אצבע אלקים

ירושלים, ירושלים...

ירושלים העתיקה, ההיסטורית, ירושלים שבגללה היינו לעם.

כמה יובלות חלמנו עליה, כמה דמעות שפכנו בשעריה, כמה תפילות הפנינו אליה, כמה שירים שרנו באזניה – עוזם אין לא אח ודוגמה בעמים.

בזמנים השחורים, המדכאים ביותר בקורותינו, היו נשואות עינינו אליה. כי לא היה יום אחד משך רבבות של ימים, בו איבדנו את האמונה בה. תמיד אמרנו: בוא יבוא היום הגדול...

והוא בא. אנו בה – והיא אתנו, והרושם הוא כאילו לא אנו שחזרנו אליה, אלא היא אשר חזרה אלינו – בתור פרס בעד נאמנותנו, שאצילותה היפנטה אותה.

ועכשיו לא ניפרד ממנה. שבו בנים אל אמם. והלב כמעט ואין לו הכוח לקלוט את כל מלוא האושר והגיל.