קן הקוקייה

בצוותא 3 יש בערך 30 אנשים בקהל, חברים ובני משפחה שבאו לצפות בחזרה של אנסמבל ציפורלה למופע החדש שלהם, "דרך חגב". "אני מציע", אומר חבר האנסמבל תומר פטלוק נהיר, הכלאה בין אדם, עמוד חשמל ומכונת מין, "שתעברו לשורה החמישית כדי שלא תירטבו".

"באמת?", אני נבהלת ממעמקי השורה השנייה.

"לא", הוא מרגיע ומיד מוסיף, תוך כדי שהוא מניף את דאנה איבגי על כתפיו, "מדי פעם אני מכניס את הראש לפות של דאנה ולפעמים הוא פשוט לח מדי".

ברוכים הבאים לעולם של ציפורלה, אנסמבל שקיים כבר חמש שנים המורכב מעשרה (פלוס או מינוס, זה מתגמש) שחקנים בוגרי מחזור מ' בסטודיו למשחק של ניסן נתיב ז"ל, שרמת הכישרון שאצור לכל אחד מהם בפטמה השלישית שלו שוות ערך לכישרון המרוכז בכמעט כל תוכניות הבידור שרצות עכשיו בערוץ 2. למרות היותם אנשים מצחיקים ויצירתיים, את האנסמבל הם מבססים על העקרונות של ועדת הקישוט בקרמלין: דבקות, שיתופיות ותורנות שטיפת כלים. ציפורלה, אם תהיתם, הוא שמה של ציפור האגו הקטנה שעימה מתמודדים שחקנים. מחבורה קטנה ואנונימית הצליחו הציפורלות להפוך למופע הכי טוב בעיר, ולשמועה שעוברת מפה לאוזן על חבורה של צעירים שעושים משהו שלא דומה לשום דבר אחר: מצחיק, נונסנסי, מוטרף וחד פעמי. ההוכחה להצלחתם היא שורת הכוכבים שעומדת בתור כדי להשתתף עימם במופע. בין היתר, אפשר למנות את מנשה נוי, קרן מור, קרן פלס, טוביה צפיר, שלומי שבן, כהן ומושון, צביקה הדר ומשה איבגי.

קאלט היסטרי. הציפורלות (צילומים: נעם יוסף)

האנסמבל מורכב מעשרה אנשים בני 28-30, שכולם, להוציא אולי את דאנה איבגי, אינם שם המוכר בכל בית, למרות שאת כולם בטח ראיתם פה ושם. הם כוללים את בן פרי ("חשופים"), דאנה איבגי ("אור"), אפרת אביב ("תיק סגור") החד פעמית, המדגימה שילוב בין מתולתלת סטייל בלוסום וגוף של מתעמלת אמנותית עם טמפו של בט מידלר, לוטוס אתרוג שילדה לפני שלושה שבועות ומגיעה לראיון עם תינוקת בשם אורי, דודו גולן ("המלך ליר"), עמרי דורון ("תיכון השיר שלנו"), תמרה קליינגון ("תיכון השיר שלנו"), תומר נהיר פטלוק ("7/24 תום אבני"), גל פרידמן ("בלון"), ורותם קינן ("ההתחלפות", הסרט החדש של ערן קולירין). כרגע, בגלל הלידה של לוטוס, מחליפה אותה נעמה עמית, תלמידת הסטודיו.

ניסינו לקבוע עם חמישה מתוך האנסמבל, אולם לראיון הופיעו ציפורלות שלא נצפו במהלך השבוע הקודם, לא במופע עצמו ולא בחזרות. אין זאת אלא כי שמעו של הראיון יצא לקצוות תבל ומשם נקבצו כל הציפורלות והתעופפו אל מרכז הקינון שלהם במרכז אבן גבירול, הידוע גם כצוותא.

במפתיע, דווקא חלק מהאנשים היותר מופרעים בהופעה מתגלים כביישנים בכל מה שנוגע לראיון. תמרה קליינגון (תרנגול קטן ביידיש) ובן פרי כמעט שלא מדברים אם לא פונים אליהם ישירות, ואילו דאנה איבגי, תומר נהיר פטלוק ולוטוס מנצלים כל הזדמנות. כשצריך את קולו של המבוגר האחראי, גל פרידמן מנכס לעצמו את תפקיד המנהיג הלא רשמי, כי אפילו בחבורה דמוקרטית צריך שמישהו יגיד לאיזה כיוון טסים.

בשנה שעברה חשו הציפורלות כי עליהן להמריא לעבר אופקים חדשים. החברים עשו ניסיון שטרם הבשיל לפרמט עצמם לכדי תוכנית טלוויזיה, בתחילה עם יואב צפיר ואחר כך עם אסף ציפור הנערץ עליהם (איבגי: "עד עכשיו לא היינו מרוצים מהטרנספורמציה"). בינתיים איבגי ליקטה במקורה את אסף קורמן, מוזיקאי במאי ועורך ("רביעיית רן", "כלת הים"), שהתעסק במשך שנים עם הספר "דרך חגב" של עוזי בן כנען ואף הלחין אותו. הציפורלות התלהבו מהיצירה פה אחד והחליטו להפוך אותה למופע הבא שלהם. קורמן לא משמש בפועל כבמאי, אלא תרם רעיונות ומוזיקה ומשם החברים המשיכו באופן עצמאי, כמו שהם אוהבים.

את השבועות האחרונים מעבירים הציפורלות בהכנות אינטנסיביות ביותר למופע החדש שיעלה בצוותא בבכורה ביום שישי הקרוב ב־14:00. זה סיבוב פרסה די גדול מ"עקיצה טבעית", המופע שהפך לקאלט היסטרי ורץ כבר 200 פעם, שעל אף הדרך חסרת הגבולות שבה הוא משוחק, הוא מתעסק בחומרים יומיומיים ואוניברסליים, כמו מערכות יחסים, בירוקרטיה ואפילו קמצוץ אמירה פוליטית־חברתית. הפעם, במקום דמויות כמו כוכבה - אחראית משמרת בחברה סלולרית ארוכת רגליים והומואית באקסטרים, שתלונות של לקוחות מדגדגות לה את בלוטת הקצב ומוציאות ממנה כדור דיסקו לוהט וחוסר אכפתיות משווע - תקבלו את תיאופוליס החיידק, המתגורר ליד המזרקה בדיזנגוף, נמלה ביישנית ואת זנובה - הצרעה שרצתה להיות רקדנית בטן. המעבר לא מובן מאליו ואף מפחיד. אולי בגלל זה הציפורלות נמצאות ימים שלמים בסטודיו שלהם בדרום תל אביב ועושות חזרות ברעש של מוסכים, כשעל הקיר תלוי, במעין בדיחה פנימית, קומוניקט על הטרדה מינית בעבודה. ביג נו נו, דרך חגב.

גם חרקים הם בני אדם

לא פחדתם מהאזוטריות של חיי חרקים?

לוטוס: "אומנם אלה סיפורי חרקים, אבל אפשר לראות בהם הרבה דברים אנושים: פוביה, אלימות, ודרך זה אפשר להגיד דברים אחרים על החיים שלנו. אם לא היינו רואים את זה לא היינו מתלהבים כל כך".

כשהתחלתם הייתם חבורה לא מוכרת, עכשיו יש לכם גרעין קשה של מעריצים והמופע החדש שונה מאוד מהראשון. אתם לא מפחדים?

דאנה: "כן. מתוקף היותי פחדנית באופן כללי, אני מפחדת מהציפיות, זה גם חיובי הפחד הזה שמביא אותך לרצות להתאמץ. אנחנו נכנסים לזון אחר ולא מוכר ומבחינת האינסטינקט והלב שלנו הלכנו עליו ואין לנו מושג בעצם איך אנשים יראו או יקבלו את זה, זה מפחיד אבל אפשר גם לקרוא לזה לחיות במילים אחרות. את שומעת את השתיקה הזאת? ככה אנחנו מגיעים להחלטה".

לוטוס: "יש פחד בריא של התרגשות והלא נודע. בניגוד ל'עקיצה טבעית', שיודעים שזה מצחיק ויש פאנצ'ים ואילו חומרים יעבדו עם קהל מסוים, פתאום אנחנו לא יודעים אם יצחקו, אם זה ירגש ואיפה זה יעבוד יותר או פחות".

תומר: "כשהתחלנו את עקיצה התחלנו בלי מחויבות, כי אף אחד לא הכיר אותנו, יכולנו לטעות ומי ידע מזה? עכשיו הקהל שמכיר את 'עקיצה טבעית' יבוא עם ציפיות וזה מה שמפחיד".

תגידו, יצא לכם להביא פעם להופעה מישהו או מישהי שהתחלתם לצאת איתו? איך הם מגיבים בדרך כלל?

גל: "הבעיה היא לא מי שאתה יוצא איתו, הבעיה היא האבא. בפעם הראשונה שאבא של אשתי לעתיד בא לראות אותי הייתי בחצאית. אם אני הייתי אבא שבא לראות את החבר של הבת שלו על הבמה הייתי חושב לעצמי: 'רגע, זה באמת הבנאדם שאיתו היא הולכת להתחתן?'.

דרך טובה להרשים  בדייט. האנסמבל

תומר: "לי לא היה דייט, איתי מישהו התחיל בעקבות ההופעה, אז אמרתי שאם הוא ראה את ההופעה ועדיין התחיל איתי, אז הוא ראה את כל הדברים הגרועים שאפשר לראות בי, אין לי מה להסתיר. אבל אנחנו כבר לא ביחד, אז אם מישהו רוצה לבוא להופעה ולהתחיל איתי...".

דאנה: "בגלל שיש הרבה הופעות, אם הכרת מישהו הוא יבוא אחרי שבוע־שבועיים להופעה ואז זה המבחן שלו. אם הוא ישרוד את זה ואת הדרינקים שאחר כך. בדרך כלל הבחורים מאוד מתאימים לנו והם אוהבים את הראש, אבל זה קטע לראות מישהי שאתה יוצא איתה מתחרעת על הבמה בצורה שלא משתמעת לשתי פנים, זו טבילת אש טובה".

גל: "מיטב החברים שלי שלא אוהבים תיאטרון מצאו שיטה להרשים בחורות בזה שהם חובבי תיאטרון ותרבות: הם באים איתה להופעות שלנו, והלוואי והיו באים בגללי. כל פעם הם באים עם מישהי אחרת, כנראה שהולך להם מדהים".

אפרת: "יש לי חברים בנים שאני יודעת שיש להם בחורה חדשה כי פתאום הם בקהל. זה דייט אדיר כי אתה יושב ואתה לא מפסיק לצחוק בטירוף".

תומר: "זה לדייט ראשון?".

אפרת: "זה דייט שני מוצלח, לדייט ראשון זה קצת מפחיד".

אתם מקבלים החלטות פה אחד בלבד. בואו נעמיד את זה למבחן. אני אשאל אתכם שאלה ואתם תצטרכו להגיע להחלטה כקבוצה.

דאנה: "מה השאלה?".

הסוגיה היא קינקי במבה: נוגט או חלבה?

אפרת: "אני מאוד אוהבת שילוב של מתוק ומלוח. זה מצוין. די אהבתי את הנוגט, אבל אני בעד החלבה. למה? בגלל שהנוגט מנסה להיות כמו שוקולד והחלבה בכלל לא מזכירה טעם של חלבה, זה רק מתוק ועדין".

תמרה: "אני אומרת במבה רגילה".

דאנה: "אני עם תמרה, בגלל שאני חושבת שאם יש משהו שאתה אוכל אותו ומקיא ומשהו שאתה אוכל אותו וכמעט מקיא, למה אנחנו צריכים לאכול אותו? כקבוצה אני אומרת שניתן לעצמנו גב ונהיה חזקים ונוציא אותו לגמרי מהאפשרויות, למה לא?".

אבל, דאנה, השאלה היתה על עולם שאין בו במבה רגילה.

דאנה: "אז פאק דה במבה, יו נואו. אנחנו אנשים חופשיים אנחנו לא צריכים להיכנע לעניין הזה! כקבוצה!".

אתם מכירים אישית את המעריצים המושבעים שלכם?

תומר: יש לנו מספר לא מצומצם של אנשים שראו את ההופעה למעלה מ־100 פעמים, אני יכול להגיד שבהתחלה זה היה לי מאוד מוזר, לא הבנתי את זה. איך הם יכולים לשבת כמעט כל סוף שבוע ולראות שוב ושוב את ההופעה. יש זוג מקסים בני 24 בערך שבאים תמיד יחד וכבר הפכו להיות חלק מהמשפחה שלנו. בשלוש שנים האחרונות יום ההולדת שלי נפל במקרה תמיד על הופעה, והם היו מביאים לי תמיד איזושהי מתנה, בדרך כלל עוגה. יום ההולדת האחרון שלי נפל על יום ראשון, לא היתה לנו הופעה, והם התקשרו אליי, ואמרו שהם מתחת לבית שלי ורוצים להביא משהו ליום הולדת, אני מודה שהיה בזה משהו מלחיץ, אבל בעיקר זה מאוד ריגש אותי".

• את הראיון המלא תוכלו לקרוא בגיליון החדש של פנאי פלוס