הגודל לא קובע

מה כבר אפשר לכתוב ב-140 תווים. זה אפילו פחות מ-140 אותיות. מי יכול לכתוב משהו בעל ערך ב-24 או 27 מילים? יגידו שזוהי זילות של המושג "סיפור" ושזה זלזול ביכולת הביטוי האנושית וצימצום שלה למשהו מביך. ובאמת, מה כבר אפשר להגיד במשפט אחד, מקסימום שניים?

בוא אלי צרצר נחמד (צילום: Jupiter)

הרי מיטת סדום הצרה הזו לא מאפשרת ביטוי רגשי עמוק ומורכב. אפשר גם בלי הרבה ציניות להגיד שמדובר בפורמט גברי: קמצני במילים, מסתפק בדיווח יבש וחסכני בביטויי רגשות. כי מה כבר באמת אפשר להגיד במתכונת פיצפונת שכזו.

אפשר בהחלט לחוש סימפטיה, אולי אפילו יותר, למי שחרדים שמא כתיבה קצרצרה וחסכנית מבטלת את ערכו של הסיפור או המכתב. ברור שהמתקוממים נגד כתיבה בקצר עושים זאת בעיקר מתוך חרדה. אולי גם בתוספת של מנת נוסטלגיה גדושה. אבל האם באמת מדובר במלחמת עולם היסטורית שתכריע איך כותבים "נכון, נאות וטוב"?

היסטורית, חייבים להודות גם חסידי הכתיבה המסורתית שאת המשנה והגמרא כתבו בשפה שהעיקרון שלה היה ברור וחד משמעי: קיצור, תימצות, שפה רזה. ח"זל לא בזבזו זמן על שמות תואר ותיאורי נוף, ולא העניקו פלטפורמה לרגשות. כותבי התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי כתבו בקמצנות רבה. עושה רושם שזה לא פגע אנושות בערך התרבותי, הדתי והספרותי של המשנה והתלמוד. כמו כן, גם הערך הספרותי שלהם עצום ועמד במבחן השנים.

לי די זמן הייתי כותב סיפור קצר, לא היה לי את כל הזמן אז כתבתי ספר". כלומר האורך לא ממש קובע, האורך הוא לא הכל. גם הקצר יכול להיות מדוייק ומרגש וגם הארוך יותר יכול לשעמם עד מוות ולא להסתיר מאומה.

אז אולי בסוף מדובר בכלל בצורות ביטוי שונות? יש מה שיסופר טוב ומעניין יותר בפורמט ארוך ומפורט, ולעומת זאת יש עניינים שהקיצור הולם אותם יותר. קיומו של ספר, יצירת מופת או גיבוב דפים ללא ערך יכול לדור בכפיפה אחת עם תיאור קצר שיכול להיות מדויק עד ריגוש או חלול לגמרי. כמו ספר. ממש כמו ספר מסורתי, מנייר.

"צרצרפיס " של מפעל הפיס היא תחרות שליחת סיפורים קצרים עד 140 תווים

• למיטב הצרצרים עד כה לחצו כאן
• למיטב צרצרי העולם לחצו כאן