"היית נפגשת איתי? היית יוצאת עם נכה?"
בהכנה לסטוץ הראשון שלי הדלקתי לי נרות, מילאתי אמבטיה, שפכתי לתוכה מלח מהמקום הנמוך ביותר בעולם, שמתי ברקע את אלביס, התפשטתי באטיות מלטפת כמו בסרטים ונכנסתי למים ברגל ימין, בשביל המזל. מתוך הספר "נסיכת הסטוצים"
"למה שלא יהיה בסדר? ולמה את צועקת? ככה חינכתי אותך?"
רק זה היה חסר לי! עברתי בראש על כל מה שאני צריכה לתקתק מיידית (פילינג/ מסכה/ קרמים/ איפורים/ ציפורניים) וקיוויתי שהשיחה לא תהיה ממושכת. "אמא, אני לחוצה... יש לי עוד מעט פגישה ועוד לא התחלתי להסתדר..."
"פגישה? עם מי?"
"עם רופא חתיך, רווק ומליאן, וביי..."
ניתקתי. לא נתתי לה הזדמנות להתחיל להרצות לי על זה שאני חייבת לשמור על עצמי כי אחרת מי יתחתן איתי, ושאשחק את הבלתי מושגת, כי זה מה שגברים אוהבים, ושחלילה לא אספר שאני חולת מותגים, אחרת הוא יברח ממני. בקיצור, להיות כל אחת אחרת, רק לא אני. בכל מה שקשור אצלה להתערבות בחיים שלי, אין לה אלוהים.
בפעם הראשונה שנכנסתי עם מישהו למיטה סיפרתי לה את זה בהתרגשות, והיא, בלי בושה, מיד הרימה אליו טלפון וצרחה עליו שהוא הרס לה את הפרח... היא אפילו לא לקחה בחשבון את העובדה שהוא קילר מהשב"כ, שישן במיטה עם רוטווילר...
ברור שאחרי השיחה הזאת לא שמעתי ממנו יותר. כנראה היו לו מספיק מטורפים בעבודה שלו, הוא לא היה צריך אחת עם אמא מטורללת על כל הראש.
למזלי, היא לא התקשרה שוב. אז הדלקתי לי נרות, מילאתי אמבטיה, שפכתי לתוכה מלח מהמקום הנמוך ביותר בעולם, שמתי ברקע את אלביס, התפשטתי באטיות מלטפת כמו בסרטים ונכנסתי למים ברגל ימין, בשביל המזל. קיוויתי לצאת משם נימפה זוהרת, ובמקום זה - נרדמתי.
כל התחת שלי צרח הצילו, ותכף חשבתי על הסימן הכחול
בשמונה התעוררתי בקפיצה, ומרוב בהלה זינקתי החוצה, ואיך לא - החלקתי. כל התחת שלי צרח הצילו, ותכף חשבתי על הסימן הכחול שיצוץ לי שם דקה לפני הסטוץ הראשון בחיי. אבל הבעיה היתה, שבגלל ההתרגשות, לחץ הזמן והכאבים השתחרר לי פתאום האִמ-אמא של הבכי. מה זה בכי - מי שלא ראה בכי כזה - לא ראה בכי מימיו. בכי בית השואבה! כלום לא עניין אותי חוץ מלבכות. לשפוך ולשפוך. אלוהים יודע על מה. טוֹנה של דמעות יצאו ממני ושתלו אותי במקום. נראיתי כמו האמא של צום גדליהו. אטרקטיבית במיוחד לדייט ראשון...
בערך רבע שעה אחרי המבול התעשַׁתִּי. קמתי כמו רובוט, ניגבתי עיניים, מרחתי קרמים, ורק בשלב הסופי, כשראיתי את עצמי ברור במראה, נרגעתי.
החלטתי לדפוק הופעה עד הסוף. אם כבר אז כבר! הלכתי על השמלה הוורודה הצמודה (ה'קונדום', על פי אבא שלי), ועל הבלי-בלי (בלי חזייה/בלי תחתונים). רוח תזזית אחזה בי, כולי נכונה לעשות 'וי' גדול על המשימה של יעל.
בדקה ה-90 הרבצתי גם גילוח גורף למטה
את השיער השחור-כחול אספתי לקוקו שובב, ובדקה ה-90 הרבצתי גם גילוח גורף למטה. ככה אני אוהבת. יעל אומרת שחשוב לי כנראה לתת לגבר תחושה שהוא שוכב עם ילדה. סוֹ ווֹט...
כשתם ונשלם הפרויקט, העפתי מבט במראה הוונציאנית שלי (עלתה לי הון) והייתי כל כך מרוצה מהתוצאה (די נדיר) שבאותו הרגע יכולתי להנפיק את עצמי לבורסה. ברבע לתשע עצרתי מונית, בתשע ודקה כבר הייתי ב"טורקיז".
"יסמין?" ניר נראה בול כמו בתמונה.
"היי, ניר".
"היי. בואי לשולחן שלנו. הקדמתי קצת. ככה אני. מעדיף להקדים מאשר לאחר".
קצת צנון, ציינתי לעצמי והלכתי אחריו בהרגשה משונה של צאן מובל לטבח, למרות שהפעם זה הוא שהיה הכבשה. הרי אני פה רק בשביל לזיין אותו וללכת...
מהר מאוד התברר לי ש"השולחן שלנו" הוא השולחן הכי מרכזי במסעדה. זה אומר שהטיפוס הזה אוהב להיות במרכז. כלומר, הדימוי העצמי שלו הוא כנראה לא מי יודע מה. אני להפך. איך שאני שונאת שכל העולם נכנס לי בצלחת. מחפשת רק פינות. מצד שני, גם הדימוי העצמי שלי הוא לא מי יודע מה... "תגיד, אתה הזמנת את השולחן הזה?"
"כן. אני אוהב להיות במרכז העניינים..."
כשפיינלי התיישבנו, ניר נרכן לעברי, נעץ בי עיניים תכולות מימיות ואמר, "יסמין, לפני שאנחנו מתחילים לדבר בכלל, יש לי משהו חשוב להגיד לך. אחרת זה גובל בהונאת הציבור. אז ככה", הוא לקח נשימה עמוקה, נאנח, התבונן רגע בציפורני ידיו, כאילו היו הדבר הכי מעניין בעולם, ואז חזר והביט בי במבט חודר ואמר: "מתברר שיש לי גידול בברך. ייתכן שיצטרכו לכרות לי אותה". הוא עצר רגע, היסס, ואז אזר שוב אומץ: "אם היית יודעת על כך, האם עדיין היית נפגשת איתי? היית מוכנה לצאת עם נכה?"
Here goes small talk... ציינתי לעצמי באירוניה. איך עונים בכלל על דבר כזה? ועוד למישהו שאני לא מכירה.
"אהממ... תלוי... תראה..." מלמלתי, "לא ציפיתי לישירוּת עניינית כל כך. מה עם 'שלום, אני ניר, נעים מאוד', קצת רכילות על שירי השדכנית שלנו, אולי... כזה מין..."
"למה את מתכוונת?"
"תראה, אנחנו עוד לא מכירים, אני עוד לא יודעת עליך כלום - באיזו משחת שיניים אתה משתמש, אם אתה מעדיף מריר או חלב, ואיך אתה מתחיל את הקרמבו, מלמעלה או מלמטה, ואם אתה מהסלואו פוד או מהפאסט..."
אין לי מושג איך הצלחתי להסתכל לניר בעיניים ולא לתקוע מבטים ברגל שלו או, לחלופין, לפרוץ בבכי...
- מתוך הספר "נסיכת הסטוצים" מאת לילי בנקל-ברגמן (הוצאת אסטרולוג)
מאמרים, סיפורים וטורים אישיים על סטוצים
לפנייה לכתב/ת 
