טלה פלה

גם אם אנשים ספורים שאני מכיר ראו משחקים שלמים מהמונדיאל של 1970, זאת כמעט אקסיומה שהנבחרת הגדולה של ברזיל מאותו טורניר - שכללה את פלה, ז'אירזיניו, טוסטאו וריבלינו - היתה קבוצת הכדורגל הטובה ביותר בכל הזמנים.

למרות שהכדורגל השתנה מאוד במהלך השנים (מבחינת המהירות, האינטנסיביות, האתלטיות של השחקנים, שיטות המשחק ואפילו חלק מהחוקים), כמעט בכל משאל שנערך בנושא ב־40 השנה האחרונות עולה ומנצחת הנבחרת ההיא של ברזיל. ואכן, הנבחרת המדהימה שזכתה בגביע ז'יל רימה במקסיקו כשניצחה בכל המשחקים שלה - כולל 1:4 בגמר נגד איטליה - היתה כבירה ועוצרת נשימה. על הרקע הזה קצת מוזר לגלות שבברזיל עצמה יש הרבה מאוד אנשים, די מבוגרים מן הסתם, שמוכנים להישבע בכל היקר להם שהיתה נבחרת טובה יותר: זאת שיצאה למונדיאל 1958.

הבעיה היא שקשה למצוא עדים למה שהיה או לא היה לפני 52 שנה, וגם כשמנסים לעשות השוואות בעזרת ההקלטות של המשחקים משני המונדיאלים האמורים יש בעיה: אמנם את משחקי הגביע העולמי ב־1958 צילמה הטלוויזיה השוודית, אבל האמצעים הטכנולוגיים באותן שנים היו פרימיטיביים מאוד. מעבר לזה שכל הטורניר הונצח בשחור־לבן, ברוב המשחקים פעלו לא יותר משלוש מצלמות. בקיצור, המורשת המוקלטת מהמונדיאל השוודי דלה מאוד ומצולמת רע מאוד, במקטעים קצרים סטייל יומני גבע.

ב־1970 העולם כבר היה אחר, ולראשונה שודר המונדיאל כולו בצבע. זה נראה שונה לגמרי, מרשים וריאליסטי. הגרפיקה עוד היתה איומה והילוכים חוזרים כמעט לא היו, אבל הטלוויזיה כל כך השתפרה מאז 1958 שסופסוף היה אפשר ליהנות מכדורגל בלי להגיע למגרש. אז מה אני אומר בעצם? שצודקים זקני ריו דה ז'נרו: נבחרת ברזיל של 1970 אכן היתה גדולה, אבל לטלוויזיה יש חלק לא מבוטל בזיכרון הקולקטיבי שלנו. אם מונדיאל 1958 בשוודיה היה משודר באותה רמה טכנולוגית, לא היה בכלל ויכוח לגבי הנבחרת הטובה מהשתיים. ועכשיו בואו תקשיבו למה.

"נו, מהר, מתחיל גשם" 

רק לא מה שעשינו ב־54'

כשברזיל הגיעה למונדיאל במקסיקו, אחרי שתי זכיות בגביע ב־1958 וב־1962, היא כבר היתה השם הגדול ביותר בכדורגל העולמי. לעצם המילה "ברזיל" היה קסם מיוחד, כמעט מאגי, שאת רובו כדאי לייחס לגדול שחקני הכדורגל בכל הזמנים, פלה. במילים אחרות, אף אחד לא נפל מהכיסא כשברזיל קטפה עוד גביע ב־1970. אבל 12 שנה אחורה זה היה סיפור שונה לגמרי.

בסוף שנות ה־50 נחשבה ברזיל לנבחרת של וירטואוזים, אבל לא להרבה יותר מזה (אורוגוואי, מדינה של שלושה מיליון איש בלבד, נחשבה למעצמת הכדורגל הגדולה של דרום אמריקה, עם שתי זכיות בגביע העולמי ב־1930 וב־1950). דז'למה סאנטוס, אחד השמות היותר גדולים באותה נבחרת ברזילאית של 58', אמר בטקס שערך לא מזמן נשיא המדינה לשחקנים הוותיקים כי "בשנות ה־50 ידעו מעט אנשים באירופה משהו על ברזיל. רבים היו בטוחים שעיר הבירה שלנו היא בואנוס איירס. אחרי 58' הכל השתנה. העולם התחיל לתת כבוד לברזיל". 

הנבחרת הברזילאית הגיעה לשוודיה כשמאחוריה אכזבות במונדיאלים של 1950 ו־1954. ב־1950 - בברזיל, שאירחה את הטורניר העולמי הראשון אחרי המלחמת העולמית השנייה - הפסידה המארחת לאורוגוואי 2:1 בגמר. 200 אלף האוהדים שהגיעו לאיצטדיון המראקאנה החדיש וציפו להשתתף בקרנבל הניצחון ראו את הנבחרת שלהם כושלת ברגע האמת. שתי מסקנות מבריקות הוסקו בעקבות ההפסד הזה: האחת, רצוי שבנבחרת יהיו כמה שפחות שחקנים שחורים, ובטח אסור שהשוער יהיה שחור מדי (לא יתואר, אבל הקשקוש הזה החזיק מעמד עד אמצע שנות ה־90'). מסקנה שנייה: השחקנים ב־1950 לא היו מספיק פטריוטים. אחד העיתונים הגדיל להכריז ש"התלבושת הלבנה העידה על בעיות פסיכולוגיות ומוסריות", ובסופו של דבר נבחרו מדים בצבעי הדגל - צהוב, ירוק, כחול ולבן. כדי להשלים את התמונה נדרשו השחקנים לפני כל משחק במונדיאל 54' לעלות למגרש כשהם שרים את ההמנון הלאומי ומנשקים את הדגל. וזה שאף אחד מצוות האימון לא טרח לנסוע ולבחון את היריבות האירופיות? זה דווקא לא נחשב לבעיה.

ברזיל הגיעה בכל זאת לרבע הגמר של מונדיאל 54' בשוויץ, ושם הפסידה בקרב אלים ועצבני להונגריה. השופט האנגלי ארתור אליס הרחיק במהלכו שלושה שחקנים, ובסיום המשחק פרץ קרב אגרופים בין שחקני שתי הקבוצות ליד חדרי ההלבשה. בשיאו שבר הכוכב ההונגרי פרנץ פושקאש בקבוק זכוכית על ראשו של פיניירו הברזילאי. כל זה זכור עד היום בשם "הקרב של ברן", על שם העיר שאירחה את כל החגיגה.

בסיכום ביניים, הביתיות לא הביאה את הגביע העולמי ב־1950, והפטריוטיזם לא עשה את זה ב־1954. ברזיל הפכה ללוזרית הגדולה של הכדורגל העולמי, וסבלה - כך הסכימו כולם - מבעיה מנטלית.

ב־1956 נבחר ז'ואו האבלאנז', נצר למשפחה עשירה ומכובדת, לסגן נשיא התאחדות הספורט של ברזיל. האבלאנז' השתתף באולימפיאדת ברלין ב־1936 כחבר בנבחרת הכדורמים של ברזיל, אבל כמו כל ברזילאי שמכבד את עצמו, התעניין בעיקר בכדורגל. כעבור שנתיים הוא התקדם לעמדת נשיא ההתאחדות, והחליט לשנות את דרכה של הנבחרת. הצעד הראשון שעשה, חודשים ספורים לפני המונדיאל בשוודיה, היה לבנות מחדש את הצוות שיוביל את הנבחרת; אם בעבר היה מדובר במאמן, עוזר, פיזיותרפיסט ואפסנאי, הפעם עמדה על הפרק מהפכה של ממש.

למאמן ראשי נבחר ויסנטה פאולה. לצידו מונו הרופא הילטון גוסלינג, הפסיכולוג פרופסור ז'ואו קרבלאייס, ומנהל הנבחרת ד"ר פאולו משאדו דה קרבאליו. תזכורת: אנחנו מדברים על 1958. זאת היתה הפעם הראשונה בהיסטוריה שנבחרת כדורגל זכתה לליווי פסיכולוגי צמוד (לשם השוואה, לנבחרת אנגליה הוצמד רופא קבוע רק חמש שנים מאוחר יותר). האבלאנז' הסביר מה עמד מאחורי הצעדים המהפכניים שלו: "אני גדלתי בחממה תומכת ונוחה. יכולתי לנסוע לברלין, הלסינקי או מלבורן בלי שום בעיה. אבל כמעט כל הכדורגלנים הצעירים האלה באו מבתים עניים, מהפאבלות, ממצוקה קשה - והיו צריכים לתעל את האלימות הבסיסית שלהם, להבין ולקבל את חוקי המשמעת. לפני שנכנסתי לתפקיד אף אחד לא התייחס לבעיות האלה, אבל אני הייתי נחוש שמקרה ברן לא יחזור על עצמו".

"סוף סוף, מקרקרת לי הבטן מאז מהחופה"

לדבריו של האבלאנז', אחד הדברים הראשונים שעשה בעזרת הצוות המקצועי הנרחב היה לחבר דו"ח סודי על כל מועמד פוטנציאלי לסגל הנבחרת. מי שלדעתם לא היו מסוגלים לעשות את ההתאמות הנדרשות, נופו. "לפסיכולוג היה תפקיד מפתח בכל התהליך", העיד האבלאנז', "כי אין טעם לשלוח נבחרת שמוכנה רק מבחינה פיזית. הם חייבים להיות מוכנים גם מבחינה מנטלית".

כשפאולה מונה למאמן, רחובות ברזיל לא ממש לבשו חג. הוא היה אמנם מאמן מוערך, שזכה בכמה תארים עם סאו פאולו, אבל בגיל 48 הוא שקל 100 קילו וסבל מבעיות לב שגרמו לו בעצם לפרוש מאימון. ב־1957 הוא תיפקד כעוזר של המאמן היהודי־הונגרי האגדי בלה גוטמן בסאו פאולו, וזה באמת היה קצת מוזר שמעמדה כזאת הוא ימונה פתאום למאמן הנבחרת הלאומית.

אבל פאולה הביא לנבחרת שני דברים חשובים: את הרעיונות הטקטיים שלמד מגוטמן, ואת האופי הנוח שלו עצמו. הוא אהב לעבוד בצוות, ולא היו בו סממנים של המאמן הדיקטטור או רס"ר המשמעת בסגנון לואיס ואן חאל. בדיעבד, התכונה הזאת היתה אחד הגורמים החשובים בדרך לזכייה בגביע העולמי. אבל עוד לפני שמונה המאמן, הצוות שהוקם כדי להכין את פרויקט המונדיאל כבר נכנס לעבודה, ולא השאיר שום דבר ליד המקרה.

סגל השיני זהב

בקיץ 1957, שנה לפני תחילת המונדיאל, נסע צוות מיוחד לשוודיה בראשות ד"ר גוסלינג כדי לבחור בתי מלון ולדאוג שהטבחים שם יכינו לשחקנים את האוכל שהם רגילים אליו מהבית, כלומר בעיקר אורז ושעועית. היום זה נשמע טריוויאלי, אבל בשנים ההן זה היה מהלך סופר־מהפכני: עד אז השתכנו כל הנבחרות בבתי המלון שהמארגנים קבעו להן, והשחקנים היו אוכלים בדיוק את מה שהיה בתפריט של המלון.

באפריל 1958 זימן הצוות המקצועי בראשות פאולה 33 שחקנים, שמתוכם ייבחרו בסופו של דבר 22. התוכנית היתה לקיים 40 ימי אימונים לפני הנסיעה לשוודיה, אבל אחרי שהשחקנים התכנסו, במקום שיוסעו למגרש האימונים של ההתאחדות הם נלקחו לבית החולים סנטה קאסה דה מיסריקורדיה בריו דה ז'נרו. השחקנים,

 ביניהם ותיקים עם ניסיון בינלאומי עשיר, היו בהלם: בבית החולים המתינו להם רופאים, תזונאים, קרדיולוגים ורופאי שיניים שהעבירו אותם סדרה אינסופית של בדיקות.

הממצאים הדהימו את הצוות הרפואי. התברר שהכדורגלנים הטובים ביותר בברזיל, בעלי המשכורות הגבוהות ביותר - סופרסטארים אחד אחד - היו במצב גופני מזעזע. כמעט לכולם היו תולעים. רבים סבלו מאנמיה. אחד היה חולה בסיפליס. אבל הכי גרוע היה מצב השיניים. לאורקו, המגן השמאלי של קורינתיאנס, היה צריך לעקור שבע שיניים. לשוער ז'ילמאר עקרו ארבע שיניים. בסך הכל התגלו אצל 33 השחקנים 470 שיניים שהיה צריך לעקור או לתקן, ממוצע של 15 לשחקן.

וגם זה לא היה הכל. שני שחקנים, גארינצ'ה ואורלנדו, נשארו בבית החולים כדי שיסירו להם את השקדים. כשגארינצ'ה הופיע יומיים לאחר הניתוח במלון של הנבחרת, הוא היה חיוור ורזה. ולמרות שאיבד הרבה דם, הוא נראה מחייך. "הגשמתי חלום ילדות", הוא סיפר לחברים. "אחרי שהוציאו לי את השקדים, נתנו לי גלידה".

גארינצ'ה כבר היה כוכב־על ב־58'. למרות (ואולי בזכות) הרגליים העקומות מלידה, הוא היה קוסם על המגרש. עם החולצה מספר 7 של בוטאפוגו לא היה אפשר לעצור אותו. היה לו תרגיל אחד קבוע שבו הוא היה מגיע מצד ימין, מול המגן, והכדור ביניהם. גארינצ'ה היה עושה תנועה אחת או שתיים עם הגוף, המגן היה נע בעקבותיו, והופ - רואה איך הוא עובר אותו מהצד השני בדרך אל השער. אלפי פעמים עשה גארינצ'ה את הטריק הזה, ואפילו שכולם ידעו מה עומד לקרות, זה היה עובד פעם אחר פעם.

ועוד קטנה על גארינצ'ה. האיש נולד בעיירה קטנה, לא רחוק מריו, שנקראת פאו גראנדה - "לחם גדול" בתרגום מילולי, "זין גדול" בסלנג המקומי. וכמה שהלחם שלו היה גדול, ככה הראש לא היה ענק. לתקופה מסוימת נחשב גארינצ'ה לכדורגלן הטוב בתבל, אבל זה לא עניין אותו. את הכסף שהרוויח היה מבזבז או שותה. אחרי כל משחק גדול במדי בוטאפוגו במראקאנה, מול עשרות אלפי אוהדים אקסטטיים, הוא היה חוזר לפאו גראנדה ומשחק עם החבר'ה ברחוב העלוב.

כשהצוות המקצועי של הנבחרת סיים עם הבדיקות הרפואיות, הפסיכולוג ז'ואו קרבאלייס נכנס לפעולה. הוא העביר את 33 השחקנים דרך סוללה של מבדקים במטרה "לאבחן את האיזון האינטליגנטי והפסיכולוגי שלהם". הרעיון היה לאתר מי מבין השחקנים יוכל לעמוד במשימה מבחינה מנטלית, ומי יישבר בדרך. גארינצ'ה יצא מהמבדקים לא משהו: נקבע שיש לו השכלה של בית ספר יסודי, אינטליגנציה מתחת לממוצע, ואגרסיביות בכלל לא קיימת. מתוך 123 נקודות אפשריות הוא השיג 38.

פלה בן ה־17, שרק שנה לפני כן חתם על החוזה המקצועני הראשון בסאנטוס, קיבל 68 נקודות. הוא קיבל ציונים טובים במוטוריקה, אבל פרופ' קרבאלייס קבע: "הוא עדיין ילדותי. חסרה לו רוח לחימה. הוא צעיר מדי להרגיש אגרסיות ולהגיב בעוצמה המתאימה. מעבר לכך אין לו חוש אחריות, תכונה הכרחית בספורט קבוצתי". המסקנות של קרבאלייס נחשבו למסייעות בלבד, אבל הוא מצידו היה נחרץ: "אני לא סבור שפלה ראוי להיכלל בסגל הסופי", קבע.

בסופו של דבר החליטו לדלג על עצתו של הפסיכולוג, ופלה וגארינצ'ה עלו על המטוס לאירופה. אבל לפני הנחיתה בשוודיה עצרה ברזיל באיטליה, לצורך משחק ידידות מול פיורנטינה. ברזיל ניצחה בקלות 0:4, אבל השער הרביעי עורר חתיכת מהומה.

זה קרה בדקה ה־75: גארינצ'ה קיבל את הכדור באמצע המגרש ועבר בכדרור חמישה שחקנים איטלקים. כשעבר גם את השוער ועמד מול הרשת החשופה, הוא ראה שהבלם רובוטי מגיע מאחוריו בדהרה. גארינצ'ה עשה תנועה קלה עם הכתפיים, ורובוטי טס לתוך הקורה. גארינצ'ה חייך, הקפיץ בקלילות מעבר לקו השער, לקח את הכדור ביד והתחיל לחזור לעבר מרכז המגרש. במקום לקפוץ עליו ולחבק אותו, כולם צרחו עליו. הקפטן בליני כמעט היכה אותו. הוא, כמו כולם, חשש שגארינצ'ה יעשה שכונה גם במונדיאל.

כדי לוודא שאף אחד לא יעשה שכונה איפה שלא צריך, שחקני הנבחרת קיבלו רשימה של 40 דברים שנאסר עליהם לעשות: לקחת לנסיעה כלי נגינה, להסתובב במסדרונות המלון בתחתונים ובכפכפים, ולעשן במדים הרשמיים. הם חויבו להכניס את החולצה למכנסיים גם בזמן האימונים, וכל שחקן הורשה לטלפן הביתה פעם בשבוע לשיחה של שלוש דקות בלבד. ראשי המשלחת גם פתחו את המכתבים שנשלחו אל השחקנים, כדי למנוע מהם להתעסק בעניינים משפחתיים שיפריעו להתרכז במשימה. לפני שהשחקנים נכנסו למלון בעיירה הינדאס דרש ד"ר גוסלינג להחליף 28 חדרניות ומלצריות בעובדים גברים. באי שנמצא בקרבת המלון היתה גם מושבה נודיסטית, וד"ר גוסלינג ביקש מיושביו להתלבש לתקופת המונדיאל. הם סירבו.

וכעת למשהו שונה לגמרי

ברזיל הוגרלה לבית המוות של המונדיאל עם אוסטריה החזקה, אנגליה שתמיד נחשבה למצטיינת, וברית המועצות בהופעה ראשונה בטורניר. עם השוער המעולה לב יאשין בין הקורות נחשבו הרוסים למעצמת־על גם בכדורגל העולמי. גם ברזיל ידעה את זה, ופה אפשר להוסיף "לשם שינוי": למונדיאל 54' היא הגיעה עם היכרות מוקדמת רק של הנבחרות הדרום אמריקאיות, ובלי שום מושג לגבי האירופיות, אבל ב־1958 היה הכל שונה. מתוכנן, מדעי, כולל איסוף מידע על היריבות: שנה לפני המונדיאל יצא ארנסטו סאנטוס, מאמן פלומיננסה לשעבר,

 למשימת ריגול באירופה. הוא עקב אחרי כל היריבות הפוטנציאליות, אסף כל פרט אפשרי לגבי השחקנים ושיטות המשחק, והעביר מחברות עמוסות לעייפה לצוות המקצועי (את הווידאו, אני מזכיר, עדיין לא המציאו בשנות ה־50).

המשחק הראשון שנקבע לברזיל במונדיאל היה מול אוסטריה, ופאולה התלבט בקשר להרכב. פלה עוד היה פצוע, זכר למשחק ההכנה מול קורינתיאנס, ובכל מקרה לא היה מקבל מקום בהרכב בשל גילו הצעיר. המאמן רצה להציב בהרכב את גארינצ'ה, אבל חשש מכוחה של אוסטריה ולא רצה לדרוש מגארינצ'ה לסייע במשימות טקטיות במרכז המגרש. פאולו אמראל, אחד מעוזריו של פאולה, אמר לו בבירור ש"זה לא יעבוד. הוא לא ישמע את ההוראות שלך. כשבבוטאפוגו מדברים עם השחקנים על טקטיקה, שולחים את גארינצ'ה לשחק פינג פונג. אי אפשר לסמוך עליו". פאולה הקשיב, והציב בצד ימין של ההתקפה את ז'ואל. ברזיל ניצחה 0:3, אבל למרות התוצאה המרשימה, בצוות המקצועי לא היו מרוצים מהיכולת.

גם במשחק השני, מול אנגליה, ז'ואל היה בהרכב וגארינצ'ה נשאר בחוץ (לא רק וידאו לא היה אז. גם חילופים); פאולה לא רצה שההגנה האנגלית האגרסיבית תגרום לכוכב־העל פציעה חמורה שתסכן את השתתפותו בהמשך הטורניר. מכל מקום, זה נגמר 0:0 - המשחק הראשון בהיסטוריה של הגביע העולמי שלא הובקעו בו שערים.

נותר המשחק השלישי, מול ברית המועצות. ניצחון, וברזיל עולה לרבע הגמר; הפסד, והיא חוזרת הביתה עם הזנב בין הרגליים ועוד כישלון צורב. האגדה מספרת שערב המשחק נפגשו בכירי שחקני הנבחרת - הקפטן בליני, הקשר דידי והבלם נילטון סאנטוס - עם המאמן וראש המשלחת, ודרשו מהם להכניס להרכב את גארינצ'ה ופלה. רוי קסטרו, שכתב את הביוגרפיה של גארינצ'ה, טוען כי מדובר באגדת עם נחמדה ותו לא. מה שבטוח זה שלמשחק באיצטדיון בגטבורג עלתה ברזיל בהרכב שונה לחלוטין מזה שפתח בשני המשחקים הקודמים - עם גארינצ'ה באגף הימני, פלה בן ה־17, ולצידו ואווה במרכז ההתקפה. מריו זגאלו נשאר בהרכב, בצד שמאל של ההתקפה.

מה שקרה בפתיחת המשחק לא דמה לשום דבר שנראה אי פעם במגרשים, וזכה לכינוי "שלוש הדקות הגדולות ביותר בהיסטוריה של הכדורגל". גארינצ'ה התעלל שוב ושוב - ושוב, ושוב - במגן השמאלי הרוסי, קונייצוב. אחרי 15 שניות נפל קוזנייצוב על התחת בפעם הראשונה. אחרי 30 שניות זה קרה לו בפעם השנייה. בקיצור, זה לא היה כדורגל. זה היה המופע של בני היל. אבל גארינצ'ה לא רק רקד מסביב ודרך השחקנים הסובייטים: הוא גם בעט לשער טיל שעבר את יאשין ונהדף בקורה. זה היה בשנייה ה־40.

בשנייה ה־48 נכנס פלה לפעולה ובעט גם הוא לקורה. ברזיל המשיכה ללחוץ, ויאשין נראה כאילו שיחק כבר שעה. בפועל עברה אולי דקה. אחרי שתי דקות נוספות הבקיע ואווה, וברזיל עלתה ל־0:1.

שלוש הדקות הנ"ל היו הנקודה המדויקת בזמן שבה נולדה האגדה האמיתית של נבחרת ברזיל. הן התחילו את סיפור האהבה הנצחי של העולם עם הכדורגל הברזילאי, אבל עוד יותר מכך, עם ה"סלסאו" - נבחרת ברזיל, שתמיד, אבל תמיד, היא האהובה ביותר בכל מונדיאל.

איך נגמר עם הרוסים, אתם שואלים? דווקא סולידי. ברזיל ניצחה את ברית המועצות רק 0:2 (וואווה הבקיע גם את השער השני). לפחות עכשיו כבר לא נותרו ספקות בקשר להרכב: "הרוסים אולי היו הראשונים שהטיסו אדם לחלל, אבל הם לא הצליחו לשמור על גארינצ'ה", כתבו באחד מעיתוני ברזיל.

יופי נורא נולד

המונדיאל נמשך. ברבע הגמר ניצחה ברזיל את וויילס 0:1; בחצי הגמר המדהים היא הביסה את צרפת 2:5, ובגמר ניצחה באותה תוצאה את הנבחרת המארחת, שוודיה. בסיום המשחק פרצו הברזילאים בבכי. פלה התעלף. החלום להיות אלופי העולם, שנראה רק זמן קצר לפני כן כמו פנטזיה שלעולם לא תתממש, התגשם להם מול הדמעות בעיניים. כשהגביע הוגש לקפטן בליני, הקיפו אותו עשרות

 צלמים. כמה מהם, שהתמקמו קצת מאחור, ביקשו שירים את הגביע למעלה כדי שייכנס להם בפריים. כשבליני עשה את זה נולדה ההנפה הקלאסית, שהיום נראית כמו חלק מהפרוטוקול.

ברזיל חזרה מהמונדיאל עם 15 שערים בשישה משחקים, ונכנסה ישר ללב של כל מי שראה אותה. אלה לא היו רק הניצחונות ולא רק השערים; זה היה בעיקר הסטייל הברזילאי המיוחד, הנגיעה הרכה בכדור, הווירטואוזיות, הכדרור, הקסם. אף נבחרת בעולם לא שיחקה ככה, ואף נבחרת לא ריגשה ככה. ה"ז'וגו בוניטו", המשחק היפה, כבש את העולם וניצח. ולא רק זה: בהרכב שהתחיל את הטורניר מול אוסטריה היה רק שחקן שחור אחד, דידי. בהרכב שניצח בגמר כבר שיחקו שלושה שחורים ועוד שני בני תערובת. המיתוס שקשר יכולת עם צבע עור מצא סוף סוף את מקומו בזבל.

פלה הפך לסיפור הגדול של הטורניר, אחרי שהבקיע שישה שערים בארבעת המשחקים שבהם היה בהרכב, כולל צמד מדהים בגמר. צריך לראות את השער הראשון שלו בגמר כדי להבין איזה גאון הוא היה - ולא לשכוח שמדובר בילד בן 17. המונדיאל הזה סימן את הפריצה הגדולה שלו, שאחריה בנה קריירה של יותר מ־1,300 שערים וזכה לתואר הלא רשמי של הכדורגלן הגדול בכל הזמנים. אגב, בברזיל חולקים על כך לא מעטים. לא, הם לא חושבים שמראדונה היה גדול מפלה, אלא שגארינצ'ה היה הגאון הכי גדול שדרך על מגרשי הכדורגל. "אלגריה דה פובו", השמחה של העם, היה הכינוי שלו. ולמרות שסיים את חייו כאלכוהוליסט חסר כל וממש לא שמח, הוא היה ונשאר אליל ההמונים גם היום, שנים רבות אחרי שהחזיר את כבדו לבוראו.

הנבחרת הלאומית של ברזיל רשמה מאז אליפויות עולם גם ב־1962, 1970, 1994 ו־2002. חמש פעמים, יותר מכל נבחרת אחרת בהיסטוריה. לכל זכייה היו המאפיינים שלה, לכל גביע הגיבורים שלו. אבל כמו שלא שוכחים אהבה ראשונה, ככה אי אפשר לשכוח את הזכייה הראשונה. זאת עם הגביע השחור־לבן.