שיערה הרטוב הציף את האוויר בריח קינמון מתוק
המשכתי להביט בה, כאילו שקינג דויד מעולם לא היה שם. אבל הוא שכב שם בערסל והמשיך לשחק עם ענף קטן שאחז בידו. הוא נראה נינוח לחלוטין עם מה שהתרחש סביבו, וכל מה שיכולתי לחשוב עליו היה איך אני יושב בדיוק באותו הערסל בו הוא שוכב עכשיו ומחבק את החברה שלו. סיפור מבוסס על החיים, חלק שני
- התחלת הסיפור: לפני שפגשתי אותה, פגשתי את החבר שלה
בניגוד לדויד הראשון, שכונה על ידי חבריו "איש גדול", דויד השני כינה את עצמו "קינג דויד". בחור צנוע, חשבתי לעצמי. ובניגוד לדויד השמן, קינג דויד היה ראסטפארי אמיתי. הוא הזכיר במראה את החבר'ה שהיו משחקים כדוררגל על החוף בקליפים של בוב מארלי משנות ה-80. בחור גבוה ורזה, שלראשו כובע צבעוני שהצניע את הרסטות שהיו מגולגלות בקפידה (מנהג ידוע של ראסטפארים אמיתיים, שלא נוהגים להתפאר בראסטות שלהם בציבור). את פניו עיטר זקן מתולתל קטן, ובכל חיוך שלו נחשפו שיניים צחורות כמו השלג של וושינגטון שעזבתי שבוע לפני כן.
"בומבו קאלת', וולקם וולקם מאן", קינג דויד קיבל את פני והושיט לידי ג'וינט ענקי.
"תודה", אמרתי, מתבאס שאין לי משהו מגניב יותר להגיד.
"זה גאנג'ה טיים, תעשן, תעשן", הפציר בי קינג דויד.
קינג דויד סיפר לי שהוא מטייל עם החברה שלו בחודשים האחרונים ושהם נמצאים בבית הזה בהרים כבר שלושה שבועות, ושבשבוע הבא החברה שלו עוזבת את ג'מייקה בחזרה לגרמניה, הבית שלה.
קינג דויד סיפר לי שהוא נולד וגדל באחד המפרצים הקטנים של פורט לנד. הוא סיפר לי על הזריחות בהרים הכחולים של ג'מייקה וכמה שהן מיוחדות ועל השקט שיש שם - אתה יכול לשמוע את פלגי המים שזורמים סביבך ואת העלים נעים ברוח. הוא סיפר שאנשים מגיעים רק כדי לשכב על החופים, אבל הם לא יודעים מהי ג'מייקה האמיתית. הוא אמר שכל המלונות הגדולים האלה רק הורסים את ג'מייקה.
זה היה הצחוק הכי אמיתי שראיתי או שמעתי בחיי
מידי פעם הייתי קוטע אותו באיזו שאלה תמימה, והוא היה פורץ בצחוק. משהו בצחוק שלו שבה אותי. זה היה הצחוק הכי אמיתי שראיתי או שמעתי בחיי. "יא מאן", הוא השיב בהתלהבות לכל שאלה שלי.
תראה אותך, חשבתי לעצמי. איך החיים מסתדרים ממש כמו פאזל. חתיכה ועוד חתיכה שמתחברות ויוצרות תמונה אחת גדולה ומושלמת. איך ברגע אחד אתה אבוד בתוך עצמך, כואב ופגוע, וברגע שני אתה כאן. זה בוודאי המקום הכי יפה בעולם.
הערסל שמשקיף על המפרץ (צילם: אלעד שיינפלד)
המפרץ הגדול שנפרש מתחתי בין עצי הג'ונגל, קינג דויד שמרצה באוזניי על בבילון וג'מייקה ובוב מארלי שמייבב ברקע על חירות ושורשים. וככל שהמחשבותי הפכו להיות יותר ויותר עמוקות, הבנתי שאני יותר ויותר מסטול. לפתע קטע קינג דויד את מחשבותיי: "יא מאן בומבו קלאת', אתה יודע לאן נושבת הרוח?".
ואני לא יודע אם היה זה הג'וינט השני שכבר ממש עירפל את מחשבותיי, או השאלה הפשוטה הזו שפתאום נראתה כמעט בלתי אפשרית.
"אני חושב שהיא נושבת מכיוון דרום לצפון, או שזה בעצם פשוט רוח צפונית..." ובעודי מתערבל במחשבותיי, קינג דויד התרווח בערסל וצחק לעצמו בדיוק באותו הצחוק ששבה אותי כמה דקות קודם לכן. קינג דויד הציע שארד ואתקלח, כי בוודאי עבר עלי יום ממש ארוך עם הטיסה והנסיעה, והוא בינתיים יכין לי משהו לאכול.
כשהסתובבתי כדי להיכנס בחזרה הביתה היא פשוט עמדה מולי, עדיין מנגבת את שיערה הרטוב מהמקלחת שהציף את האוויר בריח קינמון מתוק ונעים. "היי אני האני, חברה של דויד".
"איזה מהם?" שאלתי בגיחוך, והיא צחקה מיד אחרי.
האמת שכמעט שכחתי מקיומה. זכרתי שקינג דויד סיפר לי על חברה שלו, אבל לדבר הזה לא ציפיתי. האני היתה בחורה גרמניה שנסעה לג'מייקה לטיול קצר בתחילת שנות ה-20 של חייה, התאהבה במקום, ומאז היא חיה את חייה קצת כאן וקצת שם. היא חיה כך כבר כמה שנים טובות ולא רואה סיבה טובה להפסיק עם זה.
הבטתי בה וניסיתי לנחש בת כמה היא היום, היא נראתה לי בסביבות גיל 30, אבל משהו בארשת שלה ובתחושה שעוררה בליבי גרם לי לחשוב שהיא בת בלי גיל. היה לה יופי מיוחד. משהו מהקור האירופי, משולב עם הקסם הקריבי. תווי פניה היו כאילו משורטטים בקווים עדינים בידי אמן. עורה בצבע קרם שוקולד הואר באור הירח ונראה כמעט נסיכי. היא הושיטה לי יד ארוכה לשלום, אבל אני בשלב הזה כבר ממש הייתי מסטול, מהכל. מהירח, והג'ונגל, והמפרץ, ובוב מארלי שלפתע כל מילה שלו פילחה את דרכה לליבי ולכל צליל הייתה משמעות מיוחדת, והרוח החמה שהביאה איתה ריח של ים, ומכל מה שקרה שם.
"אני אלעד", התעוררתי ברגע.
שיערה הארוך, שקיבל גוון זהוב מהשמש שהיכתה בו בשנים האחרונות, גלש באצילות על גבה. לא ירד, לא צנח, לא השתפל, הוא ממש גלש. כמו הגל הכי מושלם שתפסתי בחיים שלי. הוא היה מלא, סוחף, עוצמתי.
המשכתי להביט בה, כאילו שקינג דויד מעולם לא היה שם. אבל הוא כן היה. הוא שכב על הערסל והמשיך לשחק עם ענף קטן שאחז בידו. הוא היה נינוח לחלוטין עם מה שהתרחש סביבו, שליו, כאילו שקוע בעולם משלו.
"אוקיי, אני יורד להתארגן וכבר עולה בחזרה", סיננתי לעברה. היא חייכה בתשובה, ואני נשאבתי לרגע אל עיניה הכחולות, שנראו לפתע כזוג אוקיינוסים ענקיים שמזמינים אותך להפליג אל תוך תוכם וללכת שם לאיבוד.
יש רגעים שמצליחים לפלס את דרכם ולפרוט על מיתרי לבך, לפעמים מיתרים שלא ידעת כלל על קיומם. אלו יהיו רגעים שתישא עימך למשך כל ימי חייך. ולאן שלא תלך, הם יילכו איתך לנצח. כזה היה הרגע באותו לילה קסם של ג'מייקה.
הרגשתי שאני בוגד בקינג דויד, שפתח בפני את ליבו
כשעליתי האוכל כבר היה מונח על השולחן. קינג דויד ישב לידו והנהן בראשו לצלילי המוזיקה. בזמן שאכלתי סיפר לי קינג דויד עוד קצת על הילדות שלו ועל המסעות שלו בג'ונגלים. קינג דויד הביט לעבר המפרץ, ואני הבטתי בהאני. היא ישבה בצד והקשיבה לתיאורים שלו כאילו שהיא שומעת אותו בפעם הראשונה. ראיתי בזאת סימן לאהבה העצומה והאמיתית שקיימת ביניהם. מצד אחד שמחתי לראות שעוד קיימת אהבה כזו בעולם, וזה נתן לי תקווה ורצון עז לחוות את אותה האהבה. אבל מהצד השני הרגשתי כעס עצום על כך שאני לא מצליח להוציא אותה ממחשבותיי.
הרגשתי שאני בוגד בקינג דויד, שפתח בפני את ליבו והיה כל כך נדיב וגלוי כלפיי, וכל מה שאני יכול לחשוב עליו זה איך אני יושב בדיוק באותו הערסל בו הוא שוכב עכשיו ומחבק את החברה שלו. האמנתי שזו רק העייפות והג'וינט שמבלבלים אותי, ושמחר בבוקר כבר ארגיש לגמרי אחרת.
המשכתי להביט בהאני, כשלפתע נפגשו המבטים שלנו. אבל הם לא סתם נפגשו, הם התחברו בצורה כל כך חזקה, שהיה חסר טעם לחשוב שנוכל להפרידם זה מזה. על פניה היה מרוח חצי חיוך, והרגשתי זרם של אנרגיה שזורם בינינו ולוכד אותי. היה משהו רגוע במבט שלה, משהו אמיתי. אבל אני לא אמרתי מילה והיא לא אמרה מילה בחזרה.
הערב עבר, הלילה נגמר, העיניים נעצמו לאט לאט, והלכתי לישון. בעודי בוהה בתקרת חדרי, ברגשות מעורבים של להט ואשמה, הדהדה בראשי שאלה אחת - "לאן נושבת הרוח".
לפנייה לכתב/ת 
