את מעשנת? אז בשבילי את כבר לא קיימת
הסקס היה נשגב. הייתי מאושר ואחזתי בה לסיבוב נוסף. ואחריו עוד אחד ועוד אחד... אבל אז הופיעה הסיגריה
ולמרות הצביטה הקטנה בלב, עכשיו אני בסדר. הייתי חייב לזרוק אותה. הייתי חייב לתת לשכל לנצח, וזה כל הסיפור. ולא מצטער. לגמרי לא.
כשמיטל היטתה את גופה מהמיטה, שלפה מהתיק סיגריה והציתה אותה, בבת אחת עלו בי זכרונות הלוויה החורפית שערכנו לכלבת הלברדור שלנו, לפני עשור בערך. כמו אז כן עתה קדרו עלי השמיים. מיטל נראתה לי פתאום כרוח רפאים, צל של עצמה, מעין ישות מתפוגגת לבלי שוב. כמה חבל.
את מיטל הכרתי במקרה במסעדת דגים מפורסמת ברחוב בן יהודה בתל אביב. היא הופיעה עם משפחתה ואחיותיה, ואני עם שני חברים מהצבא. ברגע שיצאה לשירותים גישרתי על המבוכה, זינקתי ואילתרתי, עד שחייכה ואמרה לי תרשום. הזיקפה החיננית במכנסיי בישרה אז על משיכה מינית הכרחית, והפכתי אופטימי.
את עיניה החומות קלטתי ברגע שנכנסה עם הפמליה למסעדה. חום-ירקרק ומעודן, הריסים חינניים וארוכים ואוריינטציית העיניים האוריינטלית מוסיפה בעיניי קסם לכל ברנשית מקומית באשר היא. עניין של טעם. שדיה העצומים והדחוסים כאילו ביקשו מפלט מתוך הגופייה הפרחונית הלוחצנית, אך את תשומת ליבי תפסו דווקא העיניים, ללא ספק.
למחרת התקשרתי ודיברנו. שעה אולי שעתיים דיברנו בטלפון, למרות שבדרך כלל אני די שונא את זה. שיחת פתיחה בת דקה מספיקה לדעתי לתיאום לוגיסטיקת הדייט הראשון, אבל עם מיטל נסחפתי.
דיברה על ספרים שאהבה ועל הסופרים של חייה
היא שיתפה בלימודי הקרימינולוגיה שלה באוניברסיטה, דיברה על ספרים שאהבה ועל הסופרים של חייה. אהבתי את טענותיה לקווי דמיון בין הרמן הסה והרוקי מורקמי. בין פול אוסטר ויוכי ברנדס. בין אתגר קרת לאמיל זולא. בחורה מקורית ומרתקת בעליל.
אחרי הפאב, החלטנו ללכת לראות את "אווטאר", אחריו (ואחרי הסחרחורת שהותיר בנו) מצאנו עצמנו מתאווררים יד ביד על החול הרומנטי של שפת הים. אחר כך לאבולעפיה, ואז אמרה מיטל שהיא רוצה לראות את הדירה שלי.
הסקס היה נשגב. "כבר שנים שלא ביקרה אותי אורגזמה נרתיקית", לחשה לי מיטל, "ואיתך כבר שתיים..." הייתי מאושר ואחזתי בה לסיבוב נוסף. ואחריו עוד אחד ועוד, ובאמת, כבר הרבה שנים שלא... אבל אז הופיעה הסיגריה.
למה? רציתי לשאוג. רבאק למה? בחיי. לכל הרוחות.
בין חברים היה נושא העישון הנשי הקונצנזוס היחיד: "עם מעשנת לא יוצאים קבוע, בטוח שלא מתחתנים". אפילו ג'ינו, רמטכ"ל המשגלים של החבר'ה, היה מצהיר תמיד כי עם מעשנת הוא לא יתחתן. אולי ייתן לה פעם או פעמיים, כך הוא מתבטא, אבל להתחתן אין מצב. ואם ג'ינו פוסל, מה נאמר אנחנו, הפרולטריון הצנוע, והמופנם. וכך מצאנו לנו מכנה משותף בודד בים של מחלוקות על בחורות ומנהגיהן: "המעשנות פסולות בעליל".
"אבל ג'ינו, אתה בעצמך מעשן", הקנטתי אותו "למה פוסל?"
"כי אני מפסיק מיד אם רק רוצה. אבל הבחורות, אלה שמעשנות, לא יפסיקו בחיים. ולמה? כי מפחדות להשמין. אתה מבין את ההיגיון? להשמין מפחיד את האשה יותר ממוות, אז בחיים לא יוותרו על הסיגריות. בחיים לא".
"מצידי שתגלגל אפילו ג'וינטים", המשיך ושכנע "אבל סיגריות, לא עם ג'ינו!" ואז שאף שאיפה ארוכה מהמרלבורו הקבועה שלו, ונח.
בשיחת הפרידה ממיטל נזכרתי בג'ינו ובהחלטיות שבדבריו. מעבר לעשן המסריח, והמחנק, והטעם הרע שמותיר בפה, לא יכולתי לשאת את העובדה שהאמא של ילדיי תיגמר מסרטן עוד בטרם יחגגו בר מצווה. לא אוכל לשאת את הנטל הזה לאורך זמן, וככל שדיברתי והסברתי כך הפכתי שלם יותר ויותר עם ההחלטה הקשה. הדיסוננס בקירבי אט אט התיישר.
"אבל תאמין לי, אני מבטיחה להיגמל, אני חושבת על זה כבר שנים", התחננה מיטל, אבל זה לא עזר לה.
"חמודה, תביני, לך ולבנות בכלל זה הרבה יותר קשה להיגמל כי..." הרהרתי אם לגולל בפניה את משנתו של ג'ינו, אבל נמלכתי בדעתי.
"אתה עושה טעות", לחשה בבכי לא סמוי. "טעות עצובה" אמרה וניתקה את השיחה לבלי שוב.
לדעתי, לא טעיתי. אין לי מאום נגד מי שהחליטה לשלב ניקוטין ועשן בחייה. באמת. אלא שכל עוד הסיגריה הזו עושה דרכה לטריטוריות האינטימיות שלי ולמסלול חיי, הרי שאעדיף תמיד להשאירה בשוליים. מקווה שסייעתי לכן בנות, אפילו במעט, במאבק העיקש והכמעט בלתי אפשרי הזה.
האימייל של חוץ פן
_a.jpg "צילום: index open")
