מלקטת גרגרים בשינקין

המשוררת מאיה בז'רנו גרה לא רחוק משינקין, תל אביב, אבל ללא ספק גרה בעולם אחר, עולם משלה, עולם דינוזאורי במידת מה, כך לפחות היא מכנה אותו. יש לה שתי פינות עבודה; אחת "אנלוגית", בה היא קוראת וכותבת בכתב יד, והשנייה "דיגיטלית", פינת המחשב אליו היא מעתיקה כל מה שראוי להעתיק.

את מקום העבודה האנלוגי, העיקרי, בחרה לעטר בכל מיני גלויות, צילומי עיתונות (גם של ברק אובמה), מזכרות אישיות ותמונות שלה מכל מיני זמנים. "אני תולה את התמונות האלה כדי להיזכר מי אני", היא אומרת.

בלי שום קשר לספרים אותם פרסמה, בז'רנו כותבת משנות ה-70 יומנים אישיים, אותם היא מכנה "פרפרי חול". "יש לי כבר 13 מחברות ויום אחד אפרסם את המיטב מזה בספר", היא אומרת. לצד היומנים, היא החלה ליצור מה שהיא מכנה "גרגרים" - משפטי שירה אותם היא מלקטת מחייה. "זה לא היי-קו, אולי זה קצת דומה", היא אומרת.

בז'רנו, ילידת 1949, הוציאה לאור 9 ספרי שירה, האחרון שבהם "התעוררתי בלבו של אלכסון" (2009, הקיבוץ המאוחד). היא זכתה בפרס ברנשטיין על הספר "רצף השירים", בפרס ראש הממשלה על "מזמורי איוב" ובפרס ביאליק על מכלול שיריה.