מסרטי זוועה. משהו מזה עוד רשום לי באיזה פתק, לא "תורת ההימנעות" כמו שקרא לזה דארקי בייבי, אלא הסרט המסוים שממנו עלי להימנע. חוץ מזה כתוב שם ש"עונג אמנם קל למצוא בחרדה, אבל לא מין הנמנע שגם בהימנעות המבוקרת".

מי אמר את השטויות האלה? בטח לולה. מי עוד יכול לברבר ככה לילדה שבקושי מלאו לה 16? טוב, אולי קירשנלקר. אלה היו צמד-חמד. עוד תשמעו עליהם.

 

וכך, בגלל האיסורים שהעמידה עליי חותנתי המפוקפקת לעתיד, עמדתי חודש תמים בהבטחתי לא לראות סרטים אסורים. משהפרתי את הנדר, התחלתי לחלום סיוטים.

 

אפילו אז, בתודעתה המחוררת של בת תשחורת מצויה, ידעתי שאיפה שהוא בתהליך הטבעי של ההריון והלידה התחוללה טעות. היום אני יודעת שסרט האימה רק כיסה על נמר אמיתי, והסיוט שתחילתו בסטיית הנמר הוליד סטייה, ועכשיו לכי תסבירי את זה במילים פשוטות לאיש שזרע בך גם את הזרע, גם את הנמר!

 

האיש הזה היה בן 27 כאשר פגשתי בו. באותה עת הוא עדיין גר עם אמו לולה, ממש כשם שחתלתולי גר עמי כעת. מספרים שעד היום הלולה מתחלחלת מן המחשבה שאין מי שירחץ לבנה את תנוכי אוזניו וישגיח שיצחצח שיניים בלילה. מה גם שהתהליך רק הולך ומחמיר, בפרט כשלבנך יקירך יש שיניים שלפחות אחת לחודש חורגות מאורכן המוכר באנושות כנורמלי.

 

אומרים שאם אוהבת כל דבר בבנה, זה רק טבעי, אבל מה פתאום התאהבתי בו אני? ואני התאהבתי, ועוד איך התאהבתי. אהבתי את שיחתו הקלילה והנמרצת. כיצד ידע לומר לכל אדם את מה שרצה לשמוע. כיצד ידע לחתוך שיחה באמצע, בקלילות שטרם ראיתי כמותה. אהבתי את שערו השחור החלק שהוסט אחורנית ברגעי מבוכה, בתנועה גנדרנית ששברה את לבי בכל פעם מחדש. אהבתי את פעמון הזהב שהשתלשל מתנוך אוזנו המתוק כמו נזם קדמוני. אהבתי את עורו הזהוב, המנוקד נמשי שמש זעירים ומתמזג עם לובן הישבן. אפילו את רגליו העקומות אהבתי. כמו שאמר הר קירשנלקר, באותו חיתוך דיבור ייקי יבש ומריר שלמדתי לתעב: "דושקה, כשאת מאוהבת, אל תיתני לעובדות שוליות להפריע לשיקולי הלב!"

 

כשעבר ברחוב התנוצצה עליו השמש כמו מחזיר אור משוכלל

את דארקי פגשתי בחיפה. שום אשה בת דעת שעברה בסביבה לא הצליחה להתעלם ממנו. כשעבר ברחוב התנוצצה עליו השמש כמו מחזיר אור משוכלל, הארמני נתן ריחו, יימח שמו, עיניו הבזיקו במבע מחמיר של התמסרות ואהבה, ואני כבר ידעתי את כל מה שאני צריכה לדעת על הדון ז'ואן של המזרח התיכון: ובא לציון גואל! עשיתי סיבוב שלם כדי להביט בו בחזרה, ותאמינו לי, זה לא היה קל, בפרט כשאת גוזרת על עצמך הימנעות נזירית מרצון.

 

אבל בחיי, מעולם לא ראיתי גבר עם שיער כה שחור, עם שיזוף כה עמוק, עם צדודית כה גזורה, עם שיוף כה נכון! כל פומפון במקום, כמו שאומרים, בדיוק כמו בתמונות הכרומו בירחונים תוצרת חוץ. אבל זה היה כלום לעומת מה שקרה אחר כך.

 

ברגע שהמלעון ליכסן מבט כחול-אפור ותקע אותו עמוק-עמוק בעיניי – מבט הורג בטליונים, מחסל גדודי נשים נרצעות – ידעתי שזה לא ייגמר בטוב. ואיפה הוא עכשיו, דארקי בייבי, אה, איפה הוא עכשיו? האם היה מאמין שצאצאו הוא בושה לזן האריסטוקרטי? כי זאת יש לומר כאן ועכשיו: הגן הנדיר אכן התגלגל בחזיר, וגרוע מזה לא יכול להעלות בדעתו שום נתין טרנסילבני מיוחס!

 

  • מתוך הרומן "אני ואימא בבית המשוגעות" שראה אור בהוצאת ספרא. זוכה פרס אס"י של איגוד כללי של סופרים בישראל.

 


 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: ויז'ואל/פוטוס
את שוברת לעצמך את הראש: מה לי ולו?
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מסע מטורף למוחה של אשה
עטיפת הספר
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים