"השתגעת? שלא תעזי ללדת בבית"
איך הפכה הלידה, אחד התהליכים הכי קדומים וטבעיים - לפעולה כירורגית, שמתבצעת בסביבה קרה ולא תומכת? אור אלתרמן מחליטה ללדת את בתה בלידת בית ולא מצליחה להבין את התגובות מסביב
בישראל 2010 הריון ולידה עדיין שייכים למרחב הציבורי. זו כנראה הסיבה שידיים זרות נשלחות מכל עבר ללטף את הבטן, הערות פומביות נשמעות על גודל החזה וכאמור, לכל אחד יש דעה נחרצת על איך ואיפה הכי כדאי לי ללדת, לא משנה אם הוא חווה לידה או לא או אם הוא בכלל יודע מה זה אומר לידת בית.
תסמכי רק על עצמך?
מהרגע שנכנסתי להריון עמדתי בפני אינספור החלטות חדשות לגמרי שלגבי אף אחת מהן אין תשובה ברורה ומוחלטת. לעשות בדיקות גנטיות? לעשות מי שפיר? מתי לספר? ללכת לרופא פרטי או דרך הקופה? וזה בלי להזכיר כמובן כל מיחוש, ריגוש או עקצוץ שלגביו אני צריכה להחליט לבד (או עם בן הזוג כמובן) אם הוא שווה ריצה מהירה למיון, סמס בהול לרופא או התעלמות אלגנטית מתוך אמונה שזה חלק מהדברים האלה שמרגישים בהריון.
במהלך ההריון בכל מה שקשור לדילמות של הורות שמטרידות אותי, התשובות הכי שגורות ופופולריות הן: "תסמכי רק על עצמך", "אמא יודעת הכי טוב מה טוב לילד שלה" ו"תסמכי על האינסטינקטים שלך". אז למה כל זה לא נכון לאמא שהיא בהריון? כל עוד אני בהריון אני לא מבינה, לא יודעת מה זה אומר ללדת ולא יכולה לקחת החלטה אחראית ומושכלת על הלידה שלי. אבל אחר כך, ולכל החיים, סומכים עלי שכבר אדע לבד איך לגדל את הילדה שלי שלא תגדל להיות רוצחת סדרתית או סתם פרחה.
ובכלל, אם הריון זו לא מחלה (למרות שבחילות, עצירות, כאבי ראש, כאבי גב, כאבי בטן ושאר מיחושים עלולים לרמוז אחרת), איך הפכה הלידה, אחד התהליכים הכי טבעיים וקדומים, לניתוח? תהליך שחייב להתבצע בבית חולים, בסביבה שהיא לרוב הכי פחות אינטימית, רגועה ותומכת שיש? סביבה שכל כולה מתקשרת אצלי בראש למחלות, לחץ ובירוקרטיה.
בלי צעקות ומכשירים מצפצפים
הריונית בישראל שעוברת הריון ראשון והולכת במסלול המקובל, מוצאת את עצמה מעבירה 9 חודשים (או לפחות 7 וחצי) של בדיקות, דקירות והצמדות ללו"ז צפוף של פגישות עם רופאים, אחיות ומכשירי אולטרסאונד. מעט מאוד נשים עוצרות לשאול את עצמן האם כל הבדיקות האלה (שכמעט כולן מלוות גם בחרדה בלתי נמנעת) הן הכרחיות, בעיקר כשמדובר בהריון תקין לגמרי. אבל עובדה שנשים רבות בהריון השני כבר מחליטות לוותר על חלקן ולא מגיעות פעם בחודש כד שיבדקו להן לחץ דם. וזה לא הופך אותן לאמהות פחות אחראיות או דואגות.
אבל מי שמצליחה לצאת לרגע מהלוּפ הזה, מצוידת בביטחון שהכל יהיה בסדר ושהיא ורק היא יודעת מה הכי טוב לה ולעוברית שלה, מגלה תפיסות קצת שונות, כאלה שלפחות מאפשרות לה לבחור. כאלה שמדברות על לידה כתהליך שיכול להיות רגוע, נעים וטבעי לחלוטין. שהרבה מהכאבים בלידה דווקא קשורים לסביבה המלחיצה והלא תומכת של בית החולים. שעם מיילדת מוסמכת וטובה, תומכת לידה ובמצב אופטימלי - גם תמיכה אוהבת מסביב, אפשר ללדת בבית, בסביבה הכי אינטימית ומוכרת, שתשים אותי ואת הצרכים שלי במרכז ולא את הצוות הרפואי.
סביבה שתהיה מחויבת לחלוטין, לא רק לדבר הכי חשוב וזה הבריאות שלי ושל בתי, אלא גם לדרך בה בתי תיפגש בפעם הראשונה עם העולם ולדרך בה אני אעבור את החוויה הזו. בלי למלא טפסים בזמן צירים, בלי כיסאות גלגלים, חדרים ירוקים, מכשירים מצפצפים מכל עבר, צוות רפואי שאין לי מושג איך קוראים לו, צעקות של "תלחצי", זירוזים לשם הזירוז ותחושה של חוסר אונים.
אני בחיים לא אשפוט אף אחת על הדרך בה היא בחרה ללדת. כל מה שכתבתי כאן הוא אישי לחלוטין ונכון רק לגבי וכמו שאני פתוחה לאופציה של לידה בבית, אני שמחה לשמוע כל טיעון הגיוני ומבוסס כנגד. ואני אפילו לא פוסלת לרגע את האפשרות שעם הציר הראשון אני אצעק: "אפידורל עכשיו" ואדרוש שייקחו אותי לבית החולים.
הבעיה היא שכל הטיעונים ששמעתי עד היום כנגד לידה בבית התבססו על בורות, פחדים ובעיקר החרדות העמוקות של מי שעמד מולי. ואם יש משהו שאני יודעת כבר מעכשיו כאמא, זה שאני לא אתן לשום פחדים וחרדות להיכנס לנו לחיים, בטח לא לרגע הראשון שלנו ביחד.
- אור אלתרמן,
תיכף אמא, עורכת ערוץ התרבות של ynet.
לפנייה לכתב/ת 
